שאדי פרנסיס מג'לטון: "אני אדם נטול זהות, המיעוט של המיעוט"

הוא גדל בעיר העתיקה בירושלים למשפחה נוצרית, אתגר את הדת מהרגע שהחל לעצב ("לגדול בלי ידע על מיניות זו התעללות") וקורא תיגר גם על ההגדרות הלאומיות

איתי יעקב

|

16.07.19 | 08:34

"קיבלתי הרבה סטירות והכלתי אלימות שהופנתה אליי מהמרחב, הסביבה ובית הספר - מעולם לא מהבית - שלא יכולתי לדבר עליה במשך הרבה זמן, כי חונכתי להגיש את הלחי השנייה". שאדי פרנסיס מג'לטון עם תיק מהפרויקט החדש שלו  (צילום: ריקי רחמן)
"קיבלתי הרבה סטירות והכלתי אלימות שהופנתה אליי מהמרחב, הסביבה ובית הספר - מעולם לא מהבית - שלא יכולתי לדבר עליה במשך הרבה זמן, כי חונכתי להגיש את הלחי השנייה". שאדי פרנסיס מג'לטון עם תיק מהפרויקט החדש שלו (צילום: ריקי רחמן)
"הפרויקט הוא סוג של חיפוש אחר הסוגייה למי הדבר שייך, במיוחד כאן בירושלים. של מי האדמה היתה? הרי מגדל דוד היה שייך להרבה אנשים, שעברו כאן לאורך השנים ורואים את המקום הזה כשייך להם, אבל זה לא רכוש פרטי. האדמה הזאת לא שייכת לאף אחד"  (צילום: ריקי רחמן)
"הפרויקט הוא סוג של חיפוש אחר הסוגייה למי הדבר שייך, במיוחד כאן בירושלים. של מי האדמה היתה? הרי מגדל דוד היה שייך להרבה אנשים, שעברו כאן לאורך השנים ורואים את המקום הזה כשייך להם, אבל זה לא רכוש פרטי. האדמה הזאת לא שייכת לאף אחד" (צילום: ריקי רחמן)

הדרך אל ביתו של המעצב שאדי פרנסיס מג'לטון עוברת בין סמטאותיו הצרות של השוק הערבי בעיר העתיקה בירושלים, עד לבית המשפחה ברחוב הנמצא על הגבול בין הרובע הנוצרי למוסלמי. הבית הוא אספקלריה לנקודת הרתיחה המקומית, מרכז העולם של הקונפליקט הדתי-משיחי-פוליטי של ישראל. את מתחם המגורים חולקת המשפחה עם שתי משפחות נוצריות נוספות המתגוררות בבתי האבן העתיקים, מיעוט ברחוב המורכב ממשפחות מוסלמיות ומתנחלים חרדים, ושגרת יומיום של חיכוך בלתי פוסק הכולל, בין השאר, אלימות מילולית ופיזית המופנית מצד השכנים.

 

בתוך הבית החיים מתנהלים כסדרם. המשפחה מתגוררת בבית אבן ערבי עתיק עם קשתות, השייך למשפחה מזה 200 שנה. ישו הצלוב פורש את ידיו לעיני האורחים בסלון, המקושט בחפצי נוי צבעוניים וריח סיגריות מתקתק, שמוביל אל חדרו הזעיר והצבוע שחור של שאדי, בו הוא יוצר במשך שעות ארוכות פרויקטים מסקרנים על קו התפר בין אופנה, זהות ופוליטיקה. בימים שבהם מעצבי אופנה מקומיים בוחרים להמשיך לשתוק לנוכח סערת מפעל הפיס – השיחה עם מג'לטון בן ה-25 היא שיעור בעמידה זקופה ואיתנה על דעה מנומקת, גם אם בדרך היא עלולה לעצבן את כל הסובבים אותו.

 

"רציתי לדבר על חוויות מיניות רעות, שבהן אני מאשים את הכנסייה שלא נתנה לי חינוך מיני". פרויקט הגמר בבצלאל (צילום: אלה מנור)
    "רציתי לדבר על חוויות מיניות רעות, שבהן אני מאשים את הכנסייה שלא נתנה לי חינוך מיני". פרויקט הגמר בבצלאל(צילום: אלה מנור)

     

    למשל, "גניחה שקרית", פרויקט הגמר שלו במחלקה לצורפות ואופנה בבצלאל משנת 2017, אחד הקונטרוברסליים שהוצגו במחלקה, עד כי מג'לטון נדרש לתלות בתערוכת הבוגרים שלט שהגביל את הצפייה בפרויקט מגיל 18 ומעלה. הפרויקט נגע בנושאים של מיניות, דת, זהות ושליטה – שהעסיקו את מג'לטון לאורך כל לימודיו במוסד והגיעו לשיאם בפרויקט הגמר. בדומה לשאר עבודותיו המוקדמות, גם כאן יצר מג'לטון פרפורמנס של לבוש, שבמהלכו עבר השפלה על ידי גילוח שיער ראשו ופניו, כשהוא חנוט במחוך הדוק וזוג נעלי פלטפורמה מגומי, שהקשו עליו את ההליכה. דוגמנית שחצי מפניה כוסו בבגד מפוסל ומוזהב, עמדה כשרגליה פשוקות מעל קונוס מחודד ממתכת. הרגע שבו מעדה עם נעלי הפלטפורמה ושופדה בקונוס, לא פשוט לצפייה גם השבוע בסרטון בעמוד היוטיוב שלו.

     

    "אני פלסטיני? ישראלי? לא חייתי 100 אחוז כישראלי וגם לא 100 אחוז כפלסטיני". מג'לטון (צילום: ריקי רחמן)
      "אני פלסטיני? ישראלי? לא חייתי 100 אחוז כישראלי וגם לא 100 אחוז כפלסטיני". מג'לטון(צילום: ריקי רחמן)

       

      "רציתי לדבר על חוויות מיניות רעות, שבהן אני מאשים את הכנסייה שלא נתנה לי חינוך מיני", הוא אומר בראיון המתקיים בביתו בירושלים, "העובדה שגדלתי עד גיל 18 ללא ידע על מיניות זו התעללות. זה לא שחיפשתי נושא מטריד כדי לעשות בלגן. רציתי לחקור בעבודה שלי את נושא המיניות, להבין למה זה מפריע לי, להוציא את זה החוצה".

       

      לדבריו, חוקי הכנסייה הנוקשים שעל פיהם התחנך מקרינים על חייו עד היום. "בחינוך כנסייתי לפי הספר יש או אסור או מותר. אתה יכול לשמוע אותי אומר הרבה 'אסור'. נניח, אם אחי ירים רגליים על הספה, אני ישר אומר לו 'אסור' ולא 'תוריד את הנעליים מהספה'", הוא מסביר, "קיבלתי הרבה סטירות והכלתי אלימות שהופנתה אליי מהמרחב, הסביבה ובית הספר - מעולם לא מהבית - שלא יכולתי לדבר עליה במשך הרבה זמן, כי חונכתי להגיש את הלחי השנייה".

       

      תיק שנוצר ל-OVERALL, פסטיבל לתרבות אופנה עכשווית בירושלים (צילום: ריקי רחמן)
        תיק שנוצר ל-OVERALL, פסטיבל לתרבות אופנה עכשווית בירושלים(צילום: ריקי רחמן)

         

        מג'לטון, 25, נולד בנצרת ובגיל 13 עבר עם הוריו, אחותו ושני אחיו לעיר העתיקה. את בית הספר הפרנציסקני החליף בתיכון ערבי בבית צפאפא עם רוב מוסלמי, שכן זה התיכון הערבי היחיד בעיר שמלמד לבגרות ישראלית.

         

        "הגעתי עם מבטא שונה, מראה שונה, דת שונה ושפה שונה: השפה של ערביי בית צפאפא שונה משל ערביי נצרת", הוא אומר. השונות הזו הקרינה גם על חיי החברה שלו. "עד גיל 18 הייתי ללא חברים, אז הקדשתי את זמני ללימודים. במקביל, למדתי בתוכנית נטע (תוכנית לפיתוח מצוינות טכנולוגית, א"י) ובכיתה י' הייתי חלק מתוכנית של לימודי חמש יח"ל אזרחות באוניברסיטה העברית בהר הצופים – תוכנית משולבת לבני נוער יהודים, מוסלמים ונוצרים. שם התחברתי למציאות הישראלית ונחשפתי לגווני החברה. בקבוצה היינו ימנית קיצונית, שמאלנית קיצונית, ערבי מאבו גוש, ערבי מבית צפאפא, ושאדי הנוצרי מהעיר העתיקה".

         

        תיקים שנוצרו מכינורות יחד עם בונה הכינורות אייל הופמקלר, כחלק מפרויקט "שדכן" בשבוע העיצוב בירושלים 2018 (צילום: עודד אנטמן)
          תיקים שנוצרו מכינורות יחד עם בונה הכינורות אייל הופמקלר, כחלק מפרויקט "שדכן" בשבוע העיצוב בירושלים 2018(צילום: עודד אנטמן)

           

          את מורכבותה של החברה הישראלית הוא יציף שוב ממחר במסגרת OVERALL, פסטיבל לתרבות אופנה עכשווית (ניהול אמנותי: שלי סתת -קומבור, שחר אטואן), שייערך במגדל דוד בירושלים במהלך סוף השבוע, מרחק הליכה קצר מביתו. מג'לטון הוא חלק מקולקטיב שנוצר במיוחד לפסטיבל, ובו חברים שבעה מעצבי אופנה, בהם רותם גור, אהרון גניש וענר שבח, שלוו על ידי המעצבת והמרצה לאופנה קלודט זורע.

           

          מג'לטון יציג בתערוכה שלושה תיקים עשויים עץ ועור ואקטה, כשמילת המפתח שאיתה יצא לתהליך העיצובי היתה "ארכיאולוגיה" תוך התמקדות בסממנים צבאיים ומקומיים. אחד התיקים המורכבים שיצר הוא מעין אפוד עשוי כוורות עץ המייצרות מראה המזכיר משרביות, אזכור לחושן שענד הכהן הגדול בבית המקדש, המתלבש על הגוף משני צידיו.

           

          "הפרויקט הוא סוג של חיפוש אחר הסוגייה למי הדבר שייך, במיוחד כאן בירושלים", הוא מסביר, "של מי האדמה היתה? הרי מגדל דוד היה שייך להרבה אנשים, שעברו כאן לאורך השנים ורואים את המקום הזה כשייך להם, אבל זה לא רכוש פרטי. האדמה הזאת לא שייכת לאף אחד. האמירה הקונספטואלית שהמצאתי לפרויקט היתה 'מה יקרה אם אקבור את התיקים האלה ובעוד אלפיים שנה ימצאו אותם וינסו להבין למי הם היו שייכים?'"

           

          העבודה של מג'לטון ועארף סייד בשבוע העיצוב בירושלים, 2019    (קרדיט: קרן רוזנברג)

          העבודה של מג'לטון ועארף סייד בשבוע העיצוב בירושלים, 2019
          קרדיט: קרן רוזנברג

          סגורסגור

          שליחה לחבר

           הקלידו את הקוד המוצג
          תמונה חדשה

          שלח
          הסרטון נשלח לחברך

          סגורסגור

          הטמעת הסרטון באתר שלך

           קוד להטמעה:

           
          העבודה של מג'לטון עם אייל הופמקלר ב-2018

          העבודה של מג'לטון עם אייל הופמקלר ב-2018

          סגורסגור

          שליחה לחבר

           הקלידו את הקוד המוצג
          תמונה חדשה

          שלח
          הסרטון נשלח לחברך

          סגורסגור

          הטמעת הסרטון באתר שלך

           קוד להטמעה:

           

          התיקים הקונספטואליים בעיצובו ממשיכים שתי עבודות קודמות שהציג במסגרת פרויקט "השדכן" בשבוע העיצוב בירושלים, תיקים אשר מכריחים את הלובש לתנועה אחרת ופעולה שונה של שימוש באביזרים. ב-2018 הציג תיקים שנוצרו מכינורות יחד עם בונה הכינורות אייל הופמקלר, והשנה הציג תיקים שנוצרו בשיתוף עארף סייד, בונה עוד. השניים יצרו תיקים בצורות של פיצוחים כמו קשיו נפתח או תיק גדול בצורת פיסטוק. כרגע הוא במשא ומתן על יצירת קו תיקים מסחרי יותר עם חברה הממוקמת ברמאללה.

           

          "ירושלים לימדה אותי שלא צריך תמיד לתת תשובה, היא המנוע של היצירה שלי". מג'לטון בעבודה  (צילום: ריקי רחמן)
            "ירושלים לימדה אותי שלא צריך תמיד לתת תשובה, היא המנוע של היצירה שלי". מג'לטון בעבודה (צילום: ריקי רחמן)

             

            כפי שקל להבחין, מג'לטון לא חושש להתעסק בחומרים נפיצים. בעבר יצר את דמות הדראג פאטימה, שאתגרה את הסביבה הירושלמית במתח שבין לבוש דתי למיניות, וכיום הוא נע בסמטאות העיר העתיקה לבוש בסקיני ג'ינס ונעלי ג'אז שחורות. לאחרונה גילח את שערו הארוך והמקורזל. בעיר "שחוברה לה יחדיו" הוא מתהלך על קו התפר, תלוי בין העולמות, יוצא ונכנס בגמישות בין העיר העתיקה לחדשה, בין הרובעים המרכיבים את אזור מגוריו. רק אל תנסו לשבץ אותו בתוך מסגרת.

             

             

            "אני כבר לא מגדיר את עצמי כנוצרי. אני גם לא מוסלמי ויהודי, אבל אני גם לא אתאיסט. אני לא מאמין שאלוהים קיים, אבל אני גם לא רוצה להכחיש אותו", הוא אומר ברצף שעלול להשאיר את השומע מבולבל. גם שאלת הזהות מורכבת: "אני פלסטיני? ישראלי? לא חייתי 100 אחוז כישראלי וגם לא 100 אחוז כפלסטיני. אני אדם נטול זהות, אני 'האחר' בכל מקום שאליו אני מגיע, המיעוט של המיעוט. אני בטוח רק בזהות הערבית שלי, כי זו שפת האם שלי".

             

            "ירושלים לימדה אותי שלא צריך תמיד לתת תשובה, היא המנוע של היצירה שלי", הוא אומר לסיכום. "אני ערבי נוצרי בעיר העתיקה, מיעוט הולך ונעלם בישראל, כי רובם בורחים מכאן. כל השכונה שלי מוסלמית עם שני בניינים של מתנחלים שלא נחמדים אלינו. הם יבואו אליך בשבת רק אם הם צריכים 'גוי' של שבת, וגם זה במקרים נדירים. האינטראקציה היחידה איתם היא זריקת אבנים והמאבק שהם מנהלים עם המוסלמים, אז אנחנו מסתתרים בבית עד שהמג"בניקים מגיעים ומשליטים סדר. אני יוצר מתוך המקום הזה כי זו הדרך היחידה שלי. לא אזרוק אבנים בחזרה".

             

               

              ואיך מרגישות רותי רודנר ובתה לילי פינס בצילומי אופנה משותפים?

              רותי רודנר (51) ובתה לילי פינס (8): "לא נהפוך למפלצות תהילה". לחצו על התמונה לכתבה המלאה (צילום: גורן ליובנוציץ)
              רותי רודנר (51) ובתה לילי פינס (8): "לא נהפוך למפלצות תהילה". לחצו על התמונה לכתבה המלאה (צילום: גורן ליובנוציץ)

               

               

               
              הצג:
              אזהרה:
              פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד