עופר מרגליות-לוי עבד בעבר כאדריכל וכמהנדס, אבל בניגוד לתדמית האפורה שנהוג לייחס לבעלי מקצועות כאלה, לא מדובר כאן באדם ששקוע בתרשימים, עם חולצה מכופתרת ועור שמשווע לשמש. להפך: מרגליות-לוי הוא אמן וגם ספורטאי, שאוהב לקחת את החיים עד הקצה. הוא יוצר מבנים גדולים, עוסק בספורט אתגרי, נוסע ברחבי העולם. פרויקט שבו שילב את כל ההיבטים האלה באישיותו היה זה שביצע בבאקו, בירת אזרבייג'ן, לפני 11 שנה. מן הסתם, לא חסרים שם אדריכלים, אבל כשחשקה נפשו של נשיא המדינה, אילהם אלייב, להקים פארק אתגרי עבור בנו היידר, שהיה אז בן 12, הוא פנה דווקא למשרד אדריכלים ישראלי, ובעקבות זאת מרגליות-לוי נסע לשם והקים פארק שעשועים מפואר ומאובזר במתחם הארמון הנשיאותי בבאקו.
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
"חודשיים הסתובבנו באירופה כדי לקנות את מתקני האקסטרים", נזכר מרגליות-לוי. "חלקם היו מורכבים מאוד, וההובלה וההרכבה בשטח היו גיהינום, אבל בתוך חודשיים הכל עמד, והבן של הנשיא קיבל הכל: אומגה, מתקני נינג'ה מתקדמים, ירי בצלחות מעופפות, קיר טיפוס, סירות ומכוניות מתנגשות. את הכל ניסיתי בעצמי, וגם הדרכתי אותו באופן אישי, כמנטור ממש. הוא היה ילד חכם ופיקח מאוד. דיברנו על החיים, ואני מאמין שההדרכה שלי נתנה לו ביטחון רב".
כשנתיים לאחר תום הפרויקט קיבל מרגליות-לוי הזמנה לבנות פארק נוסף במדינה, הפעם בהרי הקווקז, כך שהוא שהה באזרבייג'ן במצטבר כחצי שנה. מעבר לחוויה המקצועית, נחשף האדריכל הישראלי לחיים במדינה מוסלמית-שיעית על גבול איראן, עם עושר רב בארמון ובסביבותיו מחד, ועוני מרוד באזורים אחרים מאידך. "בשדה התעופה חיכו לנו שומרים עם קלצ'ניקובים שליוו אותנו כל הזמן", הוא מספר. "זה היה מלחיץ, אבל האזרחים עצמם התגלו כאנשים מכניסי אורחים, שפותחים שולחן, מכבדים, מחבקים ומנשקים. בבאקו היו לנו תנאים מטורפים, עם בתי מלון מפוארים ומלווים צמודים. הפרויקט השני שלי כבר היה מחוץ לעיר הבירה, ובנסיעות עברנו דרך כפרים ועיירות. למדתי עד כמה המדינה הזו נמצאת מאחור מבחינת תשתיות, חינוך ומגורים. עדיין ראו שם סוסים רתומים לעגלות".
למרות הזמן הרב שחלף מאז, החוויה לא עזבה אותו: לפני כשנה הוא עזב את עבודתו כסמנכ"ל בחברת נדל"ן, הסתגר בממ"ד בביתו שבמודיעין וכתב בהשראתה מותחן, "מקום בו רוחות מכות" (הוצאת מדיה 10).
כך נראה המקום הזה:
הייתי ילד עדין
מרגליות-לוי (54) גדל במשפחה מסורתית בשכונת נחלאות בירושלים, ליד השוק. אביו, שהיה מורה לנהיגה, עלה לארץ ממרוקו, ואמו עלתה מספרד. בבית דיברו צרפתית. בילדותו, הוא מספר, היה רחוק מהמראה השרירי והחסון שמאפיין אותו כיום. "בזמן שאבא שלי היה גבר-גבר, אני הייתי ילד עדין שצלל לתוך הספרים. זה קצת הטריד אותו, אז בגיל יותר מבוגר התחלתי להשקיע יותר בספורט: שיחקתי כדורסל בהפועל ירושלים לנערים וקפצתי לגובה".
בצבא שירת ביחידה ללוחמה בטרור, ואת אשתו לשעבר, אם שני ילדיו הגדולים (בני 24 ו-20), הכיר בדרך הכי רומנטית שיש: היחידה תרגלה פיגוע עם בני ערובה, והוא זה ששלף אותה מהחדר החשוך. לאחר השחרור שקל לעבוד במשרד הביטחון וגם עבר הכשרה, אבל אחרי שנה בחר להתמקד בתחומים אחרים. "החלטתי לבחור בדרך שלי, שהיא האמנות. אני מצייר מאז שאני ילד, והתלבטתי אם ללמוד אמנות או תיאטרון. בסוף החלטתי ללכת לבחינות לבצלאל, והתקבלתי".
במהלך הלימודים עבד במשרד אדריכלים וצבר ניסיון, דבר שעזר לו לפתוח משרד עצמאי מיד כשסיים ללמוד, ב-1995. "בעיקר עיצבתי בתים", הוא אומר. "הייתי יושב מול לקוחות, מבקש מהם לחלום על בית, והופך את החלום למציאות".
ב-2002 הוצע לו להחליף את אדריכל העיר מודיעין למשך חצי שנה. התקופה התארכה לשבע שנים, שבמהלכן הוא סגר את המשרד שלו. ב-2009 התקבל לתפקיד מהנדס העיר הוד השרון, ולאחר מכן עבד במשרדי נדל"ן שהשקיעו בחו"ל – בעיקר במזרח אירופה ובהודו. "למדתי את התרבות העסקית במדינות האלה. כשנשיא אזרבייג'ן רצה להקים את הפארק, הגיעה פנייה למשרד אדריכלים בארץ, ומשם זה הגיע אליי ואל אריה בלומנפלד, מומחה למתקנים אתגריים, שנסע איתי. אני עבדתי מול השרים שהיו אחראים על הקמת הפארק, ומול אנשי חיל ההנדסה, שהקימו אותו בפועל – והכל עם מתורגמנית צמודה".
לא חששתם?
"בתקופה שבה היינו שם, היה ניסיון לפיגוע בנציגות הישראלית, שפעלה מבית מלון בבאקו, אבל לנו היה ליווי, ובכל מקום אמרנו שאנחנו עובדים עבור הנשיא. אומרים על אזרחי אזרבייג'ן שהסיסמה שמלווה אותם היא 'המשמעות של אומץ היא לדעת מתי לברוח': הם רוצים לחיות בשלום עם כולם וליהנות מכל העולמות. למרות העובדה שהם מוסלמים-שיעים, יש להם חיבור חזק לתרבות הרוסית: הם שותים אלכוהול, מתלבשים באופן חופשי ומנהלים חיים שמחים".
יחסים, קשיים ומניפולציות
מאז ההרפתקה האזרית הספיק מרגליות-לוי להתגרש ולהביא לעולם ילד נוסף (כיום בן חמש). כל השנים עבד באינטנסיביות, ואת המנוחה מצא בכתיבה ובספורט אתגרי. "אני עושה הרבה Skin Diving – צלילה בלי בלונים, רק עם חליפה וסנפירים. אני אוהב לצלול בעיקר בחורף, כשבחוץ יש ברקים ורעמים, ואני נהנה משלווה סטואית. אני גם מתאמן בקראטה; יש לי חגורה שחורה".
הספר שלו נועד לשמר את החוויות שעבר באזרבייג'ן. "רציתי לספר על מערכות היחסים שחוויתי שם, וגם על הקשיים והמניפולציות שאיתם התמודדתי. זה התחיל מארוחת ערב עם מכובדים שבה השתתפתי, שבמהלכה העליתי את הנושא של שואת הארמנים: זו הייתה טעות, כי אזרבייג'ן קשורה לטורקיה ולארדואן, והיה שם שר שהגיב בהלם לאמירה שלי. התגובה שלו נתנה לי רעיון לכתוב ספר ולבסס אותו על הדמות שלו. התחלתי לכתוב חצי שעה פה וחצי שעה שם, עד שלפני שנה החלטתי שאני עוזב הכל ומתמסר לכתיבת הספר כחלק מההגשמה האישית שלי. זרקתי תפקיד טוב ומשכורת טובה, ועכשיו אני חי מחסכונות, אבל הנשמה באה לפני הכסף. אני לא רוצה להתבגר בטרם עת. כל עוד אני יכול לשרוד מבחינה כלכלית, אמשיך ככה, בלי עבודה מסודרת. הרבה שנים חייתי באקסטרים, ועכשיו אני הרבה יותר רגוע".
את השנה האחרונה הוא לא העביר בכתיבת ספר בלבד, אלא גם עבר קורס מורי דרך והחל להדריך טיולים באזרבייג'ן, שאותה הוא כבר מכיר היטב, ובספרד, מולדתה של אמו. עכשיו, כשהספר מוכן, הוא גם מתחיל להעביר הרצאות על ההרפתקאות שעבר באזרבייג'ן ועל התובנות שאסף במשך השנים. "למדתי הרבה על מערכות יחסים, ויש לי תובנות לגבי ההזדמנויות שהחיים מזמנים ולגבי כעסים פנימיים שמזיקים לבריאות שלנו", הוא אומר. "אני מאמין שצריך לשחרר, שצריך לסלוח קודם כל לעצמך ולהיפרד מדאגות שאין לנו יכולת לפתור".
העתיד לא מדאיג אותך?
"למדתי לא לתת לעתיד לתכנן את ההווה שלי. אני חי את הרגע בנהנתנות מסוימת וחווה את החיים ברמה של כאן ועכשיו. לכל מקום אני מגיע עם אופנוע שטח, ובדרכים אני תמיד מסתכל על הנוף ויכול לעצור מול שדה פרחים וליהנות ממנו".
דן הרטנו קיבל חגורה שחורה בקראטה בגיל 72. הקליקו על התמונה:
