"מצאתי את עצמי בלי עבודה ובלי אבא. למדתי שהחיים הם כאן ועכשיו"

פרשת דרכים אישית ומקצועית גרמה לעופרי זוטא לחדד את שאיפותיה ולהיזכר שמה שהיא הכי אוהבת לעשות זה להכין אוכל ביתי ולהנחות סדנאות בישול

נגה שנער-שויערפורסם: 17.11.19 01:22
עופרי זוטא. "מגיל צעיר ראיתי את המציאות כמו שהיא, והבנתי שמותר לי להטיל ספק בעולם, באנשים ובמעשים שלהם" (צילום: ניר לביא)
עופרי זוטא. "מגיל צעיר ראיתי את המציאות כמו שהיא, והבנתי שמותר לי להטיל ספק בעולם, באנשים ובמעשים שלהם" (צילום: ניר לביא)
עם ילדיה. "ידענו שאנחנו לא רוצים לגדל ילד בעיר" (צילום: אלבום פרטי)
עם ילדיה. "ידענו שאנחנו לא רוצים לגדל ילד בעיר" (צילום: אלבום פרטי)
במטבח. "התחלתי את דרכי עם ידע מינימלי" (צילום: לירון כהן אביב)
במטבח. "התחלתי את דרכי עם ידע מינימלי" (צילום: לירון כהן אביב)

כבת קיבוץ שהוזנה על ידי המטבח הקיבוצי וחדר האוכל, חסרה עופרי זוטא את ניחוחות הסירים, המתכונים והסיפורים שמקורם בדורות ובמסורות של בישול. כשבגרה, בחרה לפענח את סודות המטבח: היא עבדה במטבחים מקצועיים, הקימה עם בן זוגה קייטרינג עצמאי מצליח וכתבה על אוכל – עד שהבינה שהאושר הגדול עבורה טמון דווקא במטבח הביתי, שבו היא מפיקה מעדנים, מספרת עליו, מארחת בו אחרים, וכל זה "בלי לעשות עניין מאוכל".

 

מי את?

"עופרי, בת 43, נשואה לערן ואמא של הלל (12) ואליה (שמונה). גרה בקיבוץ רמת דוד".

 

ומה את עושה?

"אני מתכונאית ויוצרת תוכן בתחום האוכל, בעלת המותג 'זוטא' – לא עושה עניין מאוכל', שבמסגרתו אני נותנת שירותי קייטרינג ומעבירה סדנאות בישול".

 

התינוקת עופרי עם אמה. "ה'יחד' הקיבוצי לא התאים לי" (צילום: אלבום פרטי)
    התינוקת עופרי עם אמה. "ה'יחד' הקיבוצי לא התאים לי"

     

    שורשים, נופי ילדות – מה את זוכרת?

    "נולדתי וגדלתי בקיבוץ רמת דוד שבעמק יזרעאל לישראל ז"ל ושרה זוטא, ילידי הקיבוץ שהכירו מילדות ונהפכו לזוג. אבא שלי היה כלכלן וכיהן בתפקידים מרכזיים בקיבוץ, ואמא הייתה מורה למוזיקה בבית הספר האזורי ומרצה בסמינר אורנים. אני הבת השלישית מתוך ארבעה ילדים. הייתי מוקפת במשפחה מורחבת של סבים וסבתות, דודים ובני דודים. הורי אבי, דבורה ושייק, נהנו לפנק אותנו במאכלים מעשה ידיהם. סבא היה חותך סלט ירקות קטן ומוקפד, שלקח לי שנים לפענח את הטעם המדויק שלו, וביחד הם היו מכינים לביבות, עוגיות ורוגלעך שאהבנו מאוד. אל הורי אמי, חנה ויהודה, היינו הולכים כל יום שישי אחר הצהריים ונהנים מכריכי חלה עם גבינה צהובה ומלפפון ומעוגת תפוחים.

     

    "הייתי ילדה אינדיבידואליסטית עם מזג סוער, וה'יחד' הקיבוצי לא תמיד התאים לי. לקראת החגים, לדוגמה, היו לוקחים אותנו למתפרה כדי לבחור בד לבגד חדש, ואני הייתי מחכה להיות אחרונה כדי לבחור את הבד שהכי מעט בנות לקחו. בבית איפשרו לי להיות אני, עם המון יצירה ועצמאות מחשבתית. מגיל צעיר ראיתי את המציאות כמו שהיא, והבנתי שמותר לי להטיל ספק בעולם, באנשים ובמעשים שלהם.

     

    "כשהייתי בת 16 עזבנו את הקיבוץ. אבא שלי התמנה למרכז משק וגזבר במושב יודפת, ועברנו לגור שם. שמחתי על העזיבה: בתיכון במשגב מצאתי את החופש ואת המרחב שהייתי זקוקה להם. במסיבת סיום י"ב פגשתי לראשונה את ערן, לימים בן זוגי, שהגיע לשם כטכנאי סאונד, אבל נדרשו עוד כמה שנים עד שנהפכנו לזוג".

     

    עופרי זוטא (מאחור, שנייה משמאל) עם ההורים והאחים. "איפשרו לי להיות אני" (צילום: אלבום פרטי)
      עופרי זוטא (מאחור, שנייה משמאל) עם ההורים והאחים. "איפשרו לי להיות אני"

       

      לאחר השחרור מצה"ל עברה לגור בדירה שכורה בתל אביב. "גב כלכלי לא היה לי, ולכן התחלתי מיד לעבוד כמזכירה, ובהמשך כמטפלת בילד", היא אומרת. "נמשכתי למטבח ולבישול, ומאחר שלא היה לי מודל של בישול בבית, קיבלתי השראה מתוכנית הטלוויזיה 'שום פלפל ושמן זית' ומהספר שיצא בעקבותיה. בעזרת אמהות של חברות לא קיבוצניקיות שלי יצרתי מחברת מתכונים משלי. באותה תקופה רציתי ללמוד עיצוב תיאטרון באוניברסיטה, אבל היה לי בלק-אאוט באמצע מבחני הקבלה, אז הבנתי שהמסגרת הזו לא מתאימה לי, ופניתי ללימודי איזון גוף ונפש במכללת רידמן. 

       

      "בשלב הזה ערן ואני כבר היינו יחד וגרנו ברמת השרון. אחרי שעברנו לשם, התחלתי לעבוד בבית הקפה אורנה ואלה. למדתי שם המון על פירוק מנות לחומרי גלם, כמויות, אופן החיתוך ועוד. לאחר כשנה עזבתי. אחותי הגדולה, שעבדה בחברת נגה תקשורת, שאלה אם אני רוצה לבשל להם, וכך קם העסק שלי. בישלתי מהבית ולמדתי איך מבשלים בכמויות גדולות ואיך מתרגמים מתכון ביתי למטבח מוסדי. אבא שלי היה מגיע ועוזר לי: מקלף, חותך, מחשב כמויות של חומרי גלם. בשלב מסוים שאלו אותי אם אני מבשלת גם להפקות, ואמרתי מיד כן, על אף שלא היה לי מושג איך עושים את זה. העסק שלי נהפך לקייטרינג להפקות טלוויזיה וקולנוע. ערן, שעבד כטכנאי סאונד בטלוויזיה, נעשה יד ימיני: אני בישלתי, והוא שינע את האוכל לשטח. בשיא הצלחתנו בישלנו עבור שלוש הפקות מדי יום וגם לאירועים פרטיים. עבדנו מבוקר עד לילה, העסקנו עובדים, ואבא שלי היה לצידנו: עשה קניות בשוק, עזר לנו בתחשיבים, קילף, חתך והיווה כתף תומכת.

       

      "כשהחיים נעשו אינטנסיביים מדי, הרגשנו שזה הרגע לעצור ולנשום. סגרנו עסק מצליח וקנינו כרטיס לכיוון אחד למזרח הרחוק. עשינו טיול ארוך, שבסופו אבא שלי הצטרף וטייל איתנו במשך כחודשיים. אחרי שחזרנו, קיבלתי פנייה מהמגזין 'על השולחן' להתחיל לכתוב עבורם על אוכל. נהניתי מכל רגע: חקרתי במטבח שלי חומרי גלם, יצרתי בעזרתם מתכונים וכתבתי על זה. בהמשך חזרנו לבישול עבור הפקות טלוויזיה.

       

      עם הבעל, ערן, בתקופת הקייטרינג. "עבדנו מבוקר עד לילה"  (צילום: אלבום פרטי)
        עם הבעל, ערן, בתקופת הקייטרינג. "עבדנו מבוקר עד לילה"
         

         

        "ב-2007 נולד בננו הבכור, הלל, ומהר מאוד הבנתי שהג'ינגול בין העסק לבית לא יאפשר לי להיות האמא שאני רוצה להיות. ערן ואני גם ידענו שאנחנו לא רוצים לגדל ילד בעיר. עברנו לכרכור והקמתי את 'זוטא תוצרת בית' – עסק להכנת אוכל ביתי למכירה. שם הבנתי שהאוכל הביתי הוא המהות שלי. לפני שמונה שנים חזרנו לרמת דוד, הקיבוץ שבו נולדתי וגדלתי; שיפצנו בית ילדים ישן והפכנו אותו לבית, כשערן ואבא שלי משמשים כמנהלי פרויקט, כקבלנים וכשיפוצניקים. כאן נולד בננו הצעיר, אליה. 

         

        "ב-2013 התברר לנו שאבא שלי חולה בסרטן. אחרי כשנתיים הוא הלך לעולמו. זה היה שבר ענק, בין השאר משום שהיו לנו חלומות על עבודה ביחד, שנגוזו. בצד האובדן של האיש שליווה אותי מקרוב כל חיי, הייתי בפרשת דרכים מקצועית. מצאתי את עצמי בלי אבא ובלי עבודה. כשנודע לי שארז קומרובסקי מחפש טבח שיסייע לו בסדנאות בביתו, הצעתי את עצמי לתפקיד. ארז קיבל אותי ונתן לי תחושה של בית. בזכות העבודה במטבח ביתי ובכמויות קטנות הצלחתי להתחבר שוב לאהבה שלי לבישול ולהאכלת אנשים. בהמשך חזרתי הביתה, לבשל למשפחה וגם ללקוחות שאימצו אותי כחלק מהתפריט הביתי שלהם. גם התחלתי להנחות סדנאות שבהן אני מלמדת אנשים איך לאכול טוב ובקלות ממה שיש להם בבית". 

         

         

        עם ארז קומרובסקי. "נתן לי תחושה של בית" (צילום: אלבום פרטי)
          עם ארז קומרובסקי. "נתן לי תחושה של בית"

           

          מה לקחת עימך מבסיס האם וממסע חייך לעופרי של היום?

          "החיים שאליהם נולדתי הם פשוטים וצנועים. אחרי מסע ארוך בחוץ הבנתי שהכי טוב לי במטבח שלי עם הבישול הביתי, ושאוכל הוא משהו שצריך ליצור בלי סיבוכים מיותרים. בחרתי להמשיך להאכיל אחרים וגם להעביר הלאה את הידע שלי. אני מרגישה שהאוכל מחבר בין אנשים, ושיש המון מה לחקור ולדבר עליו, מעבר למתכונים".

           

          מסר לאומה?

          "המוות של אבא שלי לימד אותי שהחיים הם כאן ועכשיו, ולכן חשוב לחיות אותם טוב ולהזין את עצמנו מכל הבחינות. כדי להיכנס למטבח, לא צריך להיות שפים – גם אני התחלתי את דרכי במטבח עם ידע מינימלי – צריך רק להיות מוכנים לפתוח את הראש ולנסות למצוא את הנוסחה שמתאימה לנו". 

           

           

             

            אחד מהם הוא היום שף מפורסם. הקליקו על התמונה:

             

            "יש בו צד רך ורגיש, שאנשים פחות מכירים". הקליקו על התמונה (צילום: מתוך אלבום פרטי)
            "יש בו צד רך ורגיש, שאנשים פחות מכירים". הקליקו על התמונה (צילום: מתוך אלבום פרטי)

             

             

            >> לאתר של נגה כפי שהוא מופיע באתר שלה

             

             

             
            הצג:
            אזהרה:
            פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
            נעים להכיר, נֹגה שנער-שויער. נושמת, חיה, שומעת, מתעדת וכותבת אנשים וסיפורי חיים. בעלת חברת "הד - לסיפורים שמשאירים חותם" ואמא גאה לעשרות ספרים, תוצרי המפגש ביני לבין אנשים נפלאים שבחרו לחלוק עימי את אוצרם הגדול - סיפור חייהם.

            ועכשיו הבלוג שלי, "מסע אישי". מה יהיה לנו כאן? מסעות אישיים וסיפורי חיים. מפגשים מהסוג האישי, שבהם נבדוק עבר מול הווה ועתיד - ביטוי לצורך העמוק שלי לקחת סיפור חיים, לאוורר ולמתוח אותו אל מעבר להקשרים המובנים מאליהם.

            למדתי שלסיפור החיים אין גיל (לכולנו יש סיפור). הבנתי גם שמשהו בחיבור העמוק והאותנטי לבסיס, לתרבות, למקום שבתוכו צמחנו, מוציא מאיתנו את הטוב ביותר.

            אני יוצאת למסע אישי. אתם מוזמנים להצטרף.