הקיבוצניק יצא לתעד מבנים נטושים. ציוד הצילום: סרטים פגי-תוקף

חנן גטריידה, איש קבוצת שילר, מנצל את שנות הפנסיה כדי להתמסר לתחביב הצילום. צבעים לא שגרתיים מתקבלים, כשמצלמים בסרטים שמזמן היו אמורים להישלח לפח

מיכאל יעקובסון

|

26.09.19 | 08:54

ה''אמפי'' של קיבוץ רוחמה, בנגב המערבי, זוכה לטיפול טוב יחסית מחברי המשק גם היום. אפילו מושבי הפלסטיק שרדו  (צילום: חנן גטריידה)
ה''אמפי'' של קיבוץ רוחמה, בנגב המערבי, זוכה לטיפול טוב יחסית מחברי המשק גם היום. אפילו מושבי הפלסטיק שרדו (צילום: חנן גטריידה)
גם בנען מישהו דואג לתחזק את התיאטרון הפתוח. האדריכל המהולל שמואל מסטצ'קין אחראי ליצירה (צילום: חנן גטריידה)
גם בנען מישהו דואג לתחזק את התיאטרון הפתוח. האדריכל המהולל שמואל מסטצ'קין אחראי ליצירה (צילום: חנן גטריידה)
המצב בקיבוץ עמיר, שבגליל העליון, הרבה פחות טוב. כל שנותר הוא במה ומדרון, שעליו ניצבו פעם המושבים (צילום: חנן גטריידה)
המצב בקיבוץ עמיר, שבגליל העליון, הרבה פחות טוב. כל שנותר הוא במה ומדרון, שעליו ניצבו פעם המושבים (צילום: חנן גטריידה)
בגברעם מצא גטריידה מבואה מעוצבת וחומה היקפית גבוהה. גם כאן נעלמו המושבים, אך הטריבונות נותרו בשלמותן והשיחים בקושי הצליחו לחדור מבעד לסדקים שניבעו בבטון המוזנח (צילום: חנן גטריידה)
בגברעם מצא גטריידה מבואה מעוצבת וחומה היקפית גבוהה. גם כאן נעלמו המושבים, אך הטריבונות נותרו בשלמותן והשיחים בקושי הצליחו לחדור מבעד לסדקים שניבעו בבטון המוזנח (צילום: חנן גטריידה)

חנן גטריידה כבר עמד להשליך אותם לפח. מה כבר יוכל לעשות עם עשרות סרטי צילום פגי-תוקף, שנשכחו במגירות במשך עשרות שנים? רגע לפני שעמד להיפרד מהם, החליט לתת להם עוד צ'אנס ולראות אילו תמונות יופקו דווקא מהם.

 

מאז שיצא לפנסיה, אחרי שנים ארוכות במפעל הטקסטיל "שילטקס" של קיבוצו (קבוצת שילר, סמוך לרחובות), מקדיש גטריידה בן ה-74 את זמנו לצילום. הוא עזב את "שילטקס", מתוך הנחה שאין שום סיכוי להתחרות בענקיות הטקסטיל הסיניות; שנתיים לאחר שהלך משם, המפעל אמנם נסגר.

 

חנן גטריידה. מסע ארצי (צילום: אבגר אידן)
    חנן גטריידה. מסע ארצי(צילום: אבגר אידן)

     

    כשעתותיו בידו והוא מצויד בעשרות סרטי צילום עם תאריך תפוגה שחלף עבר לו, החליט הקיבוצניק הוותיק לצאת למסע צילום חובק-ארץ עם המצלמה שלו - הסלבלד CX 503 אנלוגית. גם למושאי הצילום של המסע הזה אין כבר תוקף; כולם ננטשו ונעזבו, ריקים מאדם ונשכחים מלב. עכשיו מפרסם גטריידה את סיכום המסע, שנמתח בין אילת לקרית שמונה, בספר חדש שנקרא, איך לא, "פג תוקף".

     

    למה דווקא תיאטראות חוץ

     

    אגף מרתק במסע המצולם הזה הוא התיאטרונים הפתוחים, אלה שנקראים "אמפיתיאטרונים" בטעות. הם הוקמו (בדרך כלל בקיבוצים) בשנות ה-50, אחרי קום המדינה, וכבר שנים ארוכות שהם מבוישים בשממונם. "האמפי עניין אותי במיוחד", מסביר גטריידה, "כי בתור ילד הלכנו לאמפי של נען וראינו שם הצגה". יותר מ-60 שנה מאוחר יותר, הוא חזר לזיכרון הילדות שלו. "עמדתי שם עם המצלמה וחשבתי כמה המקום הזה היה שוקק חיים. הרי באו לכאן מאות אנשים, ועכשיו הכל ריק ועזוב. מצאתי מקום דומם והוא משך אותי".

     

    בתקופה של צנע, טרום עידן מיזוג האוויר והטלוויזיה, התכנסות מתחת לכיפת השמיים הייתה דבר שכיח בחברה הישראלית, לא כל שכן בארץ שבה רוב ימות השנה נעימים לשהייה בחוץ בשעות הערב. וככל הנראה, הישראלים היו מפונקים פחות, והבידור בתנאים ההם הנעים את זמנם.

     

    הקמת (אמפי)-תיאטרון לא דרשה השקעות מופרזות; רק במה פשוטה ושיפוע קל בקרקע, כדי להתקין עליו ספסלי עץ, טריבונת בטון, ומאוחר יותר גם מושבי פלסטיק. חדרי אמנים ואפילו חדרי שירותים היו לוקסוס מחוץ לתחום ולא בוצעו, ולכל היותר נבנה חדרון קטן למקרן, שממנו יוקרנו הסרטים לצופים.

     

    ה''אמפי'' בנען. מה היה צריך? במה ושיפוע קל לטריבונה. על שירותים אין מה לדבר (צילום: חנן גטריידה)
      ה''אמפי'' בנען. מה היה צריך? במה ושיפוע קל לטריבונה. על שירותים אין מה לדבר(צילום: חנן גטריידה)

       

      היוזמה והמימון באה לרוב מצד המועצות האזוריות, ולכן בתיאטרשירתו את האזור כולו, כשהקיבוץ המארח זוכה באתר נגיש שעומד לרשותו בכל עת. נערכו בהם מופעים, הצגות, טקסים והתכנסויות פוליטיות.

       

      ההצלחה הייתה מיידית, אך גם קצרת ימים. הקמתם של בתי תרבות בכל יישוב, ומאוחר יותר חדירתה של הטלוויזיה לכל בית, חיסלה אותם. בשנות ה-60 הצטמצמה הפעילות לטקסי בתי ספר, ולבסוף גם זה נגמר והם ננטשו. יוצא דופן היה התיאטרון הפתוח בשפיים, ששמר על כוחו כקיסריה של שנות ה-80. מי שחיסל אותו לא הייתה הטלוויזיה, אלא בעלי הווילות בארסוף, יישוב הווילות הסמוך.

       

      מרוחמה עד עמיר

       

      ארבעה תיאטרונים צילם גטריידה. כולם נטושים. הדרומי שבהם נמצא בקיבוץ רוחמה, אשר בצפון הנגב; גברעם (בנגב המערבי) ונען (סמוך לרחובות) הם הגדולים והמושקעים ביותר; הצפוני נמצא בקיבוץ עמיר, הסמוך לקרית שמונה. בשפיים הוא ביקר, אך החליט לגרוע אותו מהספר. "הייתי כבר בסוף מסע הצילומים", מספר גטריידה. "אמרתי לעצמי שיש לי מספיק ולא צריך להגזים, אבל הוא אמפי יפה".

       

      בעמיר נותרו רק הבמה והמדרון, שעליו ניצבו פעם המושבים שאינם עוד. ה"אמפי" הזה נבנה למעשה על מורדותיו של תל קדום, תל יוסף שמו. המדרון מכוסה בשיחים וקוצים, שמסתירים אפילו את חזית הבמה הגבוהה. הבמה שנבנתה משלד בטון ובלוקים פשוטים לא טויחה מעולם, וכתובות גרפיטי צבעוניות מכסות את חלקיה התחתונים. לוחות של אסבסט גלי שימשו לקירוי הבמה, וחלקם התעופפו, כשהם מותירים אחריהם חורים רחבים בגג, המאפשרים לקרני השמש ולגשמים לחדור אל עומק הבמה.

       

      "באמפי של גברעם שמעתי לראשונה בחיי את השם 'הבימה' ומולייר, ראיתי את קלצ'קין והגיתי את שמו כאילו היה חבר", כותב יאיר פרג'ון, לשעבר ראש המועצה האזורית חוף אשקלון, שתרם טקסט קצר פרי עטו המתאר צילום בספר, כמו עוד 50 כותבים אחרים (לרבות כותב שורות אלה).

       

      ה''אמפי'' בגברעם. שייקה אופיר, חנן מרון, חיים טופול, חיים גורי, וכמובן חנה רובינא (צילום: חנן גטריידה)
        ה''אמפי'' בגברעם. שייקה אופיר, חנן מרון, חיים טופול, חיים גורי, וכמובן חנה רובינא(צילום: חנן גטריידה)

         

        פרג'ון מספר שבאמפי של גברעם הוא רכש תרבות "כמו כל ילדי הכפר". כאן פגש את השחקנים חנה מרון, חיים טופול, שייקה אופיר, יעקב בודו ושמואל רוזן, וגם את המשורר והסופר חיים גורי. מהמפגש עם חנה רובינא הוא מעלה זיכרון, שמייצג את האווירה ששררה באמפיתיאטרון: "חנה רובינא - גדולה מהחיים. ואמרתי, היא לא כה גדולת ממדים, כשעצרה את ההצגה ואמרה לא לפצח גרעינים".

        זיכרון מהאמפי: ''חנה רובינא - גדולה מהחיים. ואמרתי, היא לא כה גדולת ממדים, כשעצרה את ההצגה ואמרה לא לפצח גרעינים''

         

        בגברעם מצא גטריידה מבואה מעוצבת וחומה היקפית גבוהה. גם כאן נעלמו המושבים, אך הטריבונות נותרו בשלמותן והשיחים בקושי הצליחו לחדור מבעד לסדקים שניבעו בבטון המוזנח.

         

        המבנים בנען וברוחמה זכו לטיפול יותר טוב. בנען הבמה מטויחת, ונראה שבקיבוץ מתחזקים את המקום ולא נותנים לו להתפורר. הבמה הגבוהה פוערת חור מלבני ענק ואפל, שמשני צידיו עיצב האדריכל שמואל מסטצ'קין (בוגר בית הספר "באוהאוס" ומי שעמד בראש מחלקת התכנון של הקיבוץ הארצי), מרפסות צרות שהיו כנראה דקורטיביות יותר מאשר שימושיות. הטריבונות התחתונות נועדו לישיבה, ובעליונות שולבה משענת שמורכבת מצינורות – לא התנאים הכי נעימים. פעם הסתפקו במועט. ביתן המקרין שהוקם מול הבמה זכה גם הוא לעיצובו של מסטצ'קין.

         

        לאחרונה, מתברר, זכה האמפי של נען לחיים מחודשים:

         

         

        האמפי נחנך במאי 1953 עם ההצגה "ז'אן ד'ארק" בביצוע שחקני הקאמרי, ושבועות ספורים לאחר מכן הופיעה כאן התזמורת הפילהרמונית הישראלית. "האמפיתיאטרון שירת את קיבוץ נען, את יישובי המועצה האזורית ואת תושבי רחובות בשנות ה-50 וה-60, אך חדל לפעול כמעט לחלוטין בשנות ה-70", כותב לצד הצילומים ד"ר עמוס שיפריס, חבר קיבוץ נען שעוסק בחקר תנועת העבודה. "כיום הוא נותר למעצבה, זכר לתקוות גדולות שלא מומשו".

         

        ברוחמה שרדו אפילו מושבי הפלסטיק הצבעוניים. כאן התיאטרון הוקם בעמק קטן במרכז הקיבוץ, ששימש במלחמת העצמאות כמוסך של כוחות "ההגנה" וצה"ל. ב-1951 התקבל סכום של אלף לירות להכשרת העמק לאמפיתיאטרון, שנקרא על שמו של סמי שמול קליימו, מי שנהרג כשעסק בהטמנת מוקשים סביב הקיבוץ המבודד כדי להגן על יושביו מפני מסתננים.

         

        ברוחמה, האמפי נמצא ממש בתוך שטח הקיבוץ (צילום: חנן גטריידה)
          ברוחמה, האמפי נמצא ממש בתוך שטח הקיבוץ(צילום: חנן גטריידה)

           

          "בימי חמישי הביאו החברים כיסאות מהבית כדי לצפות וליהנות מהסרטים שהוקרנו", כותב ישראל דה-בנדטי, חבר רוחמה. "המקום נעם לאנשים בקיץ, בנשוב בריזה נעימה, ונעים היה גם בימי החורף הראשונים, כך שבימים גשומים לא היו החברים מוותרים על החוויה, אלא היו יורדים לעמק ויושבים תחת מטריות".

           

          בשנים הבאות התקינו כיסאות קבועים ומערכת תאורה, ובאוקטובר 1994 נערך שם מופע היובל לקיבוץ רוחמה. "הופעה זו הייתה אקורד הסיום ל"אמפי" של הקיבוץ, כי את מקומו תפסו הבילויים בבית מול הטלוויזיה הפרטית", חותם דה-בנדטי.

           

          כחול, צהוב ואדום

           

          גטריידה השתמש ב-150 סרטים ישנים, ובסך הכל צילם 1,800 תמונות. לא את כולן הצליח לפתח: חלק מהסרטים היו במצב פגום למדי, והאמולסיה (החומר המאפשר את הצילום) התמוסס ולא שרד את השנים. בסופו של דבר, הספר מציג 70 מבנים נטושים בגווני כחול, צהוב ואדום ששולטים בצילומים בגלל האפקט של אותם סרטים פגומים. "לקחתי סרטים בני 10, 20 וגם 35 שנה (תוקפו של כל סרט מופיע בספר מתחת לתצלום, מ"י) ויש את מעבדת הצילום 'פנדה' בתל אביב שפיתחו את התמונות. זו שירת הברבור של המצלמה ושל הפילם. אני כבר לא מצלם בפילם, כי זה גם יקר נורא".

           

          כיצד הגעת לכל אותם מקומות נטושים?

           

          "דרך סיפורים, למשל על 'בית הנערה' בהוד השרון סיפר לי שרון רז. ראיתי חלק באינטרנט, ולאט לאט תוך כדי הנסיעות גיליתי עוד מקומות. את האמפי ברוחמה גיליתי דרך המורה שלי לפסנתר, שהיא בת רוחמה".

           

          לא פחדת להיכנס אליהם לבד?

           

          "יש מקומות שקצת מפחיד, כי אתה לא יודע מי נמצא בפנים. שני אתרים שהיה מפחיד להסתובב בהם במיוחד היו 'מלון גינוסר' בטבריה, שהיה חשוך ומלוכלך, ו'מלון גן חיים' מול קיבוץ מצובה שאליו הגעתי כשהאור לא היה טוב לצילום, והיה מפחיד מאד".

           

          מבנים נטושים מרגשים אתכם? אתם לא לבד. קבלו מסלולים מפורטים:

           

          בכל רחבי הארץ. לחצו על המפה והתמונה (צילום: מיכאל יעקובסון)
          בכל רחבי הארץ. לחצו על המפה והתמונה (צילום: מיכאל יעקובסון)

           

           
          הצג:
          אזהרה:
          פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד