קלייר ברטשה (Claire Bretecher, עם r שתוקה), קומיקסאית צרפתייה שמתה החודש בגיל 79, נכנסה לחיי בסוף שנות השישים, כשהייתי תלמיד תיכון בעיר הולדתי לייז', בלגיה. היה לי מנוי לשבועון קומיקס שנקרא ''פילוט'' (טייס, בצרפתית), שבו התפרסמו סיפוריהם של אסטריקס ואובליקס, לאקי לוק ועוד.
לצדם הופיעו עמודי אקטואליה מלאי ביקורת נשכנית והומור חריף, ברוח מהפכת הסטודנטים של מאי 68'. את המדור הזה קראתי לפני כל דבר אחר, וברטשה הייתה האשה היחידה שם, בעולם שהיה שמור עד אז לגברים בלבד.
הסגנון שלה בלט לעין בשונותו: ספונטני, ציני ומינימליסטי – וכתוב בכתב יד מחובר (בשונה מהמקובל בקומיקס, המבוסס על אותיות דפוס). היא איירה אנקדוטות מחיי היום יום, ביקורת חברתית על הבורגנות הפריזאית הטיפוסית.
בראשית שנות השבעים, ואני כבר תלמיד י"ב, פרץ פנזין ראשון לשוק הקומיקס, "הד הסוואנה" שמו, פרי שיתוף פעולה של שלישיית יוצרים צרפתים יוצאת דופן: גוטליב (אחד האבות הרוחניים שלי), מנדריקה וברטשה. השלישייה פרקה עול, שחטה פרות קדושות בהומור פרוע ומשולח רסן, והכל צויר בכישרון עצום. ברטשה הייתה לא פחות נועזת ולא פחות קיצונית משותפיה.
''האם זו לא מוגבלות קשה, להיות גבר בקומיקס?'', היא מתעניינת באיור הבא, במעין הפוך על הפוך:
מעבר לעובדה שמעולם קודם לא נוצר קומיקס כזה בידי אשה, הסגנון שלה היה אחר מכל מה שהכרתי: בשונה מהפרפקציוניזם שאפיין את ציורי הקומיקס הקלאסי, הקו שלה היה זרוק, נון-שלאנטיות שנדמתה כספונטנית (רק שנים מאוחר יותר הבנתי כמה קשה עבדה בשביל להשיג את המראה האגבי הזה). לי, ולאחרים, לקח זמן לעכל את הרוח החדשה שהביאה איתה.
הפנזין, שהתחיל את דרכו כעיתון מחתרתי, הפיח משב רוח מרענן בכל שדה הקומיקס, והפך במרוצת השנים למיינסטרים. בדיוק אז עליתי ארצה ונאלצתי לנתק מגע; לא היה אינטרנט, לא עיתונים מקוונים ולא טיסות לואו-קוסט לפריז. עברו כ-15 שנים עד שהתחברתי שוב לתרבות הפרנקופונית. גיליתי מחדש את ברטשה בשבועון השמאל הפוליטי Le Nouvel Observateur, שם פרסמה טור סאטירי נפלא שנקרא ''המתוסכלים'', ושהפנה כלפי החברה מראה אכזרית.
אחר כך היא המציאה את "אגריפין", שהייתה נערה מתבגרת מפונקת, החיה עם הוריה הבוהמיינים לשעבר. דרכה מתחה ביקורת בלתי מתפשרת על התא המשפחתי ועל שאלות ''קיומיות'' של צעירות בחברה הצרפתית השבעה, כגון צלוליטיס, אופנה ואהבה.
''בעעעע, החדר הזה'', אומרת הנכנסת. ''לא דופקים?!'', משיבה אגריפין, ''יכולתי להיות עם הנסיך וויליאם'':
ברטשה תמיד ציירה את גיבוריה חסרי חן, עייפים מהחיים בכרך הגדול וחגים 24/7 סביב הקורקבן של עצמם. היא עצמה הייתה אשה יפה, בלונדינית עם עיניים כחולות ושיק צרפתי. רוב אמניות הקומיקס והקריקטורה שאני מכיר מציירות את עצמן מכוערות, בלי קשר למראן האמיתי, מעין אלטר-אגו, שתפקידו, אולי, להסיט את תשומת הלב הרחק מהחיצוניות.
שדה הקומיקס של היום מלא ביוצרות מקוריות ועוצמתיות, עם קול ייחודי וקו חזק. ברטשה הייתה החלוצה שבראש המחנה, הפמיניסטית הראשונה בתחומה, עשורים לפני המודעות להעצמה נשית ו-#MeToo. היום כל יוצרת, אם הכירה אותה או לאו, חבה לה חוב עצום.
אחרי מותה, היומון ''ליברסיון'' הקדיש לה את השער, תחת הכותרת ''חופשייה כמו קלייר'':
לסיום, הנה היא בראיון קצר, שבו נשאלה מה היא עושה ביומה כשאינה מציירת. ''כלום'', ענתה. ''אין לי תחביבים, אני לא עושה ספורט, לא טניס, לא כלים, שום פעילות מועילה'':
