לפני שנה, רגע לפני פתיחת הליגה לכדורגל, נקלעה קבוצת הפועל עכו למשבר. משפט בין העירייה ובין בעלי הקבוצה כמעט מנע ממנה להשתתף בליגה. גלגל ההצלה הגיע ממקום בלתי צפוי: קרן בן נשר, עד אז מנהלת החשבונות של הפועל עכו, באה והציעה לנהל בעצמה את הקבוצה.
"ישבתי מול ראש העיר שמעון לנקרי ומנכ"ל העירייה אוהד שגב, הצגתי בפניהם תוכנית לניהול נכון של הקבוצה, ובלי להתבלבל ביקשתי: 'תנו לי לנהל אותה'. הם היו בשוק. הבטיחו לשקול ולחזור אליי, אבל אני לא יכולתי לשבת בשקט. נותר עוד שבוע לפתיחת הליגה, למי היה זמן לחכות?"
היוזמה שלה הצליחה, והיום היא כבר יכולה לסכם שנה מוצלחת. "נשארנו בליגה הלאומית כנגד כל הסיכויים, ועוד נחזור למקום הטבעי שלנו בליגת־העל", היא מבטיחה.
נפגשנו כמה שעות לפני שיצאה עם הקבוצה למחנה אימונים בפולין. ניהול המועדון, מבחינתה, הוא חלום ילדות שנזנח, והתגשם כעבור שנים. "אני מכירה את התחום מגיל צעיר. גדלתי במשפחה של אוהדי בית"ר ירושלים, אחי היה שוער כדורגל, ההורים שלי הכריחו אותנו להצטרף למשחקים שלו ואני עצמי עוסקת בספורט ומשחקת טניס, ותמיד כיוונתי להימצא במקום משמעותי שקשור לזה. ולמרות זאת, החלום הזה לא היה לי ברור עד הסוף. כדורגל נראה לי גברי מדי, אז הנחתי את החלום בצד ולא העזתי. עכשיו, כשאני כבר עובדת בתחום הזה, אני שואפת הלאה. יבוא יום ואשב בכיסא של יו"ר התאחדות הכדורגל".
אספתי שקל לשקל
היא בת 40, גרושה ואם לשניים ומתגוררת בקיבוץ ראש הנקרה. נולדה וגדלה במושב גורן שבגליל המערבי, בת שנייה במשפחה של ארבעה ילדים. "אנחנו שתי בנות ושני בנים, ואמא חינכה אותנו לשוויון מלא. אם היינו רבים, אמא תמיד אמרה: 'קודם כל תכבד אותה'. היא גם תמיד חזרה ואמרה: 'אם גבר יכול, גם את יכולה'".
את התיכון האזורי גליל מערבי סיימה עם בגרות חלקית בהנהלת חשבונות, ובצבא שירתה בלשכת אלוף פיקוד הצפון בתקופתו של עמירם לוין, ובהמשך עברה לשרת קרוב לבית. במקביל עבדה בבית האריזה במושב, "אבל אמא חששה שאחותי ואני נישאר תקועות ב'עבודה של נשים' והדגישה כל הזמן שזו עבודה לטווח קצר ושמשם רק נצמח הלאה. כשסיימתי את הצבא עבדתי בעבודה מועדפת בתחנת דלק. הייתי קמה כל יום בשלוש וחצי בבוקר ועובדת עד שלוש בצהריים. גרתי אצל ההורים, חסכתי כסף והיה לי ברור שיבוא יום ויהיה לי עסק משלי. היו לי הרבה חלומות. בסוף הכרתי מישהו מהאזור שלי והתחתנו".
ומה קרה לחלומות?
"הפכתי להיות האישה הקטנה שמטפלת בבית ואחרי שנה נכנסתי להיריון וילדתי את בני הבכור. בינתיים בעלי קיבל הצעת עבודה בחו"ל, חודש כאן חודש שם, ומצאתי את עצמי מגדלת לבד את הילד. עבדתי אז בחברת ביטוח, ותוך כדי כך קיבלתי הצעה מחבר טוב לנהל רשת למרכזים רפואיים אסתטיים שהקים בצפון. זו הייתה ההזדמנות שלי, חיפשתי קרש קפיצה".
ארבע שנים אחרי שנולד בנה (היום בן 14) נולדה בתה (עשר). הרשת שניהלה הלכה והתרחבה, ובן נשר מצאה את עצמה מנהלת שישה סניפים, "מה שאומר לדאוג לתשלום לספקים, לנהל עשרות עובדים, לראות שהכל מתקתק. שעות העבודה היו מטורפות, עבדתי גם מהבית כדי לא לפגוע בילדים. בבוקר הייתי עושה סבב לראות מה קורה עם הקבלנים. משכורות הכנתי בלילה אחרי שהילדים נרדמו. כל זה במקביל למשבר גדול בחיי הנישואים וההחלטה להתגרש. אבל דווקא מהמקום הכי קשה, גיליתי את היכולות שלי".
מה זה אומר?
"נשכתי שפתיים והמשכתי הלאה למרות הקושי הגדול. הגירושים נתנו לי סטירת לחי חזקה. גדלתי בבית שהקנה לי ערכים של זוגיות ומשפחה, ופתאום אני גרושה. הכי קל היה לרחם על עצמי, להרים ידיים. במקום זה, בלילות הייתי מבקשת מהשכנה שתשים עין על הילדים ובלי שאף אחד ראה הייתי הולכת לנקות משרדים וחדרי מדרגות כדי להביא עוד כסף הביתה. לא רציתי להגיד להורים שלי שאין לי, שהמצב קשה, רציתי להוכיח לעולם שאני יכולה בזכות עצמי. אספתי שקל לשקל. ידעתי שאם הרווחתי עשרה שקלים, שמונה מתוכם ילכו לילדים ושניים לחיסכון".
במהלך השנים למדה איפור, הנהלת חשבונות וגישור וגם השכר בעבודה עלה, אבל אחרי 12 שנה החליטה לקום וללכת, למרות שלא הייתה לה עבודה אחרת. "ידעתי שאם לא אעשה צעד מטלטל אתקע במקום ל־40 שנה. חתמתי אבטלה והחלטתי לחפש עבודה גם בתחומים שלא עסקתי בהם קודם.
"מצאתי את עצמי ניגשת לראיונות בהייטק וניהול כספים. כשעלתה שאלת הניסיון המקצועי עניתי שאין לי, אבל אני לומדת מהר. בסוף הגיעה הצעה מחברת הייטק לעבוד כמנהלת תפעול מול מלונות בחו"ל. כששאלו אם אני יודעת אנגלית, עניתי שהאנגלית שלי ברמת שפת אם. בפועל האנגלית שלי אז הייתה כלום ושום דבר. קניתי אפליקציות ללימוד אנגלית, והתחלתי לעבוד שם".
חלפה שנה, שבמהלכה גם למדה קואצ'ינג, ונוסף על עבודתה בחברת ההייטק עבדה, בין היתר, כקואצ'רית לילדים בחוגי כדורגל. "השם שלי התגלגל מפה לאוזן", היא אומרת. "יש ילדים שמגיעים לחוג בגלל ההורים, לא כי זה מה שהם אוהבים. יש כאלה שרק צריך לחזק את הביטחון העצמי שלהם.
"באותה תקופה הבית שלי התנהל ממש כמו עסק. כל בוקר הייתי מתעוררת בחמש וחצי, מתארגנת, מכינה כריכים לילדים וארוחת צהריים ומניחה להם בגדים על הכיסא. בשש וחצי הייתי יוצאת, מגיעה לעבודה, מתקשרת לבן הבכור ומעירה אותו, והוא היה מארגן את הילדה, מוציא אותה להסעה וחוזר הביתה להתארגן בעצמו לבית הספר".
אחרי שנה הגיע שינוי נוסף. "בכל יום, כשהייתי נוסעת בדרך לעבודה ורואה מרחוק את אצטדיון הכדורגל, הלב היה נצבט לי. החלום להיות חלק מעולם הכדורגל נדחק הצדה עם השנים, אבל עמוק בלב הוא עוד התקיים. יום אחד ראיתי מודעה שדרושה מנהלת חשבונות בהפועל עכו. שלחתי קורות חיים, וכמה שעות אחר כך כבר זומנתי לריאיון. בדרך אמרתי לעצמי שאעשה הכל כדי להתקבל. כל מה שישאלו, אענה חיובי. ראיין אותי יניב משולם, שהיה אז המנכ"ל, וכמה ימים אחרי כן הודיעו לי שהתקבלתי".
באוקטובר 2017 החלה לעבוד בקבוצה, כמה שבועות אחר כך עזב המנכ"ל, וכעבור עוד כמה שבועות מצאה את עצמה בתוך הליך בוררות סוער שהתנהל בין עיריית עכו לדניאל סטנצ'ו, בעלי הקבוצה. "הוא הגיע לכאן כהבטחה גדולה, מומחה גדול לכדורגל מרומניה, שחקן עבר, פרשן בטלוויזיה. הייתה תקווה שיביא רמה אירופית להפועל עכו".
אז מה קרה?
"הקבוצה שייכת לעמותה שמקבלת תמיכה מהעירייה. דניאל סטנצ'ו היה בהליך של רכישת הקבוצה, וכשלא עמד בתנאים שונים העירייה פנתה לבית המשפט וההליך עבר לבוררות בהתאחדות לכדורגל. מצאתי עצמי בתוך סערה שבכלל לא התכוננתי אליה. מאחר שעסקתי בכספי המועדון הכרתי הכי טוב את הפרטים, ומהר מאוד הייתי עמוק בתוך זה. נקראתי למסור עדות שעות על גבי שעות. הבנתי שדניאל לא עמד בתנאי ההסכם. ידעתי שאם אמסור מידע יש חשש שיפטרו אותי, אבל החלטתי שאלך לפי הצדק וגם אם אשלם מחיר, אגיד את האמת".
למה היית צריכה את כל כאב הראש הזה? לא היה שלב שאמרת, "זה לא מה שחשבתי?"
"לא. דווקא אז אמרתי שאמשיך הלאה, אקפוץ קדימה. למה שאני לא אנהל את המועדון? היה שם מצב שלא אני יצרתי, של ניהול לא תקין. אני מגיעה ממקום ישר, וידעתי שאני יכולה לנהל טוב.
"תוך כדי ניהול התיק המשפטי ביקשתי סיוע מהמנכ"ל הקודם. ביקשתי שיעזור לי להכין תוכנית מגירה לעונה הבאה. הדיונים נגררו לקיץ, והגיע הרגע שאוטוטו יש ליגה, אבל אין מאמן ואין שחקנים והדדליין של ההתאחדות הולך ומתקרב. אמרתי לו: 'כל עוד יש סיכוי קטן שאולי הקבוצה תשחק בעונה הבאה, נכין'. הכנו תוכנית עם מינימום תקציב, כי היה גירעון, והצלחנו".
התוכנית: קבוצת בנות
ההליך הסתיים בהחלטה כי על דניאל סטנצ'ו לעזוב את הקבוצה באופן מיידי, והקבוצה חזרה לעמותה המתנהלת תחת פיקוחה של העירייה. בן נשר זומנה לפגישה תקציבית עם ראש העיר ומנכ"ל העירייה, שבמהלכה שלפה את התוכנית שהכינה מבעוד מועד, מה שלדבריה הרשים אותם.
מה בעצם עושה מנהלת מועדון כדורגל?
"אני מתחילה כל יום עבודה מוקדם בבוקר עם הודעות של סוכני שחקנים, שמתקשרים כדי לרכוש שחקן כזה או אחר או לדבר על שחקן שרוצה שדרוג בתנאים. הקיץ וחודש ינואר הם זמן המעברים בין קבוצות בעולם הכדורגל, ולכן אני מקבלת שיחות כאלה על בסיס יומיומי. אחר כך אני ממשיכה מול ספקים, ענייני תזרים וגיוס כספים, פגישות עם ספונסרים, התמודדות מול הבקרה וההתאחדות, ישיבות עם מנהלי הקבוצה, מאמנים וצוות מקצועי. כמעט כל יום אני שומעת מהמאמן איך התנהל האימון ומה קורה עם השחקנים ואני מדברת איתם ומקשיבה לתחושות שלהם.
"אני נמצאת עכשיו בשלב של בניית הקבוצה מחדש ובעונה הבאה יהיו לנו 13 שחקנים חדשים. אנחנו עדיין מחפשים שני שחקנים נוספים, כי אנחנו מרעננים את כל הקבוצה, עושים חריש עמוק. אחד השחקנים שחזר אלינו העונה לאחר ששיחק בהפועל חיפה הוא בן אז'ובל, ואני משוכנעת שהקבוצה החדשה שנבנית עכשיו תוביל אותנו לתוצאות המקוות ולליגת־העל".
בן נשר זכתה בניהול המועדון, אבל הדרך הייתה ועודנה רחוקה מלהיות קלה. "האוהדים לא רוצים נשים. הם חושבים שאישה לא יכולה להצליח. לא מקובל עליהם שאישה תעמוד בראש המועדון ולא מעניינות אותם העובדות. כתבו עליי לא מעט פוסטים קשים כמו 'הביאו ילדה לנהל את הקבוצה' או שכתבו שאני לא עכואית ולא מבינה. אני גם שומעת קללות וצעקות. אבל לפני שנכנסתי לכאן עשיתי חשבון נפש. הבנתי שאם אני רוצה להישאר נחמדה, זה לא המקום שלי. בפועל, כל זה נותן לי כוח ודרייב להוכיח שאפשר גם אחרת".
מה את שומעת מהנשים שמגיעות לאצטדיון?
"לצערי, קולן לא נשמע".
ומהשחקנים? הם מקבלים אותך?
"ממש לא כולם. במחשבה שלהם אני משהו חולף ובסוף יגיע גבר וינהל אותם. אבל עם הזמן זה משתנה. אם קודם זה היה 20 אחוז מול 80 אחוז שלא מאמינים, עכשיו זה מתהפך. גם מהמגזר הערבי אני מקבלת הרבה תמיכה, לא פחות מהמגזר היהודי".
מה את עונה לטענה שאת לא עכואית?
"זה לא אמור להפריע, כי אם אני באה לעבוד במקום מסוים, אני רואה אותו כבית. אני לא צריכה לגור בעיר כדי להרגיש שייכת. ואני מחוברת מאוד לעיר, לשחקנים ולצוות".
איך הילדים שלך קיבלו את המינוי?
"וואו, הבן שלי מאוד שמח. מצד שני, גם אצלו יש התמודדות. הוא שוער מוכשר בקבוצת הנוער, הוא כאן עוד הרבה לפני שהגעתי, ואומרים לו: 'אתה כאן רק בגלל אמא שלך', למרות שהוא מוכשר בזכות עצמו. הוא משתף אותי, נפגע לא פעם, אבל הוא חזק ואומר: 'אל תדאגי, אני יודע להתמודד'. מאז שאני במועדון, ימי שישי שלי תפוסים, אני מגיעה לכל משחק והבן שלי תמיד מצטרף אליי".
והבת שלך?
"היא פחות בעניין, ולכן אני דואגת פעם בשבוע לייצר יום שהוא רק שלי ושלה".
אין אצלך במועדון קבוצה של בנות.
"השנה תיפתח קבוצה כזו. זה חשוב מאוד. אני מתכוונת להחזיר את המועדון למקום הטבעי שלו בליגת־העל, ולהכניס נשים לתחום. אקדם את המועדון גם מבחינה ערכית. נכון שמדובר בספורט ויש יעדים ומטרות, אבל לפעמים מאבדים את הדרך. אני רוצה שהמועדון הזה יהיה דוגמה לכדורגל הישראלי. יש במועדון שחקנים ערבים ויהודים, זו קבוצה מעורבת בעיר מעורבת, וזה חשוב לי מאוד. חשוב שיכבדו אחד את השני ומשם זה כבר יצמח. ברגע שאת יודעת לחבר שחקנים, לכבד ערבים, יהודים, נשים, גברים - זה צעד ראשון לשינוי בעולם הכדורגל.
"אומרים שנשים עובדות עם הרגש. אצלי יש רגש אבל הוא לא מנחה אותי. מה שמנחה אותי הוא היעדר אגו. אני יודעת שאפשר להגיע להישגים ללא מלחמות".
