ארבעה בנים נולדו לדבורה ושמואל בן־דרור ז"ל, מהמשפחות המוכרות והמכובדות של פתח־תקווה. אָדי (אהוד), בנם השני, נפטר בגיל 28 לאחר השתלת כליה שלא צלחה; אדורם הבכור מת לפני 18 שנה מדום לב ואמנון נפטר לפני שנתיים מהתקף לב. אמם דבורה נפטרה בתחילת 2019 בגיל 93 ואילו שמואל, אבי המשפחה, הלך לעולמו זמן לא רב לאחר מותו של אדורם. "אבא נפטר משברון לב", אומר גדי בן־דרור, ייבדל לחיים ארוכים, הבן הצעיר למשפחת בן־דרור, וזה 15 שנה היו"ר של עמותת אדי, שהוקמה אחרי מותו של אחיו אדי, כדי לקדם את נושא השתלת האיברים.
האזינו לכתבה. הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה – המרכז לתרבות מונגשת
גדי (60), בעליה של חברת בנייה, תושב פתח־תקווה, נשוי, אב לשלושה וסב לשניים, הוא בן הזקונים במשפחה אחרי שלושה אחים שגדלו יחד. "הקשר החזק ביותר שלי היה עם אדי, שנשאר בבית אחרי ששני האחים האחרים נישאו ועזבו. הוא עבד במשק המשפחתי ונהג לקחת אותי איתו לעבודה".
כשגדי היה בן 17, חלה אדי - אז בן 26 - במחלת כליות ומצבו הידרדר במהירות. "הוא נאלץ לעבור דיאליזה ואני ובת דודתי, שהיא אחות, עברנו הכשרה כדי להפעיל את המכונה יחד עם תמר חברתו דאז (ד"ר תמר אשכנזי, שעומדת כיום בראש המרכז הלאומי להשתלות, צ"ר). זה מאוד חיזק את הקשר בינינו. היה ברור שהוא נזקק להשתלת כליה, ומדי פעם קראו לו לבית החולים, כי נראה שנמצא תורם, אבל בסופו של דבר היו משפחות שסירבו לתרום וחזרנו הביתה חפויי ראש. ואז, כעבור שנתיים הופיע אדי עם פרופ' אריה דורסט בתוכנית האירוח של מני פאר וסיפר על מצוקת המשפחה. כשיצאו מהתוכנית קיבל הודעה שיש משפחה שמוכנה לתרום כליה של אישה צעירה שנהרגה בתאונה. בהתחלה נראה שהכליה נקלטה, אבל אחרי שבועיים הגוף דחה אותה. היא הוצאה מגופו והוא חזר לדיאליזה בציפייה לכליה חדשה. כעבור חודשיים הוא נפטר מאירוע לבבי בבית החולים".
איך המשכתם הלאה?
"לזכות הוריי אומר שכבר בשבעה הם התעשתו והחליטו למלא את צוואתו של אדי, שאמר אחרי ההשתלה כי כשיֵצא מבית החולים ידאג להפצת כרטיס של תורם איברים, כמו שהיה קיים אז בארצות־הברית. ביום ה־30 למותו, יום הבחירות לרשויות המקומיות, עמדנו עם מאות מתנדבים בקלפיות בפתח־תקווה והחתמנו אנשים על כרטיסי תורם אדי. מאז, ועד שהם נפטרו, הקדישו הוריי את חייהם לנושא, התרוצצו בארץ והחתימו מאות אלפי אנשים".
גם אתה נרתמת לנושא.
"מגיל 17 אני עוסק בזה. לאדי הייתה יחידת דיור בחצר ההורים ושם הפעלתי מתנדבים תלמידי תיכון. הדפסנו במכונת כתיבה, הדבקנו בולים, שלחנו בדואר, הכל באופן ידני, בהתנדבות מוחלטת, בלי תמיכה ממסדית כלשהי. זה היה מרכז החיים של המשפחה. אגב, בסוף שנות ה־70, כשהתחילו ההחתמות, הייתי כדורגלן בנבחרת ישראל יחד עם אבי כהן ז"ל והחתמתי אותו על כרטיס אדי".
כעסת כשמשפחתו לא תרמה את איבריו?
"אמרתי לאשתו שהסירוב שלהם דווקא העלה את המודעות והביא הרבה חתימות חדשות".
בשנות ה־90 עבר הנושא החשוב לטיפול המרכז הלאומי להשתלות, וגדי, שהוריו התבגרו בינתיים, נרתם לתפקיד יו"ר עמותת אדי. "בין השאר עסקנו בקידום חוק ההשתלות ומוות מוחי־לבבי", הוא אומר. "במשך שנים אני מנסה לקדם אג'נדה של תמיכה במשפחות התורמים להנצחת הנפטרים שאיבריהם נרתמו. אני מקווה ומאמין שיהיה שר בריאות שירים את הכפפה ויעזור לנו בכך, כי מבחינה מוסרית, החברה שלנו חייבת למשפחות שמצליחות להתעלות על עצמן בזמן הכי קשה ולתרום את איברי יקיריהן. יש לנו חובה לעזור להן להנציח את הנפטר שאיבריו נתרמו בצורה ממוסדת. הרעיון שלנו הוא להפוך את נושא תרומת האיברים לאות גבורה חילוני".
מכל המשפחה המדהימה שלכם נשארת לבד.
"כל חיי הייתי התינוק הקטן של המשפחה ופתאום הפכתי למבוגר האחראי. כשאמנון נפטר, אמא כבר לא הייתה כל כך מודעת, לשמחתי, ובעצם מהמשפחה הגרעינית נשאתי את הכאב הזה לבד, כמובן בליווי של המשפחה המורחבת. יש לי אישה ושלושה ילדים וישנם גיסות ואחיינים, וכולנו בקשר טוב מאוד, אבל אין ספק שחסרון האחים וההורים מותיר חלל גדול מאוד. כשאני רוצה לדבר עם מישהו על דברים שקרו במשפחה בעבר, אני מרגיש מאוד לבד, כי אין לי את מי לשאול וזה בהחלט כואב".
מה המסר שאתה רוצה להעביר לציבור?
"חשוב שיבינו שכשאומרים 'מוות מוחי' זה סופי ואין מהמצב הזה דרך חזרה. שנית, נוסף לתחושה הטובה שבנתינה, יש גם בונוס: מדינת ישראל היא היחידה בעולם שבה נותנים קדימות בהשתלות לחותמי כרטיס אדי. כלומר, העובדה שאתה חותם להצלת מישהו אחר, יכול להיות שתציל אותך או את בן משפחתך".
