וינסנט ואן גוך, מחלוצי האמנות המודרנית ואחד מגדולי הציירים בכל הזמנים, ייצג בהווייתו את האמן המיוסר. הצייר הג'ינג'י, העני והמדוכדך, שמכר בחייו ציור אחד בלבד וזכה לתהילה רק אחרי מותו, זכור בעיקר סביב אחת הדרמות המדוברות בתולדות האמנות, שבמהלכה הוא איבד חלק מאוזנו השמאלית.
חוקרים רבים מנסים כבר שנים לפענח מה בדיוק אירע בלילה של 23 בדצמבר 1888, בבית של ואן גוך בעיר ארל שבצרפת. יש הטוענים כי ואן גוך וידידו הצייר פול גוגן, שגר איתו באותה תקופה, גלשו לוויכוח סוער על אמנות, ובמהלכו הניף גוגן חרף סיף ופגע באוזנו של ואן גוך; אחרים סבורים כי הוויכוח עסק בפרוצה בשם ראשל שהשניים הכירו בבית בושת (ואולי היא לא הייתה פרוצה, אלא בת איכרים שרק שירתה במקום). יש הטוענים כי גוגן היהיר אשם במעשה, ויש הסבורים שהוא כלל לא היה מעורב, שכן ואן גוך עשה זאת לעצמו ברגע של מפח נפש כשהתבשר כי אחיו תיאו, שאיתו היה לו קשר קרוב, התארס.
לפי גרסת גוגן, ואן גוך הזמין אותו לגור בביתו כחלק מרעיון לייסד מושבת אמנים בארל, והם חיו בשותפות במשך מספר חודשים, ציירו והגו רעיונות. בערב המקרה, הוסיף גוגן, התנהג ואן גוך בתוקפנות, מה שגרם לו להחליט ללכת לישון במלון. בצאתו מהבית שמע קול פסיעות מהירות מאחוריו, הסתובב וראה את ואן גוך מחזיק בתער ומבקש שיחזור איתו הביתה. לנוכח המצב המעורער שבו היה נתון ואן גוך, והעובדה שהוא לא האשים את גוגן מעולם, היה נוח לכולם לחשוב שהוא חתך את אוזנו בעצמו. עם זאת, ממכתב שהוא שלח לאחיו תיאו ב-11 בדצמבר 1888, כשבועיים לפני האירוע, עולה כי יחסיו עם גוגן נקלעו לקשיים באותה תקופה, מה שעשוי לשפוך אור אחר על הפרשה:
תיאו היקר שלי,
תודה רבה לך על המכתב שלך ועל השטר של 100 פרנק שצירפת אליו, וגם על שביצעת הזמנה ל-50 פרנק לפעם הבאה. אני עצמי חושב שגוגן קצת התאכזב מהעיר הטובה ארל, מהבית הצהוב הקטן שבו אנחנו עובדים, ומעל לכל, ממני. אכן, יש קשיים חמורים שצריך להתגבר עליהם כאן, בשבילו ובשבילי, אבל קשיים אלה נמצאים בתוכנו יותר מאשר במקומות אחרים. בסך הכל, ובאופן אישי, אני חושב שהוא בטוח יילך או בטוח יישאר. אמרתי לו לחשוב טוב ולהפעיל את כל השיקולים לפני שהוא מחליט. גוגן הוא איש חזק מאוד ויצירתי מאוד, ודווקא בגלל זה הוא חייב להיות שלם עם עצמו. האם ימצא זאת במקום אחר אם לא כאן? אני מחכה בשלווה מוחלטת שיקבל החלטה.
לחיצת יד טובה,
וינסנט
ואכן, גוגן קיבל החלטה. למחרת תקרית האוזן, ב-24 בדצמבר, הוא שלח מברק לתיאו ובו סיפר לו מה קרה, ולאחר מכן עבר לפריז בלי לבקר את ואן גוך בבית החולים. כששמע תיאו על שאירע לאחיו, הוא מיהר מפריז לבית החולים בארל, שם טופל ואן גוך על ידי רופא בשם פליקס ריי. כשהתבקש על ידי הרופא להסביר איך נחתכה אוזנו השמאלית, הוא ענה במעורפל ש"זה עניין אישי לגמרי". את המכתבים הראשונים שכתב מבית החולים הוא שלח לאחיו תיאו ולגוגן.
ארל, 2 בינואר 1889
תיאו היקר שלי,
כדי להרגיע אותך לחלוטין במצבי, אני כותב לך כמה מילים ממשרדו של מר ריי, רופא הבית, שאותו פגשת בעצמך. אני אשאר כאן בבית החולים עוד כמה ימים, ואז אני מתכנן לחזור הביתה בשלווה רבה. עכשיו אני מבקש ממך רק דבר אחד: אל תדאג, כי זה יגרום לי דאגה אחת יותר מדי. עכשיו בוא נדבר על החבר שלנו גוגן - האם הפחדתי אותו? בקיצור, למה הוא לא שולח לי סימן חיים? הוא בטח עזב יחד איתך. הוא היה צריך לראות שוב את פריז, ואולי שם הוא ירגיש יותר בבית מאשר כאן. תגיד לגוגן לכתוב לי ושאני חושב עליו. אני לוחץ את ידך... באשר לי, אני שבע רצון להישאר כפי שאני. שוב, שולח לך ולגוגן לחיצת יד טובה.
תמיד שלך,
וינסנט
צפו בסרט תיעודי קצר על ואן גוך:
ב-4 בינואר 1889 קיבל ואן גוך היתר מהרופאים לצאת לביתו לזמן קצר, והוא שלח משם מכתב לגוגן:
ארל, 4 בינואר 1889
גוגן, ידידי היקר,
אני מנצל את היציאה הראשונה שלי מבית החולים כדי לכתוב לך כמה מילים כנות ועמוקות של ידידות. אפילו בעיצומה של קדחת וחולשה חשבתי עליך הרבה בבית החולים. אמור לי, האם מסעו של אחי תיאו לבית החולים באמת היה הכרחי, ידידי? עכשיו לפחות הוא ואתה תוכלו להיות רגועים, בבקשה. האמינו לי, כי אין רע במעשה המתקיים בעולמות הטובים ביותר, שם הכל תמיד לטובה... אני מאחל לך שפע בפריז.
תמיד שלך,
וינסנט
ב-7 בינואר 1889 שוחרר ואן גוך מבית החולים, אבל נשאר בדיכאון עמוק. היצירתיות שלו פחתה, והוא הלך והתכנס בתוך עצמו. במאי 1889, כשהבין שהמצב אינו משתפר, אשפז את עצמו במרכז פסיכיאטרי בעיר סן רמי וצייר בעיקר את הנוף הנשקף מחדרו. שנה לאחר מכן גברו געגועיו לתיאו, והוא עבר לגור במוסד קרוב יותר לפריז, שם מצא את מותו ב-27 ביולי 1890, בגיל 37. יש הטוענים כי הוא נפגע בשוגג מיריית אקדח של שני נערים שהכיר, ויש הטוענים כי ירה בעצמו בשדות, שב אל מיטתו מדמם ופצוע, וברגעיו האחרונים, כשתיאו לצידו, אמר: "העצבות תימשך לנצח".
את מאות יצירותיו צייר לפני שהתמוטט נפשית, במהלך העשור שקדם למותו. ציוריו היו מלאים בהבעה וברגש ושיקפו את הלך רוחו העדין והעמוק. אחד מציוריו המפורסמים והמיוחדים, "ליל כוכבים", נוצר ביוני 1889, במוסד הפסיכיאטרי בסן רמי, ונתן השראה לזמר האמריקאי דון מקלין, שכתב בעקבותיו שיר:
אז מה בדיוק קרה שם, בליל ה-23 בדצמבר 1888? קשה לדעת מה מתחולל בנפש פנימה. ייתכן כי ואן גוך הרגיש שגם גוגן וגם אחיו עומדים לנטוש אותו, ולכן חתך את עצמו; ייתכן שהפציעה התרחשה בשוגג תוך כדי מריבה; ייתכן כי במכוון. כך או כך, המקרה הביא להתמוטטות הגדולה של ואן גוך, שאחריה הוא כבר לא הצליח להתאושש.
גם הוא אמן מפורסם מאוד, אבל לפני שעלה לגדולה, ניסה למצוא עבודה בתחום אחר. הקליקו על התמונה:
