ליגה משלו: הכדורגלן ששבר את הרגל, ועבר מהאצטדיון למוזיאון

עמית לוינגר היה כדורגלן מבטיח כנער, אך בעיטה שקיבל משחקן אחר קטעה את החלום: כך הפך לאמן, ויצר סרט על קבוצת כדורגל מפוברקת, שתיראה לכם מוכרת

בן עופר

|

10.12.19 | 00:25

עמית לוינגר. "אירוע אמנות ומשחק כדורגל הם אירועים שהם 'לייב', והם מפוצצים את המוח"  (צילום: דודי חסון)
עמית לוינגר. "אירוע אמנות ומשחק כדורגל הם אירועים שהם 'לייב', והם מפוצצים את המוח" (צילום: דודי חסון)

"יש אנשים שטוענים שכדורגל זה עניין של חיים ומוות. אני מאוד מאוכזב מהגישה הזאת. אני יכול להבטיח לך שזה הרבה, הרבה יותר מכך". כה אמר הכדורגלן הסקוטי המנוח ביל שאנקלי, שמאוחר יותר שימש כמנג'ר של מועדון הכדורגל ליברפול.

 

האמן עמית לוינגר (41) מתל אביב בהחלט יכול להזדהות עם הקביעה. הוא התחיל כשחקן מבטיח בנערותו, אלא שלמרות שהוא עדיין מגדיר עצמו כחולה כדורגל, הוא הפך לבסוף לאמן, וגם מפעיל מספרה בביתו – לא בהכרח מה שהייתם מצפים ממי שמגדיר עצמו "אוהד בית"ר שרוף". האמן הבית"ריסט זכה השנה במלגת מפעל הפיס, הציג כבר ארבע תערוכות יחיד, ועבודותיו הציגו, בין היתר, במוזיאון ישראל בירושלים, מוזיאון תל-אביב לאמנות וגלריית טייט בלונדון.

 

סטילס מתוך עבודת וידאו של לוינגר, מוזיאון בת ים  (צילום סטילס: מתוך הוידאו אוורסט בת ים - סיפורו של ויקטור טסה)
    סטילס מתוך עבודת וידאו של לוינגר, מוזיאון בת ים

     

    את הכדורגל עזב בעקבות פציעות, אבל המשחק נשאר נוכח באמנות. בתערוכת היחיד "סימנים כחולים" הוא מקביל בין חוויית הגלריה לחוויה באצטדיון. בין היתר, בהצגת צילום רגליהם החבולות של נערים לפני משחק. "החבורות על הרגליים הם סימנים שנשארים על הגוף, בדומה לסימנים שאמנות משאירה בנו", אומר לוינגר. "אירוע אמנות ומשחק כדורגל הם אירועים שהם 'לייב', והם מפוצצים את המוח. אי אפשר להשוות את התחושה לשום דבר אחר. השחקנים והאמנים נדרשים כל פעם להמציא את עצמם מחדש. כל פעם יש יריב חדש, כדור חדש והטקסט שנכתב הוא אימפרוביזציה על המקום".

     

    בעבודה אחרת שלו "יד האלוהים" (ששמה כולל איזכור של הגול הפרובוקטיבי שהבקיע ב-86' הכדורגלן דייגו מראדונה), מוצגת יד המנסה לייצב גוף נאבק. גם העבודה החדשה שלו, המוצגת בימים אלו במוזיאון בת-ים כחלק מהתערוכה "סלע אדם" (אוצרת: נגה דוידסון) עוסקת באהבה שלו למגרש. הפעם מדובר בעבודת וידיאו בת כמעט 15 דקות על קבוצת הכדורגל הפיקטיבית "אוורסט בת ים", ועל השחקן שהמציא, ואותו הוא גם מגלם, "ויקטור טסה". 

     

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    "אוורסט-בת ים, סיפורו של ויקטור טסה", מוזיאון בת ים, 2019

     

    "שחקן שפורש הופך לאנדרטה של עצמו"

     

    "הסרט הוא לגמרי אישי ואוטוביוגרפי ולגמרי מפוברק", הוא אומר בחיוך. "ויקטור הוא דמות חצי מזרחית-חצי אשכנזית. אני הייתי ילד ביישן, ולמרות שאני אשכנזי משני הצדדים, נמשכתי מאוד לגבריות המזרחית. אז בגיל קטן המצאתי שאני חצי מרוקאי, וכולם האמינו לי. בגיל 6 אוחנה היה מושא ההערצה שלי, וכנער שמתי גילי ארגוב בפול ווליום.

     

    "כשהתחלתי לעבוד על הפרויקט, וידעתי שהוא מיועד למוזיאון בבת ים, התחלתי לחשוב על כל הכוכבים הגדולים שגדלו ועברו בצעירותם במכבי עירוני בת ים (שפורקה בשנת 2014) כמו פליקס חלפון ופיני בלילי. יוסי אבוקסיס ואיציק זוהר נולדו בבת ים. כל הכישרונות האלו היו יכולים לשחק באותה קבוצה, אבל הם ברחו החוצה מהעיר. אני חושב שבריחת כישרונות הספורט האלו מעידה על משהו שלא התפתח בבת ים – שזו זהות. בניגוד, נניח, לשכונת התקווה, שגם בה אין כסף אבל יש לה זהות חזקה, ולכן יש לה קבוצה בליגה הלאומית (בני יהודה – ב.ע.).

     

    "אז החלטתי לבנות קבוצה וזהות מחודשת עם קטעי ארכיון מפוברקים עם קריינות של יורם ארבל. אך עם ההתקדמות, פתאום נולדה דמותו של ויקטור טסה ולקחתי את זה לכיוון אחר. אבי מלר, שהוא בעיני ההיסטוריון של הכדורגל, נרתם לספר את הסיפור: ויקטור טסה הצליח, אבל אז נפל בגלל תאונה, עבר לעסוק בנדל"ן, אך בסוף התמכר לסמים והתאשפז באברבנאל. שם, התבהר לו שהוא חוזר לכדורגל, ומאחד את כל הכוכבים כדי לזכות בגביע העיר עם 'אוורסט בת ים'. אלא שאחרי השיא הזה הוא שוב מאבד את זה, ובסוף הסרט לא ברור אם טבע או התאבד.

     

    "שחקן כדורגל שפורש אחרי שהיה כוכב, ביום הפרישה הוא הופך להיות אנדרטה של עצמו. נפסקים הריגושים הבלתי-פוסקים של להגיע למשחק ופיק בכל שבוע ויש תהום מאוד גדולה. בגלל זה הרבה מתמכרים לסמים, נשים והימורים. אף אחד לא מכין לזה".

     

    "The Discus Thrower and Two Birds On a Wire", ציור: עמית לוינגר (צילום: עמית לוינגר)
      "The Discus Thrower and Two Birds On a Wire", ציור: עמית לוינגר

       

      ילד שמשוגע לדבר

       

      את הסיפור של הצלחה מהירה ופציעה שקוטעת את הכול מכיר לוינגר מקרוב מאוד. למעשה, כך התגלגל לעסוק באמנות: "שיחקתי כדורגל מאז שאני זוכר את עצמי, הייתי ילד שמשוגע לדבר. נולדתי בראשון לציון, ובגיל 3 עברנו לכפר סבא. בכיתה ד' שיחקתי, והיה מישהו שישב בצד והסתכל. בסוף המשחק הוא ניגש ושאל אותי אם אני משחק בקבוצה, וכשאמרתי שלא, הוא שאל אם יוכל לדבר עם ההורים שלי. יום למחרת הייתי במבחנים ב'הפועל כפר סבא'. ככה זה התחיל".

       

      "הייתי שחקן מוביל כל השנים כנער, אבל היו לי ירידות ועליות ביכולות בגלל מצבים של בטחון עצמי. היו לי משחקים מדהימים לצד משחקים שפחות. היה מאמן שהגיע ונתן לי המון ביטחון, ובאותה שנה דברים התחברו, עליתי על גל, ואמרו לי שבמשחק הבא יגיע לצפות מאמן נבחרת – ושאם אהיה טוב, אני אוזמן לנבחרת".

       

      "התרגשתי. הגעתי למשחק, ובדקה החמישית שברתי את שוק ימין, בבעיטה מאוד חזקה שחטפתי ממישהו שניסה לבעוט בכדור שהזזתי. הייתי בן 16.5. חצי שנה הייתי בגבס, ואז עוד כמה חודשים של פיזיותרפיה, וכמעט שנה שלמה הלכה. אחר כך התחלף המאמן, והמאמן החדש רצה לתת הזדמנות לשנתון הבוגר שזו ההזדמנות האחרונה שלו לשחק. אז למרות שהתחלתי לחזור לכושר, מצאתי את עצמי על הספסל ושנתיים לא שיחקתי. הבנתי שאם אני לא משחק ברגע הקריטי הזה בקריירה של כדורגלן, זה אומר שאני לא אהיה כדורגלן מקצועי - ופרשתי ממש לפני הצבא".

       

      "תספורות". מתוך חשבון האינסטגרם amitlevinger@ (צילום: מתוך האינסטגרם של amitlevinger@)
        "תספורות". מתוך חשבון האינסטגרם amitlevinger@

         

        כאב לי 24/7

         

        אלא שהגוף בגד בו שוב בעת השירות הצבאי. "התגייסתי לנח"ל, והשירות היה נורא ואיום. אחרי עשרה חודשים נפצעתי בגב. הייתה לי פריצת דיסק ממש קשה מהאימונים ברמה ששנתיים הייתי גמור. כאב לי 24/7, ועדיין חשבו שם שאני עובד עליהם ורק מנסה להשתחרר. לבסוף שוחררתי באמצע השירות ועשיתי ניתוח בגב. זה כבר היה המעבר מלהיות ספורטאי לאיבוד מוחלט של היכולות הפיזיות – ולא יכולתי להמשיך בסיטואציה הזו. כשרופא פרטי המליץ לבסוף על ניתוח, אמרתי לו שמבחינתי ייקח אותי לניתוח באותו רגע. כשיצאתי הייתי מפורק ומותש מהמאבק עם המערכת".

         

        פן לצד צעיף בית"ר

         

        "שתי הפציעות הביאו אותי בגיל צעיר לשבר מאוד גדול. 18 שנה אתה מתכונן למשהו – ופתאום זה לא קורה. הדמות שהיית ככדורגלן, כל מה שהיית, הזהות שלך ומה שאתה הכי אוהב לעשות - נמחק. הייתי יוצא עם חברים, ואני לא יודע איפה אני בכלל. אתה נדרש להמציא את עצמך מחדש. יצאתי מהצבא במצב פיזי רעוע. היו תקופות של בלבול ודיכאונות, ואז התחלתי לצייר.

         

        "מצאתי את עצמי בכפר לאנשים בעלי צרכים מיוחדים בקיבוץ כישור בגליל המערבי וגרתי שם, כולל כמה גיחות להודו, כמעט שלוש שנים. ניהלתי את הנגרייה, ועם כל השעות לבד התחלתי לצייר קצת יותר ברצינות. בגיל 24 סיימתי שם, והחלטתי ללמוד במדרשה לאמנות, למרות שפחדתי מבתי ספר לאמנות, ולמרות שיש לי דיסלקציה והפרעות קשב. בריאיון קבלה הם שאלו אותי: 'תגיד, מה כתבת פה? שעבדת בכפר לאנסים עם צרכים מיוחדים בניגריה?' ואמרתי להם: 'לא. עבדתי בכפר לאנשים עם צרכים מיוחדים בנגרייה'. הם נקרעו".

         

        "Tactics Poetics", עבודה של עמית לוינגר (צילום: עמית לוינגר)
          "Tactics Poetics", עבודה של עמית לוינגר

           

           

          ארבע שנים הוא למד שם, אך לדבריו הרגיש קצת זר לעומת חבריו לכיתה, וזר למושגים שנזרקו לאוויר ולשיח. במקום אחד הוא הרגיש טוב – "כשעשיתי את האמנות". בתור שחקן כדורגל הוא הרגיש עצמו אמן, לדבריו, ובתור אמן הוא הרגיש כמו שחקן. הוא מרבה לעסוק בפיזיות ובמצבים נפשיים, ובשנה ד' הציג ממטרה שמטביעה את עצמה, עבודה שהוצגה בהמשך במוזיאון ישראל בירושלים. "הייתי כבר בטוח שזה יימכר ואני אעשה סיבוב ממטרות בעולם, אבל בסוף אמרו לי לבוא לאסוף את היצירה הביתה ו'לך תשכיר סטודיו ותאפסן'. לקח לי ארבע שנים עד לתערוכת יחיד ראשונה משסיימתי ללמוד".

           

          מאז כאמור, הוא כולו באמנות אבל לא מצליח להיפרד מהאהבה לכדור. "כדורגל זה השומר מסך בבית. כל היום על 'מיוט' בטלוויזיה כמו אקווריום", הוא אומר. כשהוא לא עושה אחד מהשניים, הוא גם מפעיל מספרה אינטימית בביתו. "כשהייתי ילד נורא פחדתי שיעדעו שלצד הצעיף של בית"ר אני עושה פן - אז מהפחד המצאתי שיטה לעשות פן בלי פן ורגישות לשיער. אני חושב שכשאלי אוחנה הפך לכוכב זו הייתה אולי הפעם הראשונה בכדורגל הישראלי שגבריות ומטרוסקסואליות התחילו ללכת ביחד. אוחנה היה הראשון שהיית מתפעל מהשיער שלו לא פחות מההופעה שלו על המגרש. פתאום היה מודל של גנדרנות גברית וחצופה".

           

          "החלפת דת אחת באחרת?" אני שואל אותו לסיום. "אם האמנות היא דת", הוא מסכם "אז כדורגל זה הדת הכי גדולה שראינו".

           

           

           
          הצג:
          אזהרה:
          פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד