יש סיכוי לא רע שגם אתן קיבלתן את הבדיחה הזו לפני כשנה בפייסבוק או בווטסאפ: "הצעת חוק: אישה לא תוכל ללבוש טייץ מנומר אם היא שוקלת יותר מהנמר עצמו. תיקון לחוק: הוראות חוק זה לא יחולו על: 1. גרושות. 2. מרוקאיות". לצד הבדיחה, שרצה חזק ברשת, הופיעה גם תמונה בלי ראש של אישה בטייץ מנומר.
האזינו לכתבה. הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה – המרכז לתרבות מונגשת
האישה שבתמונה היא ניצן אברמוביץ' (41), נשואה ואם לשניים מנתניה, בלוגרית שעובדת בחברת אולג'ובס בבניית קמפיינים למעסיקים, והיא הרגישה שהבדיחה הזו היא על חשבונה. היא נחשפה אליה לראשונה כשישבה בסלון ביתה כשעוקבת שלה בבלוג (שנקרא "פלוסיות") כתבה לה במסנג'ר: "היי ניצן, צר לי לכתוב לך בנסיבות לא נעימות, אבל ראיתי בפייסבוק ולא יכולתי להתעלם מזה". היא צירפה צילום מסך מקבוצה גדולה בפייסבוק, שם פורסמה תמונה של ניצן מהבלוג שלה בטייץ מנומר, חתוכה כך שלא רואים את החלק העליון, לצד "הצעת החוק".
הופתעת?
"הייתי בהלם, בשוק. מה הסיכוי שמישהו ייקח תמונה של מישהי מהבלוג שלה ויעשה ממנה בדיחה? תוך שעתיים הגעתי למנהלת הקבוצה שבה זה התפרסם, היא אמרה לי מי הגולש שהעלה את התמונה, והתמונה הורדה".
אבל זה לא נגמר כאן.
"ממש לא. קמתי בבוקר וגיליתי שוואו, התמונה בכל מקום אפשרי. בקבוצות ווטסאפ, בפייסבוק. העוקבות שלי ובנות מסצנת הפלאס סייז ומקבוצת 'אופנה מלאה ישראל', שמכירות את התמונה, שלחו לי צילומי מסך. אנשים התחילו לעשות מזה ממים. זה עלה בקבוצות פייסבוק של גברים, ובעלי עבר קבוצה־קבוצה וביקש להוריד את זה. אפילו המשפחה שלי קיבלה את זה. הדבר הראשון שהרגשתי היה הלם, איך אני מצליחה להשתלט על הדבר הזה? היה לי ברור שלא אצליח. הדבר השני היה: 'אני תובעת את הבן אדם הזה'".
לא ראו את הפנים שלך, למה לתבוע?
"הרבה אנשים אמרו לי: 'אין לך מה לתבוע', אבל הרגשתי שנעשה לי עוול. התחושה הייתה שזו ממש חדירה לפרטיות. הסתלבטות על חשבוני. בדיחה מצחיקה או לא מצחיקה, זה נתון להחלטתם של אנשים אם זה מבדח אותם או לא, אבל זו פגיעה בי".
נסי להסתכל על זה מהצד, בדיחה מצחיקה או לא?
"מאוד לא מצחיקה. לא רק שזה לא מצחיק, הוא גם הוסיף חטא על פשע עם הגרושות והמרוקאיות. זה לא סגנון ההומור שלי, אבל בואי נגיד שהרבה אנשים חושבים שזה מצחיק. בשבילי המשמעות הייתה להגיע לעבודה ולראות אנשים יושבים עם הטלפונים שלהם, קוראים את זה ונקרעים מצחוק".
את ראית בעצמך אנשים בעבודה שלך מסתכלים על זה?
"ראיתי בעצמי אנשים יושבים עם התמונה ונקרעים, ועוד קוראים לחבר'ה לראות אותה. ואני שומעת: 'שלח לי, אני חייב להעביר את זה'. אמרתי להם: 'זו אני', ואז פתאום התגובות משתנות: 'אה, לא, תקשיבי, מהממת, עזבי אותך, מה את מתייחסת'. התחלתי לפנות לאנשים בפייסבוק: 'אתה יכול בבקשה למחוק את התמונה ולא להעביר אותה? אני עוברת גיהינום'. בכל פעם שכתבתי למישהו במסנג'ר: 'היי, העלית תמונה, זו אני', התגובות היו: 'אוי, את מהממת, אל תביני לא נכון'. מישהו אמר לי: 'אני מת על מלאות, אשתי מלאה'. אז למה אתה משתף את התמונה? היו גם נשים ששיתפו, בהן נשים שמנות. מה עולה בדעתכן?"
אחרי שהתכתבה עם הבחור שהעלה את התמונה בפייסבוק, לא מצאה אותו. "הפרופיל שלו נעלם. חשבתי שאולי חסמו אותו. שכרתי חוקר סייבר כדי לאתר אותו, והוא אכן מצא אותו תוך שלוש שעות. התייעצתי עם עורך דין והוא אמר לי שיש מקום לתבוע על לשון הרע ופגיעה בפרטיות. הכסף לא עניין אותי, אבל רציתי הכרה בעוול שנעשה לי".
השופטת בבית המשפט לתביעות קטנות בנתניה קבעה באוקטובר האחרון שאין במקרה לשון הרע או פגיעה בפרטיות. היא ציינה שהנתבע הסיר את הצילום תוך שעתיים, וכן שהתמונה הייתה זמינה בגוגל ("קיימת מודעות לתובע ששם את תמונתו ברחבי הרשת כי יכול וגם בחו"ל יעשו שימוש בתמונתו החצויה בבדיחות הדעת אולם ידו לא תהא משגת לעצור זאת....").
אברמוביץ לא קיבלה פיצויים, והיא והנתבע נדרשו לחלוק באגרת בית המשפט (125 שקל כל אחד). ועדיין, אברמוביץ יצאה מרוצה.
"השופטת בהחלט אמרה שהתביעה אינה קנטרנית, כפי שהנתבע טען", היא אומרת, "אבל לא משנה מה השופטת כותבת, הוא כן חדר לי לפרטיות. ובאמת־באמת ובכנות, כל סיפור התביעה יצא מעולה מבחינתי".
לא ניצחת, מה מעולה בזה?
"רציתי שהוא יראה אותי, רציתי שהוא יבין שיש בן אדם מאחורי התמונה הזו, שמישהו נפגע. הוא טורטר לבית משפט, שילם לעורך דין, ראה אותי, למרות שלא הסתכלנו אחד לשני בעיניים. לא יכולתי להסתכל עליו וקלטתי שגם הוא לא מסתכל עליי".
הנתבע אמר בבית המשפט שכתבת לו שלא נפגעת.
"מה תגידי לאדם? 'קרעת אותי, ואני שוכבת פה על הספה בהלם'? מובן שאמרתי לו שאני לא נפגעת. אני אוהבת את עצמי, אני בלוגרית שעוסקת בדימוי גוף חיובי ואני נלחמת בשביל שנשים יאהבו את הגוף שלהן. מה אני אגיד לו: 'נתת לי בוקס, החזרת אותי אחורה'?"
למה בעצם זה פגע בך כל כך?
"כי זה החזיר אותי לילדות שלי, לנעורים, שצחקו עליי, שקראו לי 'שמנה', 'פרה', 'פילה'. כל מה שבניתי לעצמי התנפץ, ושבתי לכאב שחוויתי כל השנים. אבל בעוד שבעבר זה היה אדם כזה או אחר שהכאיב, פתאום כל העולם צוחק עליי. זה זרק אותי לתקופה שהישבן שלי והירכיים שלי היו בדיחה, שנראיתי מכוערת. הוא לא כתב את המילה מכוערת, אבל זה גרם לי לחשוב: 'אוקיי, ניצן, את מכוערת, את שמנה'. הרגשתי שלוקחים לי את כל מה שהשגתי ועבדתי עליו כל כך קשה בתחום דימוי הגוף של נשים שמנות. זה כבר לא היה ניצן אברמוביץ' החזקה מהבלוג, זה היה ניצן אברמוביץ' הקטנה השמנה שמתביישת בעצמה. תביני, לפני ארבע שנים לא הייתי מעזה להצטלם כמו שהצטלמתי לכתבה הזו".
אז מה השתנה מאז?
"לפני שלוש שנים וחצי עברתי שינוי. במשך שנים שנאתי את הגוף שלי, אני זוכרת שהיה יום הולדת לבן שלי באוגוסט וחיפשתי שמלה, מצאתי שמלה מכוערת, אבל כל כך רציתי ללבוש שמלה. לבשתי אותה עם גרבונים שחורים מתחת, בשיא הקיץ, וקניתי סריג מבד עבה שיכסה לי את הירכיים. היה לי חם בטירוף אבל לא הורדתי את זה. ואת מי הזמנתי בסך הכל? משפחה. אבל אני לא אראה את הירכיים שלי לאף אחד.
"כשאחי הבכור התחתן נורא רציתי ללבוש שמלה, אבל הייתי ממש מתוסכלת שאין לי איפה לקנות. הלכתי לאחת הרשתות ואמרתי: 'אני חייבת שמלה, אבל אני חייבת משהו שיסתיר ויטשטש'. המוכרת המאוד לא רגישה אמרה: 'אין בעיה, קחי את המידה הכי גדולה, שם יש הכי הרבה בד וככה זה יסתיר אותך'. לקחתי, וכשראיתי את עצמי בראי התחלתי לבכות. זה נראה כמו שק שאכל בן אדם. חזרתי לבעלי ואמרתי לו: 'תקשיב, אני כבר לא פילה, אני נראית כמו עדר'".
"אנחנו הכי מסתכלות"
השינוי הגיע אחרי מפגש עם מעצבת מידות גדולות שמצאה בפייסבוק. "צילה מהמותג 'צילה תפור עלייך' נתנה לי למדוד שמלה אדומה. מדדתי וזה נראה מהמם. שילמתי, ושנייה לפני שיצאתי, צילה אמרה: 'אולי תנסי שמלה קצת יותר קצרה', אמרתי לה: 'אין סיכוי שאני מראה את הקרסוליים'. זה היה ברמה שכשהייתי מעלה תמונות לפייסבוק הייתי חותכת את הקרסוליים. היא התעקשה, אמרה: 'תעלי רגע על עקבים'. עליתי על העקבים וראיתי שהקרסוליים נראים אחרת. קניתי גם את השמלה הקצרה והחלטתי ללכת איתה לעבודה. נכנסתי לעבודה בלב דופק וביקשתי מהשומר שיצלם אותי, חתכתי את הקרסוליים והעליתי לפייסבוק. כשנכנסתי למעלית מישהי שאני לא מכירה אמרה לי שאני נראית מהמם. באותו רגע כאילו נפל עליי משהו. הבנתי שמה שאני רואה זה לא איך שמסתכלים עליי".
בהדרגה השתנה הדימוי העצמי שלה. "התחלתי לפרסם פוסטים בקבוצת 'אופנה מלאה ישראל', ללכת למכירות ולקנות בגדים יפים, והרגשתי שאני מתאהבת בעצמי. אמרתי לעצמי: 'אם אני מסתכלת במראה ואוהבת את מה שאני רואה, אני חייבת לשגרר את זה לעוד בנות, זו שליחות'. כך פתחתי את הבלוג".
ואילו תגובות את מקבלת מעוקבות?
"'סוף־סוף אני מרגישה חופשייה', 'בזכותך אני הולכת לים בבגד ים'. מספיק אחת שזה שינה לה את החיים, איזה אושר זה נותן לי, לגרום לאנשים להבין שהכל בסדר - אז את לא רזה ואין לך כוח עכשיו לעשות דיאטה, אז מה עכשיו, תשנאי את עצמך? תאהבי את עצמך! תרגישי מהממת! את רוצה לעשות משהו בנדון? מפריע לך? אין בעיה, הכל טוב, אל תשנאי את עצמך, חבל על כל יום שעובר שאנחנו שונאות את עצמנו".
הרבה נשים מלאות לא מרגישות נוח ללבוש בגד ים. מה את אומרת להן?
"במשך שנים לא הלכתי לים או שהייתי קושרת פריאו סביב הגוף, כי הייתי בטוחה שכולם מסתכלים עליי ושאם אני אוריד את הפריאו, מי יודע מה יקרה. ואז, כשכבר צברתי אומץ רכשתי בגד ים, הלכתי לים והעליתי לייב.
"כשהיה לנו יום כיף בעבודה, לבשתי בגד ים מעלף, עם הצלוליט והכל, ואיך שהורדתי את הבגדים באו אליי מלא בנות ואמרו לי: 'את נראית מדהים, ואיזה ביטחון יש לך, הלוואי שהיה לי אומץ להוריד'. גם בנות רזות.
"היום, כשאני הולכת בחוף, אף אחד לא מסתכל עליי, ואף אחד לא מסתכל עליכן, תקלטו! אנשים יושבים, משחקים עם הילדים שלהם, חברות מפטפטות ביניהן, אף אחד לא מסתכל ואומר: 'וואו, מה זו השמנה הזו שעוברת'".
אבל כן מסתכלים.
"רוב האנשים לא מסתכלים. אנחנו הכי מסתכלות. תמיד יש אחת שתגיד משהו. אז אמרה. אני שמנה, אין מה לעשות, זו עובדה".
איך המשפחה הגיבה לשינוי?
"בעלי שמח, לאמא שלי היה מאוד קשה בהתחלה לקבל את ההתעסקות שלי בבלוג ובפלאס סייז. היא אמרה לי: 'את מושפעת מנשים אחרות ונשארת שמנה'. באיזשהו שלב אמרתי לה: 'אמא, אם את אומרת לי משהו כזה, אני פשוט קמה והולכת'. לקח זמן והיום היא הכי גאה בי. היא כתבה לי במכתב שהעליתי בבלוג, שהיא מתנצלת ושהיא יודעת שהיא ככה כלפי עצמה ולכן היה לה קשה לקבל את זה אצלי. לה עצמה יש נטייה להשמנה, אבל היא מאוד שומרת על עצמה. היא אמרה: 'חטאתי, אבל היום אני יודעת שטעיתי'".
לא מפריע לך שאת שמנה?
"לא. ממש לא. אני יודעת שזה נשמע מוזר לחלק מהאנשים. מעצבן אותי שנשים אומרות: 'אני שלמה עם עצמי'. אני אומרת: 'אני לא שלמה, אני מתה על עצמי, אוהבת את עצמי, עפה על עצמי'. אני מסתכלת בראי וכיף לי לראות את עצמי. היום אני נהנית להתלבש בדיוק כמו שאני אוהבת".
אז את לא עושה דיאטה?
"כרגע אני בטיפול אצל תזונאית. באוגוסט האחרון הייתה לי דלקת קשה בברך והרופא אמר לי בעדינות: 'ממש לא נעים לי, אבל אולי תרדי טיפה במשקל?' הבנתי שדווקא בגלל שאני אוהבת את עצמי, אני צריכה לרדת. אני לא רוצה להיות רזה, אבל לקחתי תזונאית ששינתה לי את התפריט היומי ולימדה אותי לאכול קצת יותר מסודר. אני עדיין אוכלת המבורגרים ושוקולדים, אבל במידה, כי אני לא רוצה שעוד עשר שנים יקרה לי משהו. אם ארד 15 קילו, אשריי וטוב לי".
את מוכנה לספר כמה את שוקלת?
"אני שוקלת 103.8 ק"ג, ובשיא שלי הייתי 115 ק"ג. ירדתי 12 ק"ג תוך ארבעה חודשים. המטרה שלי, וזה יישמע מוזר להרבה נשים רזות, היא להגיע ל־95 קילו. זה עדיין להיות שמנה".
את מרגישה שכבר התאוששת מסיפור התמונה?
"חלקית. קודם כל, קיבלתי המון כוח מהרבה נשים מדהימות וטובות. מצד שני, כל פעם שזה עולה בעוד מקום, בעיקר בקבוצות, ובטח בקבוצות של נשים, זה עדיין עושה לי בום בלב".
