לקח לה כמעט עשר שנים עד שהיא חזרה, בתפקיד שרי הפיטבול בסדרה המצליחה "מטומטמת". אם בשתי העונות הראשונות הדמות שלה כסוחרת סמים אימתנית הייתה שטוחה וחד־ממדית, בעונה השלישית הדמות קיבלה היסטוריה, רגשות ואג'נדה משלה, ובן גיאת עפה איתה לגבהים. והכי יפה שהתפקיד הזה נכתב על ידי החברה הכי טובה שלה, בת חן סבג, בשולחן צדדי במסעדת "פארוק בשוק" בשוק הפשפשים, שאותה מנהלת בן גיאת זה שנתיים. "זה לא שביקשתי מבתי – ככה אני קוראת לה - שתיתן לי יותר בשר. פשוט התבקש לשים ספוט על שרי, ויצאה דמות מורכבת, מלאת חרדות ומלאת אמביציה לעשות כסף, להביא את המכה ולעזור לאמא שלה".
אבל באחת הסצנות היא מאחלת לאמא שלה שתמות.
"וואי, זאת הייתה הסצנה שהיה לי הכי קשה איתה, לא יכולתי להוציא את המילים האלה מהפה, אכלתי מזה סרט. פחדתי שאמא שלי תפתח טלוויזיה בדיוק על זה ותאמין שזה אמיתי. צלצלתי להזהיר אותה לפני, שלא תחטוף שוק".
"מטומטמת", שעונתה השלישית משודרת בימים אלה (א'-ג' בשעה 22:15 ב־HOT3, ב־NEXT TV וב־HOD VOD), היא קומדיית פשע העוקבת אחרי שירי אזוגי (בת חן סבג), שחקנית מובטלת. כשבן הזוג שלה נתפס על החזקת סמים, היא מתנדבת - בתמורה לשחרורו - להיות סוכנת סמויה בתיכון שמנהלו נחשד בקיום רומן עם תלמידה, אחרי שזו נפטרה משימוש יתר.
אנחנו נפגשות ב"פארוק בשוק", ויושבות בדיוק על אותה ספה שבה נכתבה הסדרה ושמעליה כתובה השורה המיתולוגית: "קום! אתה יושב במקום שלי. ב. סבג", אבל זה רק צירוף מקרים. "התחלתי לנהל פה אחרי שהיא סיימה לכתוב וכבר יצאה לדרך עם הסדרה", היא מספרת.
איך הכרתן?
"אנחנו מכירות מ'בית צבי', אבל שם לא היינו חברות. גם אחרי כמה שנים, כשנפגשנו ב'בית ליסין', היה בינינו רק שלום שלום ומה נשמע. ערב אחד נתקלנו אחת בשנייה בפאב, היא קראה לי לבוא לשתות איתה ומאותו רגע הפכנו חברות. אנחנו שלישייה, ביחד עם סיון קרצ'נר, שחקנית מהממת וחברה מדהימה, ואנחנו נראות קצת כמו 'סקס והעיר הגדולה'. זה המעגל הכי יציב שלי, איתן אני מרגישה שתמיד יהיה מי שישמור עליי. כשאמרתי לבתי שאני באה לנהל ב'שוק', היא מצאה לי דירה בבניין שהיא גרה בו ביפו, ועכשיו הבניין הזה הוא כמו 'מלרוז פלייס', דלתות פתוחות, כולם חברים".
איך הגעת לתפקיד?
"היא תפרה את התפקיד בשבילי, המתנה הכי יפה שקיבלתי בחיים. בהתחלה פחדתי שיגידו שקיבלתי את התפקיד בחסד ולא בזכות, אבל מי שמכיר את בתי יודע שאין אצלה דברים כאלה, אם לא הייתי מתאימה לתפקיד, לא הייתי מקבלת אותו. זה התחיל מתפקיד קטן, משני, שהלך וגדל ובעונה השלישית הפך למשמעותי. פתאום מבינים שבעצם היא לא כזאת פיטבול, שהיא אכלה כאפה מהחיים ובגלל זה הלב שלה נסגר".
תיארת לעצמך שהסדרה תצליח כל כך?
"בתי מאוד מוכשרת ומאוד מכוונת מטרה, אבל כשהיא התחילה לכתוב לא הבנתי את סדר הגודל. לא ידעתי לאן הבחורה הקטנה הזאת יכולה להגיע. קיבלתי שיעור לחיים".
מה השיעור?
"אמונה בעצמך. הפחד הוא הגורם המעכב הכי גדול שלי, אני לא אחת שתתאבד על משהו ובתי כן. היא לא עשתה שום דבר חוץ מזה, ניתקה את עצמה מהמלצרות ונשאבה לעולם שהיא בראה לתקופה מאוד ארוכה".
הפתיע אותך שהיא יצאה מהארון?
"האמת היא שלא, דיברנו על זה כמה פעמים. היא אמרה שיש לה בקטע הזה משהו לא פתור ואמרתי לה שהיא צריכה לנסות את זה כדי לדעת. היא פגשה מישהי במסיבה וזרמה איתה, ואז היא הכירה את אורנה בנאי בנסיעה ללונדון והתחיל סיפור אהבה מטורף".
"הייתי ילדת טרור, לא ילדת טקסים"
בן גיאת (37) נולדה במושב בית־נקופה שבהרי ירושלים, בת זקונים במשפחה אמידה של ארבעה ילדים. אביה, שם טוב, מהנדס מכונות ואמה, כרמלה, אחות. בתיכון ההורים שלה החליטו שבית הספר היישובי לא מספיק טוב בשבילה, והעבירו אותה לבית חינוך בירושלים. "וככה הגעתי מהמושב לירושלים, עם גשר על השיניים, חותלות על הרגליים ושום מודעות חברתית. הייתי ילדה מוזרה בטירוף", היא מספרת.
איך הסתגלת?
"לא הסתגלתי ועזבתי את בית הספר. הייתי ילדת טרור, פשוט בלתי נסבלת, עד שאמא שלי התייאשה ממני וביקשה ממני לעבור לגור עם אחי הגדול בתל־אביב. לקח כמה חודשים עד שגם לו נשבר ממני, מזל שהייתי צריכה להתגייס. שירתי בחיל האוויר כמ"כית בבית הספר לטיסה בחצרים, והצבא יישר אותי. עפתי לשמיים בצבא, פתאום הכל התיישב לי במקום, זו הייתה תקופה מדהימה, אבל אז הגיע המשבר של ההורים שלי".
איזה משבר?
"ההורים שלי חיו חיי רווחה יפים, עד שהחברה הקבלנית המשפחתית, שבה אבא שלי עבד עם אביו ואחיו, פשטה את הרגל. זו הייתה קריסה טוטאלית, של כל המערכות. המשפחה של אבא שלי התפרקה, היו האשמות הדדיות, וההורים שלי התגרשו פיקטיבית, כי אמא שלי פחדה לאבד את הבית שהיא ירשה מההורים שלה. הגיעו מההוצאה לפועל ורוקנו לנו את הבית. הגעתי הביתה וראיתי אמא מרוסקת, מושפלת, נעולה בחדר, אין ריהוט, אין כלום, לקחו את האוטו, אפילו את המיני דיסק הקטן שלי לקחו. הבעיה היא שדי מהר הגירושים של ההורים נהיו אמיתיים. הייתי בדיוק בתחילת חיי והחיים שלי התהפכו".
באיזה מובן?
"לא חינכו אותי כמפונקת, אבל עצם זה שהיה כסף בבית נתן לי ביטחון, כל החיים הרגשתי שיש לי גב לעשות טעויות, ופתאום הכל התפרק לי. הכסף לא עושה אותך מאושר, אבל הוא מאפשר לך לטעות, הוא מרפד יפה את הכישלונות".
איך ההורים התאוששו מהמשבר?
"הם לא התאוששו עדיין. הם כבר בני 72, ועדיין עובדים לפרנסתם: אבא שלי בעבודות פרילנס בתור מהנדס, ואמא שלי כאחות במרכז יום לקשיש. אבא שלי גר באבו־גוש ויש לו זוגיות חדשה, אמא שלי נשארה לבד מאז".
מתי החלטת להיות שחקנית?
"לא יודעת, לא הייתי ילדת טקסים או משהו כזה. אחותי הגדולה למדה בבית צבי שנה עד שנכנסה להיריון ופרשה. יום אחד באתי לבקר אותה וזה מצא חן בעיניי. בשנה הראשונה ללימודים לא היה לי טוב, חשבתי שזה לא בשבילי וכמעט עזבתי, אבל בסוף השנה השתתפתי בסרט סטודנטים ופתאום הבנתי שאני במקום הנכון. מאותו רגע הכל נהיה קל יותר, היה לי יותר נעים בבית הספר, התחלתי לזכות בתחרויות מונולוגים ולקבל מלגות".
והגעת באמצע השנה השנייה ל"בית ליסין".
"באחד השיעורים של ציפי פינס, היא פתאום זרקה לי: 'אני עושה עכשיו אודישנים להצגה ויש שם תפקיד שנראה לי שאת מתאימה לו'. שלא כהרגלי - כי אני לא טיפוס כזה - אמרתי לה: 'אני רוצה את זה, תעשי לי אודישן'. היא פחדה מגרי בילו, מנהל בית הספר, אבל לא ויתרתי. בסוף היא נכנעה, עשיתי את האודישן מול עמוס לביא ז"ל, שהיה אמור לשחק את אבא שלי, והיה בינינו חיבור מיידי ומופלא. התהליך לקח כמה שבועות שבהם המשכתי ללמוד והסתרתי סוד גדול, עד שהתקבלתי ועזבתי את בית הספר. כשביקשתי את ברכתו של גרי בילו, הוא אמר לי שאני עושה טעות. הוא אמר שאני עלולה למצוא את עצמי מחוץ למשחק אחרי זה".
והוא צדק.
"תמיד הייתה לי המלצרות"
גם לה אין מושג איך קרה שאחרי ההצלחה הגדולה של "תפוחים מן המדבר", שזיכתה אותה בפרס התיאטרון, היא לא הצליחה להתרומם. "זה בעיקר באשמתי", היא אומרת. "ההצגה מאוד הצליחה אז ישבתי על זרי הדפנה, ולא הנעתי מספיק את הקריירה שלי. אני לא טיפוס שמתחזק את עצמו בהשקות ומתחבר לאנשים הנכונים. אין לי מרפקים בכלל. היום אני מבינה שזה חלק מהעבודה, ואם אני רוצה לעבוד במקצוע, אני צריכה להתחיל להתמנגל, לצאת החוצה".
מה, בריאליטי?
"פעם הייתי אומרת לך שאין מצב, היום אני לא סגורה על זה. אם אני רוצה להתפרנס רק ממשחק, אז אין מה לעשות, אני חייבת לעשות דברים שאני פחות מתחברת אליהם. אחרי שבע שנים שקיבלתי משכורת מ'בית ליסין' יצאתי בלי כלום, את יודעת מה זה?"
למה עזבת?
"בשנה השישית של ההצגה חוויתי משבר גדול, כשעמוס, הפרטנר שלי כל כך הרבה שנים, קמל לי מול העיניים. הוא חלה בסרטן ובתוך שלושה חודשים התאדה מהעולם. כמה ימים לפני שנפטר הוא עוד שיחק בהצגה, זה היה הזוי. אני זוכרת שבהצגה האחרונה שלו הוא עמד מולי על הבמה, עשינו את הדיאלוג שלנו וראיתי שהוא כבר לא מצליח לעמוד אז התקרבתי אליו ותמכתי בו עד שהוא ירד מהבמה. אחרי שבוע הוא נפטר ואני אכלתי כאפה־כאפה. אומרים דה שואו מסט גו און, אבל לא מבחינתי. לא יכולתי לעלות על הבמה. מהר מאוד התחילו לעשות חזרות עם המחליפים יונתן צ'רצ'י ומתי סרי, אהבתי את שניהם מאוד, אבל הלב שלי לא עמד בזה. איבדתי את החשק לשחק והחלטתי לעזוב".
עם עמוס לביא ז"ל ב"תפוחים מן המדבר"
מה עשית?
"הורדתי הילוך, לא הלכתי לאודישנים, וכשראיתי שאין לי עבודה לקחתי את הרגליים וטסתי לחו"ל. בדיוק גם נפרדתי מבן זוג אחרי שלוש שנים, והכל ביחד גרם לי לברוח. נסעתי עם חבר טוב שלי לאירופה, נסענו בוואן והסתובבנו בין פסטיבלים בכל אירופה, מכרנו קפה ובגדים, זו הייתה הצלחה ענקית. הצלחתי לממן לעצמי טיול של חצי שנה, וכשחזרתי אמרתי: 'אוקיי, לאן ממשיכים מפה?'"
לאן באמת?
"תמיד הייתה לי המלצרות. מגיל 14 אני ממלצרת בלי הפסקה כמעט. אמרתי לעצמי שגם אם אתאבד על המשחק וארוץ מאודישן לאודישן, זה לא יעזור לי לשלם שכר דירה, אני חייבת עוד משהו כי אני צריכה שקט כלכלי. הייתי כבר בת 30, נמאס לי ממלצרות, אז התחלתי לעבוד כאחמ"שית במסעדת גוצ'ה בדיזנגוף".
איך הגעת לנהל את "פארוק בשוק"?
"אחרי שנתיים בגוצ'ה, ידיד שלי פתח עסק עם עוד שותפים בנחלת בנימין. לא רציתי להיות שותפה, אז הוא הציע לי לנהל את המקום. עבדתי שם תקופה, הרגתי את עצמי, עד שיום אחד נשברתי נפשית ופיזית, וביקשתי לעזוב. השותפים באותו עסק בדיוק נכנסו ל'פארוק בשוק', והציעו לי לעבור לנהל אותו. מאז אני פה, כבר שנתיים".
מנהלת מאושרת או שחקנית מתוסכלת?
"יש תסכול, בוודאי, אבל עכשיו החלטתי לנצל את המומנטום של 'מטומטמת' ולתת פוש לקריירת המשחק שלי. בא לי שזה יהיה מתגמל, אני רוצה לעזוב הכל ולהתפרנס רק מזה".
"היו לי ניסיונות כואבים עם גברים"
מגיל 30 היא לבד, ויתרה על זוגיות אחרי קשר לא פשוט שניהלה עם גבר המבוגר ממנה בכמה שנים טובות, שהיה חבר של אחיה הגדול. "הייתה לנו מערכת יחסים קיצונית מאוד, שנגמרה לא כל כך טוב מבחינתי. כאב לב גדול מאוד".
בשנים האחרונות היו לה מערכות יחסים קצרות, קצרות מדי לטעמה, בעיקר עם גברים, אבל גם עם נשים. "היה לי מעניין עם נשים, אבל זה לא הגניב אותי", היא אומרת. "יש בי משהו קצת גברי, גם במראה וגם באופי, חשבתי שיהיה נחמד לבדוק עד איפה זה מגיע. זה פתח לי את הראש, אבל הרגשתי שבסוף מה שאני רוצה להביא הביתה זה גבר. אני רוצה בית ומשפחה".
אז איך זה לא קרה?
"כנראה יש בי פחד מאינטימיות. חשבתי שאם לא אתן לאף אחד לחדור ללב שלי, ארגיש מוגנת, אבל הגעתי למסקנה שמאוד משעמם להיות לבד. יש בי איזה חוסר אמון במין הגברי. הניסיונות שהיו לי היו כואבים, זה פצע שעוד לא הגליד. נפגעתי המון פעמים, וגם פגעתי המון פעמים. זה לא שאני צפיחית בדבש. אני חותכת מהר מדי כשאני מרגישה שאני מתחילה להיות בסכנה. לא שהתנזרתי כל השנים האלה, היו לי פה ושם, אבל זוגיות אמיתית לא הייתה".
את רוצה שתהיה?
"האמת היא שעכשיו התחיל משהו, טרי־טרי, אחרי המון שנים של לבד. קוראים לו רועי, הוא רופא בן 38. מצא חן בעיניי שהוא התחיל איתי בסגנון של פעם - לא פייסבוק, לא אינסטגרם - הוא פשוט ניגש אליי במסעדה ושאל אם אני רוצה לצאת איתו לדייט. מהפחד, הדבר הראשון שעשיתי היה להדוף את זה. אחרי שעה אחי הגיע לכאן עם אשתו, ופתאום ראיתי שהוא עבר לשבת איתם. זה כבר הוריד את המגננות שלי, ישבתי איתם קצת והתחיל סיפור אהבה מטורף. זה עוד רק בהתחלה, אין לי מושג לאן זה ילך, ויכול להיות שזה יתפרק לי בעוד יומיים, אבל כל עוד זה תלוי בי אני שם".
השעון הביולוגי מטריד אותך?
"רק בזמן האחרון. אין עליי לחץ, כי הכי חשוב לאמא שלי שלא אהיה לבד בעולם, שיהיה לי פרטנר, אבל האחים שלי אמרו שזו תהיה טעות לא לעשות ילד. אפילו היה דיבור במשפחה על הקפאת ביציות, אבל משהו עצר אותי. ההסכם שלי עם עצמי היה להגיע להחלטה ביומולדת 37: או ילד לבד, או הסכמה עם עצמי שאני מוותרת על זה מתוך מודעות והשלמה. אני בת 37 והקלפים נטרפו כי יש לי פתאום זוגיות, ועכשיו השאלה היא אם אני מוכנה לתלות את כל תקוותיי באדם אחר. אבל את יודעת מה? גם אם הסיפור הזה לא יחזיק, הוא עשה את שלו: התחלתי להאמין באהבה".
