רס"ר שיר אמסלם לא שוכחת את המורים בבית הספר שאמרו שלא יֵצא ממנה כלום. "אלמלא ההורים שלי, לא הייתי מסיימת אפילו 12 שנות לימוד", היא אומרת. למזלה, הם לא ויתרו לה. היום, בגיל 23, היא האישה הבלשית היחידה ביחידה לפשעים שעיקר עיסוקה הוא בכפרים הערביים שממזרח לירושלים. במקביל היא משלימה בגרויות ולומדת קרימינולוגיה לתואר ראשון במכללת בית ברל, והיא גם אחת מגיבורות הסדרה "מחוז ירושלים", דוקו־ריאליטי סוחף המספק הצצה נדירה לפעילותם של שוטרי יחידות המודיעין, הבילוש ומשמר הגבול במחוז ירושלים (כאן 11, ימי ראשון ושני ב־21:00). "פתאום נהייתי גאווה ענקית. עכשיו אמא חולמת שהמורים שלי יצפו בסדרה".
האזינו לכתבה (הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה – המרכז לתרבות מונגשת)
ומישהו מהם באמת ראה והגיב?
"מחנך שלי לשעבר כתב לי הודעה: 'שיר, יא מלכה. רואה אותך בטלוויזיה, תותחית גאה בך', וברור שזה משמח, אבל זה גם מאוחר מדי מבחינתי. הוא דווקא היה היחיד שניסה להילחם עליי, אבל שאר הגורמים במערכת הרימו ידיים מהר מדי. זה כאב שמלווה אותי מאז, וכנראה ימשיך ללוות אותי, וכחלק מהתיקון שלי אני חולמת לעבוד עם בני נוער. עד שאעשה את זה, אין מעצר של ילדים - גם אם מדובר בזריקת אבנים או בבקבוקי תבערה - שלא אנסה לדבר אל לבם. אין להם מי שיכוון אותם, אין מי שיאמר להם שזה לא בסדר או שיש משהו חלופי, וחשוב לי לשקף להם שאפשר גם אחרת".
כבשת את המסך. מה אומרים לך?
"האינסטגרם והפייסבוק שלי מוצפים בהודעות. בנות צעירות כותבות לי שאני מודל בשבילן, הייתה בחורה חרדית שכתבה: 'בזכותך הבנתי את הכוח והחשיבות של המשטרה והצבא', ואבא לילד בעייתי בן 11, ששקל להעביר אותו לפנימייה, סיפר לי שהדבר היחיד שהילד מתחבר אליו הוא משטרה וביקש הכוונה. יש כאלה ששולחים אליי קורות חיים ומבקשים להתגייס למשטרת ישראל. הסדרה עשתה שינוי אצל הרבה בני נוער, ואני עונה לכל אחד. כשיש פלרטוטים, אני עונה בעדינות. כשלא מבינים, אני חותכת".
אם מדברים על פלירטוטים, אני מבינה שנפרדת מבן הזוג שראינו בסדרה.
"הכרתי את החבר שלי בגיל 16. עברנו יחד צבא, לימודים, התגייסנו יחד למשטרה והקשר נשאר לא בוגר. בהחלטה משותפת החלטנו שזהו".
באחד הפרקים נראה כאילו אוטוטו הוא מציע לך להתחתן.
(צוחקת) "שאלו אם אני אשתו, והוא ענה שבקרוב ואמר שיציע לי בהפתעה. ידעתי שהוא מתכנן, אבל זמן קצר אחר כך נפרדנו".
את לא נתקלת בו בעבודה?
"עדיין לא נתקלתי בו, אבל יוצא לי להיתקל בצוות שלו, ובטח עוד יֵצא לי לעבוד איתו. לא סיימנו ברע".
אז אפשר לבשר למעריצים שאת פנויה?
"אני בזוגיות חדשה כבר ארבעה חודשים. שי, בן זוגי החדש, הוא לוחם קבע במג"ב, שמשרת במזרח העיר. באחד הפרקים בסדרה הייתה נשיקה שלי עם בן הזוג הקודם, ביקשתי שיורידו אותה בעריכה וזה נשאר. הייתי קצת לחוצה, לא ידעתי איך הוא יגיב, אבל הוא זרם ופרגן".
איך הכרתם?
"תוך כדי עבודה, במהלך חיפוש".
במהלך חיפוש? נשמע מסקרן.
"אני והצוות שלי הוקפצנו לאירוע הצתת רכב של השיח' של ג'בל־מוכבר. נכנסנו לשכונה יחד עם כוחות מג"ב כגיבוי, כדי לערוך חיפוש בבתי חשודים. התפקיד שלי היה למלא דוח חיפוש ולערוך רישום מדויק של מה נתפס, למשל נשק או סמים, ומי תפס. דוח כזה מהווה חלק מתיק החקירה שמוצג בזמן הבקשה להארכת מעצר בבית המשפט.
"הייתי צמודה לבלשים כשהם ערכו את החיפוש, ובשלב מסוים ניגשתי הצדה לכוחות מג"ב. שי, מתברר, ניצל את ההזדמנות כדי להציץ בדוח ולראות איך קוראים לי. כשחזרתי, התחלנו לדבר. בגלל שחלק מהגזרה שבה הוא משרת כוללת גם את השכונה שלי, יצא שנפגשנו כמה ימים אחר כך בסופר. משם זה כבר התגלגל".
יש יתרון לזוגיות עם מישהו שעובר חוויות דומות בעבודה?
"ברור. ההקפצות, השעות, העבודה המורכבת - לכל זה את צריכה מישהו שיבין מה את עושה, שיבין שאת מגיעה מאוחר הביתה ושאת לא נמצאת בבית שבתות וחגים. אחרת הזוגיות עלולה להתפרק. מי שלא נמצא במשטרה לא מבין את המורכבות והקושי של העבודה התובענית הזו".
צפו בפרק "מחוז ירושלים":
ישיבת ספ"כ בארוחת שישי
שיר אמסלם גדלה בשכונת קריית יובל בירושלים, והיא נושמת וחיה משטרה מיום שנולדה. אמה, יפה, היא מורה ורכזת פדגוגית. אביה, פטריק, פרש השנה לפנסיה בדרגת רפ"ק ונחשב לאחד הלוחמים המוערכים של הימ"מ. "כילדה, ידעתי שאבא קצין במשטרה שהולך על אזרחי ולא לובש מדים, אבל לא באמת ידעתי מה הוא עושה. זה מעולם לא דובר בבית. רק אחרי שהתגייסתי והבינו שאני הבת שלו שמעתי עליו סיפורי גבורה. היום הוא היחיד שאני מרשה לעצמי לשתף במה שעובר עליי, לא פעם אני מקבלת ממנו תדריך לפני חיפוש מעצר".
גם דודתה, אחות אמה ובעלה הם שוטרים, "ובכל ארוחת שישי הייתה אצלנו בבית ישיבת ספ"כ (סגל פיקוד כללי) ממש". אפילו אחותה הבכורה זיו (25) שירתה בצבא כשוטרת וכיום היא משרתת במשטרה (סיירת בשיטור עירוני), "והיחיד שקשה לו עם זה הוא אחי ירין בן ה־15, שלא מבין על מה אנחנו מדברים".
חלמת מילדות להיות שוטרת?
"לא ממש. הייתי ילדה בעייתית, לא אחת שמקשיבה למה שאומרים לה, לא בנויה למסגרות, לא הצלחתי למצוא את עצמי בבית הספר. רציתי רק ללכת בדרך שלי. היה לי קשה לשבת וללמוד, יצאתי הרבה מהכיתה ובשלב מסוים העדפתי לעבוד והברזתי מבית הספר. החומר הלימודי לא דיבר אליי, וגם תכלס לא היה שם כמעט אף מורה שנלחם כדי שאצליח או שהיה לו אכפת.
"בצבא הייתי בכלל קלדנית בבית המשפט, אבל דווקא שם נפל האסימון. הרגשתי שאני לא יעילה מספיק ולא תורמת את מה שיש לי. חודש אחרי שהשתחררתי התגייסתי למשטרה. חיפשתי שטח עם אקשן, ומאז אני יודעת שזה הייעוד שלי. אני רוצה קצונה ואני רוצה תפקיד שבאמצעותו אוכל להוביל ולהשפיע ולעזור לבני נוער. אני לא רוצה שהם יסתובבו ברחובות ויגיעו לפשע. עכשיו אני סוללת את הדרך לשם".
אחרי שסיימה קורס שוטרים ("פתאום הציונים שלי היו לפחות 90"), שובצה כבלשית ביחידה לפשעים, יחידה מרחבית חדשה שהוקמה לפני שנתיים ושייכת למרחב קדם. "התפקיד שלנו הוא לחקור תיקים מורכבים כמו סמים, יידויי אבנים, רצח, נעדרים. אירועים שהתחנות המקומיות לא מגיעות אליהם בגלל העומס, ואנחנו מכוונים אליהם מבחינה מודיעינית וחקירתית ומבחינת יכולות טכנולוגיות".
איך אתם עובדים?
"אנחנו צוות של חמישה, שבראשו עומד דרור רפאלי. אנחנו פועלים בעיסאוויה, במחנה הפליטים שועפאט, בשכונת ג'בל־מוכבר ובבית־חנינה. יום אחד, למשל, קיבלנו מידע על פעיל חמאס מוכר שמסית לטרור ואלימות. הוצא נגדו צו מעצר, והמשימה שלנו הייתה לאתר אותו, להוביל למקום את הכוח ולעצור אותו.
התכנסנו בלילה. ישבנו על המפה ועל המידע, נערך תדריך של מפקד הכוח, ואני קיבלתי את האחריות להוביל את הצוות. רציתי מאוד להצליח. מעצר כזה מתרחש בלילה, והאווירה מתוחה מאוד. ברגע שאת נכנסת לכפר את יודעת שתקבלי אבנים ובקת"בים (בקבוקי תבערה), ואין זמן להתברבר, כל שנייה עלולה לגרור סיכון חיים.
"נכנסנו ברגל. השעה הייתה סביב שלוש לפנות בוקר. הובלתי את הכוח ולא הצלחתי למצוא את הנ"צ. התבלבלתי בפנייה כי השכונה דחוסה ויש בה הרבה סמטאות, אין שמות לרחובות ואין מספרים על הבתים. בסוף בלשים אחרים לקחו על עצמם את המשימה והובילו את הצוות עד שהחשוד נעצר".
איך הרגשת?
"כישלון. התבאסתי. אבל כמה ימים אחר כך נתנו לי שוב הזדמנות להוביל את הצוות, וידעתי שזה הצ'אנס שלי".
מה היה שם?
"שלושה מקומיים שדדו מוכר בפיצוצייה במחנה פליטים באיומי נשק ובמכות קשות. היינו צריכים למצוא אחד מהם, שהתקבל עליו מידע, אבל המידע לא היה מדויק, היה קושי באיתור ומחנה הפליטים צפוף מאוד. אמרתי לעצמי תוך כדי תנועה שאין מצב שאני נכשלת. הגענו לבניין ותשאלתי את כל הדיירים. בסופו של דבר הצלחתי להגיע לדוד של החשוד, שהוביל אותי לבית שלו - שם מצאתי אותו וגם נעל שקשרה אותו לאירוע".
איך זה מרגיש להיות בלשית יחידה בין גברים? קורה שמתייחסים אלייך בהרמת גבה?
"בהתחלה אולי כן, וגם כיום, כשאנחנו בשטח ומתחילה התפרעות, הם תמיד ימקמו אותי באמצע, לא ראשונה ולא אחרונה. בהתחלה הם בכלל אמרו 'זוזי'. מאז עברנו תהליך. הם היו צריכים להכיר אותי, לדעת שהם יכולים לסמוך עליי ושאני שם.
"מרגע שהגעתי ליחידה ויצאתי למעצר, לקחתי איתי את מה שנקרא 'ערכת פריצה'. מדובר בכלים כבדים, והבנים באמת הציעו שלא ארים אותם, אבל אני, בפרינציפ, אמרתי 'תביאו', ולקחתי. זה כבד, שוקל 30 ק"ג, אבל לא עשיתי לעצמי הנחות והם הבינו.
"יש גם הרבה יתרונות בלהיות אישה. אנחנו מדברות יותר, לא משדרות כוחניות. אם במהלך חיפוש בבית תתחיל התלהמות, החברים יגידו לי: 'בואי, תדברי, תנהלי את השיח', וזה באמת עוזר ומפשר. מובן שבאותה מידה העצורים יכולים לזלזל בך, לא פשוט להם לקבל בלשית שנכנסת אליהם הביתה".
ומה קורה ברגעים כאלה?
"ברגע שמישהו מתנגד או מתפרע, תוקף או זורק לי שלא אגיד לו מה לעשות כי אני אישה – באותו רגע אני נהיית נחרצת וחד־משמעית, והוא מבין שאני לא משחקת משחקים".
לבנות מערכת אמון
כשאמסלם נשאלת אם היא לא חוששת לחייה במהלך העבודה, היא מסבירה: "אני לא נותנת מקום לפחד, כי אחרת זה ישתק אותי. לא אוכל לפעול כמו שצריך. זה קורה לי רק בדיעבד, כשאני מגיעה הביתה ומבינה שזה באמת היה מפחיד ואולי הייתי צריכה לחשוב על עצמי. אבל באמצע הפרת סדר או באירוע בכפר אסור לפחד. זה עלול לסכן אותי וגם את האזרחים, והמתפרעים מבחינים בזה ברגע".
יש לך קשר עם התושבים מעבר להפרות סדר או אירועי אלימות?
"בלילה שאחרי פיגועי הדקירה בשער שכם (ב־31.5, שר"א) הייתי שם. לידי עמדה קבוצת צעירים והם זרקו לי מהצד: 'את השוטרת של עיסאוויה'. לשמוע צעיר מעיסאוויה מדבר עם שוטרת זה משהו שלא קורה בדרך כלל. במקום לבוא ולתקוף אותי, הם ניהלו איתי שיח ואני הרגשתי שזה מגיע ממקום של הכרת תודה".
תודה על מה?
"לתושב מזרח ירושלים קשה להגיע לתחנת המשטרה, שנמצאת בחלק המערבי של העיר. החשיפה עלולה לזהות אותו כמשת"פ ולסכן את חייו. לכן משטרת ירושלים החליטה להנגיש לתושבים את התחנות. בשנה וחצי האחרונות המשטרה הקימה נקודות בסילוואן, בית־חנינה ושועפאט, וזה מאתגר את כולנו עכשיו. פתאום מגיעה לתחנת המשטרה אישה שרוצה לספר על מקרה אלימות, מגיעים ילדים שאין להם איך להגיע לבית הספר והשוטרים מסמנים בשבילם מעבר חציה, ואנחנו גם דואגים לאפשר לעובדי העירייה להיכנס לשם. בעירייה חושבים פעמיים אם להיכנס לשכונה כדי לפנות את הזבל. אנחנו מראים לתושבים שהם מקבלים שירות כמו בצד השני, וזה מפליא אותם. מפליא אותם ששוטרים במדים כחולים שואלים אותם: 'מה חסר לכם ומה אתם צריכים'. היום, שנה וחצי אחרי שהוקמו התחנות, אנחנו רואים בנייה, ולו בתחילתה, של מערכת אמון.
"אגב, בסדרה רואים שאנחנו נכנסים לנקות תחנת סמים בכפר ולעצור את סוחר הסמים, וכל הילדים וההורים מוחאים לנו כפיים. זו תחושת הסיפוק הכי גדולה שהייתה לי בחיי. היום אני חושבת על ילדים בשכונה שקודם הגיבורים שלהם היו סוחרי הסמים ועכשיו הם מבינים שיש מודל אחר לחיקוי".
את הסדרה הפיקה חברת "קודה תקשורת". שיר אמסלם לא נכללה תחילה בקאסט, "אבל תוך כדי פעילות של ההפקה בשטח הם ראו אותי במקרה ופנו אליי. עשו לי אודישן בשטח, וזהו".
מה אבא שלך אומר על ההשתתפות שלך בסדרה?
"אחרי שידור הפרק הראשון הוא כתב לי: 'שיר, רציתי להזכיר לך שהתוכנית והתהילה זה בסדר, אבל בכל משמרת חשוב להקפיד לחזור למציאות המבצעית'".
