רחלי קמינסקי היא אישה דקת גו, מטופחת, חובבת ריקודי עם, רהוטה ובטוחה, וקצת קשה להאמין שנולדה למשפחה של חסידי ברסלב, נדדה בין מוסדות, ובכל מקום ספגה מכות, עונשים והשפלות. בילדותה סבלה אמה ממצוקה נפשית ואושפזה, והיא גדלה עם אבא שלא ידע איך לחנך את ילדיו, ורק היכה אותם שוב ושוב. בהמשך הוכנסה לבית יתומות, וגם משם היא זוכרת יחס אכזרי ומשפיל.
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
עוד בערוץ אנשים:
- מהנדס המכונות חלם חלום מוזר, התעורר, ואז שינה כיוון ופתח מאפייה
אלה היו שנים של קושי ופחד, שהובילו אותה לנישואים בגיל צעיר ולגירושים. אחר כך היא יצאה בשאלה, עברה לתל אביב ובנתה את עצמה מחדש. כיום, עם קריירה בתחום התרופות, בעל אוהב וארבעה ילדים, היא סוף-סוף מתעמתת עם עברה, עבר שכולל שני הורים שחיו ומתו אומללים ושני אחים שהצליחו להשתקם. קמינסקי לא שוכחת דבר, אבל מסוגלת להסביר.
בגלל המלחמה ההיא
קמינסקי (54) גדלה בשכונת קטמון בירושלים בשם רחל-לאה סלוביק. "אבא שלי היה אדם אלים מאוד, ובעיקר הרביץ לאחי ולאחותי הגדולה", היא אומרת. "אני פחדתי ממנו, אבל הייתי ילדה טובה ומרצה, אז חטפתי פחות. בדיעבד התברר לי שהוא סחב טראומות מהשואה: הוא נולד וגדל בפולין, וכשהיה בן 12, פרצה המלחמה, שאותה הוא שרד איכשהו. כנראה שהוא לא ידע לעשות שום דבר חוץ מלתת מכות".
אמה התייתמה בגיל צעיר. היא לא יכלה להתמודד עם בעלה האלים, שאיתו חותנה כשהייתה בת 17, סבלה מדכאונות אחרי לידה, ולאחר מכן אושפזה לשנים רבות. בשבתות הייתה מגיעה הביתה, וכשבתה נזכרת בסצנות שבאו איתה, היא מתקשה לעצור את הדמעות. "כשהייתי בת ארבע, אמא באה הביתה במאניה. היא צרחה ואיימה לשרוף את הבית, ואני זוכרת את עצמי מצטנפת בפינה ומפחדת פחד אימים. אבל אני גם זוכרת אותה עומדת בין אבא שלי
לאחותי הגדולה כדי שהמכות לא יפגעו בה". בסופו של דבר ברחה האחות לקיבוץ והתגייסה לצבא. האב, מחשש שתשפיע על שני האחים הצעירים, מיד שלח את הבן לישיבה ואת רחלי הקטנה לבית יתומות. לדבריה, גם הרב של המוסד לא ידע איך מתעמרות חלק מהמדריכות בילדות חסרות הישע שנמצאו תחת השגחתן. "הייתה לנו מדריכה שנהגה להרביץ לנו ולהשפיל אותנו. היא הכריחה ילדה אחת לאכול את הכינים שלה, ואחרת נשכה והשאירה לה צורה של שעון ביד, רק משום שאיחרה לכיתה. חטפתי ממנה הרבה סטירות, ומרוב פחד חזרתי להרטיב בלילה".
כשהייתה בכיתה ט', ברחה מבית היתומים ביום העצמאות כדי להיפגש עם אחותה. כשהדבר התגלה, היא גורשה הביתה. "כל הדרך חזרה רעדתי מפחד מהמכות ומהצעקות שאחטוף מאבא שלי, אבל להפתעתי, הוא פשוט אמר: 'טוב, בואי'. זה היה בחודש מאי, ועד תחילת הלימודים חייתי בגן עדן קטן. אמא שלי חזרה אז הביתה אחרי 12 שנות אשפוז, והיא הכינה לי כריכים וארוחת צהריים. זה היה כיף לא נורמלי".
לראשונה בחייה חוותה חיים של ילדה רגילה, עם אמא מתפקדת ואבא עובד, אבל זה נגמר מהר. כשהחלה שנת הלימודים, שלח אותה אביה לפנימייה של חסידות גור בצפון. אמה הסתייגה מהרעיון, אבל לא הייתה לה יכולת להתנגד. "אמא לא יכלה להגיד לו כלום", אומרת קמינסקי. "אם היא רצתה משהו, הוא היה מאיים עליה". בפנימייה היא החזיקה מעמד שנה. "אצלנו בבית היה רדיו, והבנות הלשינו עליי שאני מכירה שירים מהרדיו, אז עברתי רצח אופי מלווה בהשפלות נוראיות. גור היא חסידות נוקשה. חטפתי עונשים על ימין ועל שמאל, וזאת הייתה נקודת שבר שבה התחלתי למרוד. בסוף השנה הודעתי לאבא שלי שאני לא חוזרת לפנימייה. חזרתי ללמוד בירושלים; חברה לקחה אותי שם לחוג ריקודי עם, והתחלתי ללכת אליו פעמיים בשבוע. בשלב מסוים אבא שלי התחיל לחשוד שאני 'הולכת בדרכי אחותי' – וחיתן אותי".
אזהרה מהרב אורי זהר
למעשה, אירסו אותה בלי ידיעתה. "יום אחד הציעו לי להכיר בחור. אני שמחתי ולא חשדתי בכלום. הגיע בחור בלונדיני, יפהפה, והיו לנו שתי פגישות עם שיחות וצחוקים. בפגישה השלישית הוא הגיע חיוור, כי בדיוק נודע לו שאירסו אותנו. לא האמנתי כששמעתי את זה. גם הוא לא רצה, אבל ההורים שלו איימו עליו שאם נבטל את האירוסים, תרבוץ קללה על ראשינו. האמת היא שאחרי כמה זמן ממש התאהבנו".
בגיל 17 וחצי היא התחתנה עם בעלה הראשון, וכעבור שנה נולד בנם המשותף, אריאל (כיום בן 35). היא עבדה במשרד הרווחה, שם נחשפה לעולם החילוני, והחלה ללכת להצגות ולבתי קפה. היא הסתירה את זה מבעלה, אבל הוא הרגיש שהוא מאבד אותה. "הוא הביא אותי לעשות הסדר אצל הרב אורי זהר, בביתו. זיהיתי אותו מיד, כי אצל אחותי הייתה טלוויזיה וראיתי אותו שם. הרב לקח אותי למטבח, סגר חצי דלת ואמר לי: 'את לא יודעת מה זה חילונים. כולם מסוממים. את תלכי לאיבוד, את תמותי שם'. הסתכלתי עליו בזלזול. הרי אני עבדתי ורקדתי עם חילונים, ואף אחד מהם לא היה מסטול. חשבתי שזה שהוא היה מסומם ב'לול', לא אומר שגם אני אגיע לשם. אחרי כמה דקות הוא יצא ואמר לבעלי: 'היא שטופה'".
השניים התגרשו, אבל לא כאויבים. להפך: הם בקשר חברי עד היום. הגרושה הצעירה עברה לדירה שכורה בירושלים, ואחרי מספר שנים עברה לתל אביב, בלי כסף ובלי הילד. "אריאל נשאר עם אבא שלו ולמד ב'חיידר', אבל מעולם לא היו לנו הסדרי ראייה פורמליים, וראיתי אותו מתי שרציתי. לרוב הייתי נוסעת פעמיים בשבוע לראות אותו, וכל שבת שנייה הייתי איתו אצל הוריי. בתקופה ההיא התחלתי לעבוד כנציגה רפואית, הרווחתי יפה, קניתי אופנוע עם שותף ונסעתי בכל הארץ. הייתי עצמאית, ואהבתי את החיים האלה".
לא הפריע לך שהבן שלך נשאר בעולם החרדי?
"אני באתי מהעולם הזה, זה מה שהכרתי, אז לא הייתה לי בעיה שהוא נשאר שם. חשבתי שהעובדה שלי התאים להיות חילונית, לא אומרת שזה יתאים גם לו, אז זאת הייתה צריכה להיות החלטה שלו. כשאריאל גדל, הוא למד בישיבות, עד שגם הוא החליט לצאת בשאלה. הוא התגייס לשירות קרבי וכיום עובד בהייטק. אנחנו מאוד קרובים, והוא גם בקשר טוב עם אבא שלו".
להיות דתי בכיף
בגיל 28 הכירה את בעלה השני, מתי. יש להם תאומים (כיום בני 21) ובת (13), והם גרים באור יהודה. לפני שנתיים הפסיקה את עבודתה כנציגה רפואית והתמסרה לכתיבת אוטוביוגרפיה, "להסיר את השכבות", שראתה אור לאחרונה (מדיה 10). בעקבות הספר הגיעו הרצאות, שלאחת מהן קראה "מציצנות לעולם החרדי: מנהגים, תלבושות ומה שקורה בחדרי חדרים". "לא אכפת לי שאנשים יגיעו בגלל הקטעים הצהובים", היא אומרת. "החילונים לא יודעים מה קורה בעולם החרדי, ואני מסבירה הכל. אנשים לא מאמינים כשאני מספרת שאירסו אותי בלי ידיעתי".
את לא חושבת שהרצאות כאלה מגבירות את הניכור שהחילונים מרגישים כלפי החרדים?
"לא, כי אני מסבירה שהדברים האלה היו נכונים ללפני 30 שנה. היום יש יותר פתיחות בעולם החרדי. מעולם לא נידו אותי".
שני הוריה נפטרו. האב הלך לעולמו לפני 23 שנים, "ולפני מותו אמרתי לו: 'רצית להציל נשמה אחת, ובמקום זה הרסת שלוש'", אומרת קמינסקי. "הוא חשב שכך יציל אותנו מהחילוניות. הוא גם ניסה להחזיק אותנו כמשפחה: היה מבשל לשבת, היה מביא את אמא, קנה לי אופניים. אמי נפטרה לפני שש שנים אחרי חיים קשים ומרים. אחי נשאר חרדי, והוא מלמד מכובד בקהילה. אנחנו נפגשים בחגים ובאירועים, ואני תמיד מכבדת ומתלבשת בהתאם. ביני לבין אחותי יש קשר עמוק עד היום. אני עדיין שומרת מסורת, ואנשים נדהמים לשמוע את זה: אני מדליקה נרות, בונה סוכה, לא אוכלת חמץ בפסח. המסר שלי הוא שכל אחד בוחר איך להיות דתי בכיף שלו ובלי כפייה, ושאפשר לעשות שינוי גם אחרי חיים של דיכוי והשפלה".
המוזיקאי דניאל זמיר עשה תהליך הפוך. הקליקו על התמונה:
