"לפעמים אני מעדיפה שהנכות שלי תיראה ושיהיו לה סממנים חיצוניים, על פני השקיפות הזו שאני כלואה בה. כמו שמישהו לוקח כדורים כדי לאזן את לחץ הדם או את הסוכרת שלו, אני לוקחת כדורים כדי לאזן את הכימיקלים בראש שלי, אבל לזה אין סממנים חיצוניים ולעומת זאת קיימת סטיגמה קשה". את הדברים האלה אומרת עדי גפן (36), תושבת קדימה־צורן, גרושה ואם לשלושה (בנות 11.5 ועשר ובן שבע וחצי) המתמודדת עם שלוש הפרעות נפשיות קשות: פוסט־טראומה מורכבת, אישיות גבולית בלתי מוגדרת וציקלותימיה – מקבוצת ההפרעות במצב הרוח בעלות מאפיין דו־קוטבי.
מחלתה של עדי אובחנה רק לפני כשנתיים, בעקבות קריסה נפשית אחרי ניסיון אובדני שלישי. אבל הסימנים המתעתעים היו שם כבר הרבה קודם.
היא בת זקונים שנולדה אחרי שני בנים לאב מטוניס ואם מטרנסילבניה, שנפגשו במעברת פרדס־כץ. בגיל שש עברה פגיעה מינית מצד קרוב משפחה רחוק, שלא היה מבאי ביתם. "שלוש פעמים הוא פגע בי, באירועים משפחתיים, כשפיתה אותי לחדר צדדי. שם, הוא נגע בי במקומות אינטימיים, כולל מין אוראלי. לא סיפרתי לאף אחד. בכל אחת מהפעמים חזרתי להתנהלות רגילה, כאילו לא קרה כלום. לא ידעתי שמדובר במשהו שהוא לא בסדר, ועד כמה שאני זוכרת הוא גם לא ביקש ממני להסתיר, אבל ידעתי כנראה שלא רצוי שאספר להורים כדי שלא יאשימו אותי שהלכתי איתו מרצוני. אחרי שנים, אגב, כשכבר הייתי נשואה, התעמתי איתו בנוכחות בעלי לשעבר, שנתן לי גב, והפוגע ענה שהייתי יפה כשהייתי ילדה ושאני שווה גם כבוגרת. הוא אפילו לא התנצל".
כשנה לאחר מכן חוותה פגיעה נוספת מצד אדם אחר, במהלך אירוע משפחתי. "גם את זה לא סיפרתי. רצתי לשולחן שעליו היו הבורקס. זה מה שעניין אותי. הייתי מנותקת. המשכתי בחיי, לכאורה בלי טראומה, אבל אני זוכרת את עצמי כבר בגיל שמונה כילדה עם עוררות מינית מוגברת".
ואף אחד לא שם לב שמשהו עובר עלייך?
"הייתי תלמידה מצטיינת, ניגנתי בפסנתר, הלכתי לאודישנים לדוגמנות ילדים – ילדה אידיאלית. אף אחד לא הכיר את הצדדים האחרים שלי. ידעתי להתנתק ולנתק את הקשר בין הדברים".
בגיל 13 עדיין הצטיינה בלימודים, אבל התנהגותה השתנתה והיא הפכה לנערה חוצפנית, כהגדרתה. "אני יודעת להסביר את זה רק בדיעבד. במשך השנים עלו בי שברי זיכרונות והבזקים, והבנתי שקרוב משפחה נוסף, מהמעגל הקרוב יותר, פגע בי. אני לא יכולה לאמת את הדברים כי הוא נפטר בינתיים. זו הייתה פגיעה מתמשכת הרבה יותר מהפגיעות שזכרתי בבהירות".
בתיכון הייתה נערה מחוזרת ומבוקשת, חברה של מלך הכיתה. "הטראומות המיניות לא גרמו לי להירתע מגברים וממין. להפך", היא מספרת.
משבר ראשון: דיכאון אחרי לידה
בצבא שירתה כמש"קית הוראה במחו"ה אלון וקיבלה אות הצטיינות על תפקוד במצבי לחץ. בסוף השירות הכירה את מי שהיה לימים לבעלה ואבי ילדיה וכיום הוא הגרוש שלה. הם נישאו כשהייתה בת 23 וגרו ליד הוריה בפרדס־כץ. היא עבדה כמזכירה בכירה בבורסה לניירות ערך, ואז נולדה בתם הבכורה. "במשפחה הייתה שמחה גדולה, אבל אצלי היו מועקה ועצב תהומי. כלפי חוץ הכל היה בסדר. אבל בתוכי הייתי ממש בדיכאון עמוק. משהו מת בי. הרגשתי כבולה בכלא, לא הייתי מסוגלת לשמוע את הבכי של התינוקת, הרגשתי רצון לקום ולברוח".
הסביבה לא הרגישה שאת בדיכאון?
"זו המומחיות שלי, שהיום כלולה באחת ההפרעות הנפשיות המוגדרות שלי: ניתוק בין מה שאני מרגישה ובין מה שאני מראה. אבל כשהאחות בטיפת חלב ראתה מה עניתי בשאלון לאיתור דיכאון אחרי לידה, היא אמרה: 'חביבתי, גשי לטיפול'. חששתי שאם ישימו עליי תווית של משוגעת, הרווחה תיקח ממני את הילדה, אז כשהגעתי למרפאה, נתתי שם את המשחק של החיים שלי, עד כדי כך שאחת העובדות שם אמרה לי: 'וואו, את צריכה להעביר סדנה איך לא להיכנס לדיכאון לאחר לידה'. היום אני יודעת שמדובר בדפוס התנהגות שנקרא ציקלותימיה – מחלה שהיא 'הבת' של מניה־דפרסיה ומתבטאת בשני קטבים בו בזמן: מצד אחד תפקוד טוב וגבוה ומצד שני דיכאון, תחושה של חוסר ערך עצמי וחוסר טעם בחיים. יצאתי מהמרפאה בתחושה שניצחתי: לא ייקחו לי את הילדה. מצד שני, הייתי כבויה. ידעתי שאני זקוקה לעזרה, אבל לא היה לי אומץ להודות ולבקש אותה, כי זה ישבור את התדמית המצליחנית שלי. המשכתי בחיי. הכנסתי את התינוקת למעון, חזרתי לעבודה, הצטיינתי בה, ובהמשך גם הצלחתי ליצור קשר אמיתי עם הילדה שלי. אבל חוץ מבעלי לשעבר, אף אחד לא ידע שבעצם אני כבויה. להפך. חברות שילדו נהגו להתייעץ איתי ואני עניתי להן בביטחון, כשבתוך תוכי הכל שחור משחור".
בפברואר 2009 עשתה את הניסיון האובדני הראשון שלה. "כשבתי הבכורה הייתה בת שמונה חודשים, גיליתי שאני בהיריון לא מתוכנן, ולא שמחתי. ואז, באחד הערבים, בעלי נשאר עם התינוקת ואני הלכתי לבקר את אחי. בדרך אליו, בכביש סואן בעל כמה נתיבים, הבזיק במוחי רעיון ספונטני: לחכות לאור אדום להולכי הרגל, ואז לרוץ לכביש. וכך עשיתי. רכב עצר בחריקה ומישהי תפסה אותי בשיער ומשכה אותי אחורה. עוד צרחתי עליה שהיא חצופה! אחר כך פשוט עברתי לצד השני של הכביש, הלכתי לאחי ולא סיפרתי שום דבר".
משבר שני: בעיות בחיי הנישואים
כשנולדה בתה השנייה לקתה שוב בדיכאון למשך כמה חודשים, אבל הצליחה לשטות בסביבתה הקרובה. הפעם לא גילו זאת גם בטיפת חלב. "כבר ידעתי מה לכתוב בשאלון", היא צוחקת.
בינתיים, יחסיה עם בעלה התערערו. "מבחוץ נראינו פאוור קאפל, אבל בתוך הזוגיות חלחל ריקבון", היא אומרת. למרות זאת, החליטו להביא לעולם ילד נוסף. "נכנסתי להיריון רצוי ומתוכנן והשמחה התגברה כשגילינו שמדובר בבן. כשהוא נולד, הבת הגדולה הייתה בת ארבע והשנייה בת שנתיים וחצי, וחוויתי רק שמחה. לא היה זכר לדיכאון לאחר לידה".
לאחר חודשים אחדים של אושר, הגיע משבר. "זה הגיע לשיאו בערב ראש השנה ב־2013", היא משחזרת. "בשעת צהריים מאוחרת, כשסיימתי לבשל את ארוחת החג והסירים עמדו על הכיריים, לי ולבעלי הייתה מריבה גדולה. מיד אחריה קמתי, לבשתי תחתונים נקיים ומכנסיים מתחת לשמלה, הצצתי לחדרי הילדים והתחלתי לעלות במדרגות לכיוון גג הבניין שבו התגוררנו, קומה מעל הוריי. חלפתי על פני השכנה, שמיהרה לאמא שלי. שתיהן שמעו את חריקת הסולם שהוביל לגג, ורצו לכיווני. אני כבר ישבתי על קצה המעקה, רגליי מתנופפות מחוץ לבניין, מרגישה תחושת חופש. אמא קראה לבעלי ושניהם ניסו לשכנע אותי לא לקפוץ. אני כבר הבנתי שלא אקפוץ, אבל ידעתי שאם אחזור הביתה, זו תהיה חזרה למועקה וליחסים המתפרקים. הייתי עצובה נורא על כך שבגיל 29 הגעתי בעצם למה שנראה לי סוף חיי ואמרתי לעצמי שכך או כך אני מתה".
בסופו של דבר לא קפצת.
"ריחמתי על אמא שלי וגם נורא פחדתי מהקפיצה. אחרי שעות ירדתי, היישר לארוחת החג המשפחתית".
בני הזוג התגרשו ב־2014, "ואז פרצה אצלי התנהגות חסרת רסן", מספרת עדי. "התחלתי לקיים מפגשים מיניים רבים ומגוונים, לספר על כך לכולם ולהוציא כספים בלי בקרה. זמן קצר קודם לכן ירשתי מסבתי סכום של כמה מאות אלפי שקלים ובזבזתי הכל על טיולים ובילויים עם הילדים, וגם תרמתי לאגודות ולעמותות, לבית תמחוי ולשיפוץ בית ספר ומימנתי סלי מזון למשפחות נצרכות. במקביל, נהגתי בפראות וצברתי נקודות. לימים, כשאובחנתי, הבנתי שגם אלה מאפיינים מובהקים של ציקלותימיה: התנהגות מינית חסרת גבולות, נהיגה פרועה ובזבוז כספים. באותה תקופה גילחתי את שיערי, אמרתי שאני רוצה לעבור תהליך רוחני ולחפש את עצמי, והתפטרתי מעבודתי כמזכירה במשרד שנותן שירותי דיור ושיקום לנכי נפש".
ולא פנית לעזרה?
"ממש לא, כי נהניתי מאוד. זו הייתה לכאורה תקופה טובה מאוד בחיי. הייתי במין שכרון חושים".
משבר שלישי: רק אז הבנתי מה קרה לי
לפני שלוש שנים נפטר אביה, וכשאמה עזבה את דירתה ועברה ליישוב אחר, עדי והילדים עברו לקדימה־צורן. שלושה שבועות אחרי המעבר, אירע הניסיון האובדני השלישי שלה. "דאגתי שהילדים ילכו לחברים ובלעתי את כל הכדורים שמצאתי בבית, שלא גרמו לי שום תגובה. לפני כן עשיתי סלפי עם הכדורים ושלחתי לחברה. לא באמת רציתי למות, אבל לא ידעתי איך לזעוק לעזרה. החברה התקשרה מיד, הורתה לי להגיע למרכז רפואי לבריאות הנפש לב השרון בצור־משה, ואיימה שאם לא אעשה את זה, היא תשלח אמבולנס ומשטרה. יצאתי לדרך כשהיא מלווה אותי בשיחת וידיאו".
בבית החולים לבריאות הנפש לא אושפזה, אלא הוכנסה למעגל טיפולי שכלל תרופות פסיכיאטריות והשתתפות בקבוצת תמיכה של נשים בדיכאון. "יום אחד, אחרי כחצי שנה מתחילת הטיפול, אחת הנשים בקבוצה סיפרה משהו על עצמה והמשפט שלה גרם לי תגובה קשה. נפלתי על הרצפה, פרכסתי, הקאתי, צרחתי בקול מתיילד. פתאום הבנתי שאני בעצם קורבן של פגיעה מינית מתמשכת מצד קרוב משפחה, והתפרצה אצלי פוסט־טראומה מורכבת. כך זה מוגדר בפסיכיאטריה. מיד נלקחתי למיון של לב השרון, ושם הוחלט מיידית על אשפוז יום. התהליך נמשך חצי שנה. ארבע פעמים בשבוע התייצבתי במקום משמונה עד שתיים, וחזרתי הביתה לטפל בילדיי. אז גם המוסד לביטוח לאומי הכיר בי כנכה 100 אחוז על רקע נפשי ובאובדן כושר העבודה שלי, אבל כל הזמן הבעתי רצון לעמוד שוב על רגליי ולחזור לחיים נורמטיביים. האשפוז הזה העניק לי כלים לכך".
מה הילדים שלך ידעו על מה שקורה איתך?
"הם ידעו שאמא באשפוז יום כי היא מאוד עצובה. יחד צפינו בסרט הילדים הנהדר 'הקול בראש', שעוסק ברגשות. הם גם ידעו שאני מטפלת בהם כדי שלא יחסר להם שום דבר".
השיקום: להפוך מקורבן לשגרירה
כחלק מתהליך השיקום שלה, החליטו בוועדה של משרד הבריאות כי עדי מתאימה לפרויקט בשם "דו־שיח" של עמותת "אנוש", שמטרתו ללמד מתמודדים עם הפרעות נפשיות לספר את סיפור חייהם ולהנגישו למגוון קהלים, במטרה לנפץ את הסטיגמות הכרוכות בהן.
איך הוכשרת למשימה?
"אני צריכה להקדים לתשובה משפט חשוב: כשהבנתי מי האדם הקרוב שפגע בי, התקשרתי לאמא ולשאר בני המשפחה ושיתפתי אותם בכך שאני לא מתכוונת להחביא את הנושא. התחלתי את הקורס, שנמשך שמונה חודשים, אחת לשבוע, עם חורים שחורים בזיכרון. לאט־לאט, באמצעות נועה גז, מנהלת הפרויקט, אשת טיפול רגישה ומקסימה, החורים השחורים הפכו לסיפור רצוף, מתובל בדמעות וגם בהומור רב, שהוא תמיד הכלי שלי להישרדות. ההשתתפות שלי בתוכנית עזרה לי לקבל את עצמי בעין פחות שיפוטית, ובסוף הקורס הנחיתי את טקס הסיום. משם היה לי ברור שאנצל את הוורבליות והנוכחות הבימתית שלי כדי לשמש שגרירה של 'אנוש'. חשתי הכרת תודה על כך שהחזירו לי את השורשים שלי, את החיבור לעצמי. שוב אינני עץ שתול על מים, אלא אדם ששורשיו באדמה. אני אוהבת את הגישה של 'אנוש': בריאות הנפש היא הסיפור של כולנו, והעובדה שאנחנו מסוגלים לעמוד מול קהל ולהראות לו שאין לנו קרניים, מוכיחה שמתמודדי נפש הם בדיוק כמו כולם".
מה מצבך היום, את מטופלת?
"כן, בתרופות פסיכיאטריות, שיחות טיפוליות שבועיות ומעקב פסיכיאטרי אחת לחודש. בנוסף, כחלק מהטיפול, אני מתעדת את עצמי בהתנהגויות מסוימות כדי לזהות בורות ולא ליפול בהם וכדי להתאמן בלהרגיש".
איך הרגשת כשעמדת בפעם הראשונה בפני קהל עם הסיפור שלך?
"הפעם הראשונה הייתה מול עובדים סוציאלים בדיור מוגן בפתח־תקווה. לא היה לי פחד קהל, כי אני אוהבת אנשים ואני מודעת לכך שיש פער בין החזות ה'נורמלית' שלי מול שלוש ההפרעות הקשות שלי. ידעתי שהם יתחברו אליי. קיבלתי הרבה תגובות אוהדות. היום אני מרצה פעילה ונבחרתי להיות הפרזנטורית של 'אנוש' לקראת מופע ההתרמה, שבו אספר את סיפורי על הבמה. אני גאה לייצג את מתמודדי הנפש".
חנוך דאום ודני סנדרסון מתגייסים
======================
בישראל חיים כיום יותר מ־250,000 אנשים המתמודדים עם מגבלה נפשית. "אנוש", העמותה הישראלית לבריאות הנפש, מעניקה שירותי שיקום ושילוב בקהילה בתחומי הדיור, התעסוקה, החברה והפנאי למתמודדים וגם ייעוץ למשפחותיהם. מופע ההתרמה השנתי של העמותה יתקיים ביום ראשון, 24 בנובמבר 2019, בהיכל התרבות בתל־אביב. את האירוע יובילו ירון ברובינסקי וצופית גרנט, נשיאת העמותה, ועל הבמה יופיעו חנוך דאום, גידי גוב, דני סנדרסון ואחרים. מחיר כרטיס: החל ב־195 שקל, וכל ההכנסות יופנו לפעילות העמותה. רכישת כרטיסים: באתר enosh.org.il, בטלפון 054-7172254 או בדוא"ל danay@enosh.org.il
