כשניקו התחילה לשיר: המבט הנואש של מי שהייתה פעם היפה בנשים
היא נחשבה לדוגמנית צמרת, שיחקה אצל פליני והייתה חברתו של אנדי וורהול, אבל ההתמכרות להרואין חיסלה הכל. החתומים מטה ראו במו עיניהם את ההידרדרות שלה
לסיפור של ניקו, הזמרת והדוגמנית הגרמנייה, יש סוף רע, שמתחיל בראשית שנות ה-80 ומסתיים במותה. בשנים הללו הייתה ניקו במסע הופעות אינסופי. הקלידן שלה באותן שנים, ג'יימס יאנג, כתב על התקופה הזו את אחת מביוגרפיות הרוק הטובות ביותר שראו אור, "השירים של ניקו שאף פעם לא מושמעים ברדיו", שבה הוא תיאר את הכאוס שליווה את המסע הזה עד לסופו הבלתי נמנע.
ב-1984 היא הופיעה במועדון לונדוני קטן כחימום למשורר הפאנק ג'ון קופר קלארק, שאיתו היא חלקה אז דירה בשכונת בריקסטון שבדרום לונדון. ההופעה הייתה במוצאי יום כיפור. ניקו, גבוהה וארוכה, נראתה כמו ברונהילדה חומת שיער: היה לה מבטא גרמני כבד, והיו עיני ג'אנקית שנראו כמו צלחות מרק הפוכות. "את השיר הזה כתבו עבורי לו ריד וג'ון קייל", אמרה בכל פעם שהתחילה לשיר ולנגן בהרמוניום, כלי בעל סאונד מיושן, בהחלט לא כלי של מוזיקת רוק. השירים זרמו בזה אחר זה, ובשלב מסוים כבר הייתה ניקו הרבה יותר מזמרת חימום: היא משכה אליה את הצופים, ביניהם החתומים מעלה, וכולנו התאספנו סביבה כמו מעריצים שמקיפים טרובדור שמזמר שירי עם מסביב למדורה. אף אחד כבר לא זכר שזה המופע של ג'ון קופר קלארק. ניקו נדדה איתנו בחלומות הליריים הכבדים, באווירה שהזכירה תפילה, והמבט הנואש של האישה הנוגה, מי שהייתה פעם היפה בנשים, העניק להופעה המיוחדת הזו נופך טרגי במיוחד.
ניקו, שהייתה באותה תקופה כבר הרבה מעבר לשיאה, נגררה למסע ההופעות הזה רק כדי לקיים את עצמה. האישה שנחשבה לדוגמנית צמרת, שיחקה בסרט של פליני והייתה חברתו הקרובה של אנדי וורהול, מעולם לא דאגה לרווחתה הכלכלית. לפי יאנג, היא הייתה ההתגלמות הבוהמיינית האולטימטיבית: כמעט ללא רכוש פרטי (חוץ מבית באיביזה שקנתה בזמן שהרוויחה כסף מדוגמנות), ללא מגורים מוגדרים, מעין נוודית תמידית – "מפורסמת אבל לא פופולרית", כפי שפעם הגדירו אותה.
צפו בה מבצעת את השיר "פאם פאטאל", שזכה לגרסה עברית בביצוע אורלי זילברשץ:
ניקו נולדה בשם קריסטה פאפגן ב-1938 בקלן שבגרמניה. בזמן מלחמת העולם השנייה נמלטה עם אמה לאזור ברלין, בעוד אביה השתתף במלחמה, שבסופה הוא חזר הביתה עם בעיות נפשיות שגרמו למותו בתוך זמן קצר. בתו התגלתה בשנות העשרה שלה בזכות יופייה, גובהה ועורה המושלם, והחלה לדגמן בגיל צעיר. באותה תקופה היא גם נאנסה על ידי חייל אמריקאי, אירוע שהשפיע מאוד על מהלך חייה. החייל נתפס ונשפט, וניקו העידה במשפטו. אחרי שהתגלתה על ידי הצלם הרברט טוביאס, עברה לפריז, שם דגמנה עבור מיטב בתי האופנה והצטלמה למגזינים יוקרתיים, בהם "ווג" ו"אל". בסוף שנות ה-50 הופיעה בסרטו של פליני "לה דולצ'ה ויטה" ואחר כך בעוד מספר סרטים צרפתיים. היא גם ניהלה רומן עם אלן דלון, שממנו נולד בנה, כריסטיאן ארון (ארי) פאפגן. דלון מעולם לא הכיר בבן, אבל מכיוון שאמו לא הייתה מסוגלת לטפל בו, הילד גדל אצל סבו וסבתו, הוריו של כוכב הקולנוע המפורסם (כיום הוא צלם, והוא דומה מאוד לאב שהתכחש לו).
ניקו עברה בינתיים לניו יורק כדי ללמוד משחק אצל המורה המפורסם לי שטרסברג, ונכנסה בקלות לחוג התרבותי המקומי: בין השאר, התיידדה עם בראיין ג'ונס מהרולינג סטונס והקליטה את שירו של בוב דילן "I'll Keep It With Mine":
באמצע שנות ה-60 הכירה את האמן אנדי וורהול, שבאותה תקופה ניהל את להקת מחתרת הקטיפה; וורהול הציג אותה בפני לו ריד וחבורתו, וניקו נעשתה שותפה ביצירת השירים המהפכניים ביותר שיצאו אז מניו יורק הניהליסטית כאנטיתזה לשירים של ההיפים שקראו לשלום ולאהבה. באותן שנים היא ניהלה רומנים עם ג'ים מוריסון ואיגי פופ, ובמקביל לעבודה עם מחתרת הקטיפה הקליטה אלבומי סולו שנהפכו עם השנים לנצחיים. אחרי התפרקות הלהקה המשיכה בקריירה של סולנית: במהלך שנות ה-70 הופיעה כזמרת חימום של אמנים שונים ונתנה השראה למוזיקאים צעירים רבים, בהם רוברט סמית, סוזי והבאנשיז ופיטר מרפי. לצד הפעילות המוזיקלית הופיעה בשבעה סרטים של הבמאי הצרפתי פיליפ גארל; הקריירה שלה הייתה בשיאה, ודווקא אז היא התמכרה להרואין. על אף שהמשיכה להופיע ולהשתתף בפרויקטים מוזיקליים וקולנועיים, ההתמכרות הכתיבה את חייה. בשלב מסוים עברה למנצ'סטר, אנגליה, שם התחילה מסע הופעות וניסתה להתמיד בו. עם הזמן התברר, למרבה הצער, שהיא אנטישמית לא קטנה, ומדי פעם נתפסה בהתבטאויות מביכות - אבל זו הייתה הבעיה הקטנה שלה.
עם כניסתה לעשור החמישי של חייה הורע מאוד מצבה הבריאותי, ומהקסם שאפיין אותה לא נותר הרבה: דיבורה היה לא ברור, שיניה היו רקובות, שיערה היה סתור ועורה התמלא סימני מחטים. היא צרכה אלכוהול וחומרים נרקוטיים במינונים גבוהים, והמצב הקשה שאליו הגיעה, גרם לאנדי וורהול לכנות אותה ברשעות "ג'אנקית שמנה".
בקיץ 1988 נסעה עם בנה לחופשה באיביזה. באותה תקופה חדלה לצרוך הרואין וניסתה להתמיד בתוכנית גמילה של אורח חיים בריא ופעילות גופנית יומית. ב-17 ביולי יצאה לרכוב על אופניה – ללא קסדה – וכעבור זמן קצר נמצאה בשולי הדרך, חסרת הכרה, על ידי נהג מונית שחלף באזור. ניקו הובהלה לבית חולים, שם חשבו בטעות שהיא סובלת ממכת חום. הנתיחה שלאחר המוות העלתה שהזמרת לקתה בדימום מוחי, שניתן היה לטפל בו באמצעות ניתוח, אבל מכיוון שהאבחנה הייתה שגויה, הדבר לא נעשה.
ניקו מתה בבית החולים עוד באותו לילה, והיא בת 49. בנה ארי סיפר שהיא נסעה לקנות מריחואנה, ומכיוון שהיה חם במיוחד באותו יום, עטפה את ראשה בצעיף שחור. האפר שלה נטמן בחלקה שבה קבורה גם אמה, בבית עלמין קטן בשכונת ואנזה שבברלין. בעת ההלוויה השמיעו חבריה את השיר שלה "Mütterlein".
איזה סודות לקח עימו אלביס פרסלי אל הקבר? הקליקו על התמונה:
