בסקירת המערכות שעברה בהריונה השמיני אמרו הרופאים לחני יונה כי לעובר שבבטנה יש ארבעה חורים בלב. בדיקה נוספת העלתה כי המצב אינו קריטי, אם כי יש לדווח מראש לצוות חדר הלידה - כדי שיהיה ערוך לאפשרות של בעיות נשימה של היילוד. חני ובעלה לא שקלו לרגע הפסקת היריון. "גם לא יעצו לנו לעשות זאת", היא אומרת תשע שנים אחרי.
ביולי 2009, בבית החולים לניאדו בנתניה, נולדה בתם אביגיל, אחות לשבעת ילדיהם. "מאחר שהיה לה קשה לנשום, הניחו אותה עליי לרגע ולקחו אותה לפגייה. אחרי שעה הייתי חייבת לראות אותה, הלכתי לפגייה, הסתכלתי עליה ולא ראיתי בה שום דבר יוצא דופן. למחרת בבוקר ראיתי שעיניה מלוכסנות קצת, אבל לא ייחסתי לזה חשיבות כי לעוד אחד מילדיי יש עיניים כאלו. ואז נכנסה אליי העובדת הסוציאלית וביקשה שבעלי יבוא לשיחה. כשהוא הגיע נכנסנו לחדר שלה, היו שם גם האחות האחראית ורופא המחלקה, ונאמר לנו שלילדה יש תסמונת דאון. לא אמרנו דבר, בחדר שררה דממה, אבל כשהרופא שאל אם יש לנו משהו להגיד, בעלי אמר: 'יש לנו כבר ילד לקוי שמיעה, עכשיו תהיה גם ילדה עם תסמונת דאון'".
כשבעלה יצא הביתה, הלכה חני לחדרה מלווה בעובדת הסוציאלית. "החלון בחדר היה פתוח והיא התכוונה לסגור אותו. אמרתי לה: 'אל תפחדי, אני לא הולכת להתאבד'. למחרת העובדת הסוציאלית נכנסה שוב וראתה אותי עם עיניים אדומות אחרי לילה של בכי. כשהיא התיישבה לידי בפנים של משתתפת בצער, אמרתי לה: 'את רואה אותי עם דמעות בעיניים וחושבת לעצמך: היא מתחילה להבין מה נולד לה ולכן היא בוכה. אבל הדמעות שלי הן דמעות של שמחה. חזרתי בתשובה לפני כמה שנים, והנה הילדה נולדה ואני אומרת: ריבונו של עולם, אתה כל כך אוהב אותי, שהפקדת בחיי שתי נשמות מיוחדות שצריך בשבילן כוחות נפש, הכלה ושמחה. זה סימן שאתה יודע שיש בי את התכונות האלו'. העובדת הסוציאלית הסתכלה עליי ואמרה: 'מעולם לא נתקלתי באדם כמוך', ואני הוספתי: 'חשוב מאוד לא להיכנס לחדר של מטופל בפנים עצובות ומזדהות עם כאבו. הוא צריך שהאדם שמולו ייתן לו כוח', והיא אמרה לי: 'חני, אני לוקחת את עצתך כצידה לדרך'".
טיפסתי על משאיות
את האמונה שחשוב להביא שמחה לחייהם של אנשים, גם במצבים קשים, מיישמת חני יונה (47), חרדית תושבת חיפה, בדרך מיוחדת: לפני שלוש שנים סיימה ללמוד ליצנות רפואית וכיום היא מכונה "טופי, ליצנית רפואית". היא מתנדבת בבית החולים "בני ציון" בחיפה, משמחת חולים במחלקות השונות, וגורמת שמחה גם לאנשי הצוות. ביום־יום היא מופיעה כשחקנית ב"התיאטרון של דפנה" המעלה הצגות בגנים ובצהרונים, מרצה לנשים ולסטודנטים במכללות על קבלת הילד המיוחד, מעבירה קורסים וסדנאות בליצנות רפואית לנוער ולנשים ומארגנת אירועי הפנינג – הכל כדי לשמח את הלבבות. כשהיא מדביקה לחוטמה את האף האדום ולובשת בגדי ליצן ססגוניים, אף אחד אינו משער מה המשא האישי הכבד שהיא סוחבת על כתפיה.
היא נולדה כחני אנצ'ל וגדלה בקריית־ים במשפחה חילונית. אביה היה ימאי. בנעוריה הייתה ספורטאית מצטיינת באתלטיקה ובהתעמלות מכשירים. בכיתה ו' זכתה במקום הראשון באליפות חיפה והצפון בקרב־רב בחמישה מקצועות. "הייתי ילדה שובבה, טיפסתי על עצים עם הבנים. הייתי הבן שלא היה להוריי".
בצבא שירתה כחיילת חיב"ה ולאחר השחרור נסעה לסידני שבאוסטרליה, שם התגוררו בני משפחתו של אביה. לאחר חצי שנה חזרה ארצה ועבדה בנמל חיפה כבודקת מטענים במשאיות. שם הכירה את בעלה, גל יונה, שעבד כמאבטח. הם נישאו כשהייתה בת 23 והוא בן 28 והתגוררו בבית חמותה החילונית. "נכנסתי להיריון חודש אחרי החתונה. המשכתי לעבוד בנמל וטיפסתי על משאיות עד החודש התשיעי", היא מספרת בחיוך.
כשנולדה בכורתם, מאיה (23), החל בעלה, כיום נהג שכיר ב"אגד", בתהליך של חזרה בתשובה. "בעלי עבד אז בחברה קבלנית, ושותף לעבודה הביא לו קלטות של רבנים. הוא התחיל לקיים מצוות בלי להפריע לי, אבל אחר כך, כשהתחזק, רצה שאהיה שותפה לזה. אני סירבתי. הייתי חילונית לגמרי והרגשתי שנכפים עליי דברים שאני לא רוצה בהם. הרב שאיתו הוא התייעץ אמר לו לבקש ממני רק דבר אחד: לשמור על טהרת המשפחה, כלומר, ללכת למקווה בכל פעם אחרי המחזור. הסכמתי, אבל המשכתי לנסוע בשבת ולא שמרתי מצוות.
"באחד הימים בעלי ביקש ממני לבוא איתו לסמינר של 'ערכים' בצפת, כדי שאבין מה הוא עושה. התחלתי לבכות. אמרתי שהם בטח יכריחו אותי לחזור בתשובה, והוא הבטיח שזה לא יקרה. נסעתי איתו לסופשבוע ארוך, הייתה אווירה מאוד נעימה וקדושה, ושם ידעתי שאלך לקראתו.
"כשמאיה הייתה בת שנה עזבנו את בית חמותי ועברנו לדירה נפרדת, ולאט־לאט התחלתי ללכת בכיסוי ראש, ללבוש בגדים צנועים יותר ולשמור כשרות. אז גם הפסקנו לאכול אצל אמא של בעלי, והיא הלכה לקראתנו והכשירה את כל המטבח".
דניאל, בנם השני, נולד שנתיים וארבעה חודשים אחרי מאיה. "בברית שלו כבר שמרתי מצוות והחמרתי יותר. יום אחד בעלי אמר לי בצחוק: 'עוד תעברי אותי במצוות', וככה היה. השכנים והסביבה היו בטוחים שגדלתי בבית חרדי והתחתנתי עם חוזר בתשובה".
לצאת מהמסגרת
שמונה ילדים נולדו לבני הזוג חני וגל יונה, "וכל אחד מילדיי היה חייב לאתגר אותי", אומרת חני ספק בחיוך ספק ברצינות. לשישה משמונת הילדים יש קשיי קשב וריכוז, ושבעה מהם החליטו לפרוש בזה אחר זה ממצוות הדת שעליהן עומדים יסודות ביתם.
מאיה (23), שהיא לקוית למידה, סיימה תיכון חרדי וכיום היא חילונית, עובדת כמוכרת בחנות בגדים, כמניקוריסטית ופדיקוריסטית, ומתגוררת בבית הוריה; דניאל (20 וחצי), חייל בצה"ל, לא סיים את בית הספר החרדי והמשיך בתוכנית קידום נוער בעיריית חיפה. כיום הוא משלים בגרויות. לא דתי, אבל "עם ערכים של דת", כהגדרת אמו; אוריאל (18), נולד עם לקות שמיעה. בגיל חמש עבר ניתוח להשתלת שתל, נכנס לגן משולב ומשם עבר לכיתה רגילה בבית ספר חרדי, שאותו עזב בכיתה י"א. היום הוא שחקן כדורגל בקבוצה חיפאית של לקויי שמיעה, לומד במסגרת פרויקט "הילה" לילדים שנשרו מבית הספר, עובד בעירייה כשליח ועומד להתגייס במסגרת התנדבותית; רפאל (17) לא הסתדר עם מסגרת הלימודים החרדית, ובכיתה ט' הועבר לכפר "זוהרים" המיועד לבני נוער שנשרו ממסגרות חרדיות; מוריה (15 וחצי, "תלמידה מאתגרת ביותר") סיימה כיתה ח' בבית הספר החרדי לבנות "בית יעקב" ולא מצאה עצמה במסגרת החרדית. כיום היא לומדת ב"ביחד" - תיכון לבנות "דתי־לייט", כהגדרת אמה; יוסף־דוד (13) לומד טקוואנדו כדרך טיפולית בקשיי קשב וריכוז. "גם הוא לא הסתדר במסגרת החרדית וכיום הוא תלמיד כיתה ח' ב'צוותא' – תיכון לבעלי תשובה או לכאלה שרוצים להתחזק. בעצם, חזרנו למקום שממנו התחלנו"; גם נועם־יהודה (עשר וחצי) לא הסתדר במסגרת בית הספר החרדי והשנה עבר לכיתה ה' ב"צוותא", שם לומד אחיו. "מילד כבוי בבית הספר החרדי הוא הפך לילד שמח ולתלמיד מצטיין", אומרת חני; ואחרונה חביבה – אביגיל (תשע), בעלת תסמונת דאון.
מה עם אביגיל כיום?
"היא לומדת ב'צהר הלב', רשת ארצית של חינוך מיוחד, שבה נמצאים 1,300 ילדים ובוגרים בעלי צרכים מיוחדים. הם באים בעיקר מהמגזר הדתי, אבל לא רק. הארגון נותן מענה לילדים עם תסמונת דאון, אוטיזם, שיתוק מוחין, הפרעות התנהגות, ליקויי למידה ועוד, ומחולל דברים נפלאים.
"אביגיל כבר בכיתה ג', והיא לומדת במוסד שנמצא ביישוב הדתי רכסים. היא הגיעה לשם בגיל שלוש, קטנטונת שרק התחילה ללכת וללא שפה עשירה, והצוות המעולה נתן לה הרבה כוח לצמוח. השנה היא והכיתה שלה נכנסו ל'דירת הכשרה', שבה מלמדים אותם כישורי חיים, היגיינה וכל מה שצריך כדי להכין אותם לחיים הבוגרים. היום היא ברמת תקשורת מאוד גבוהה, נוסעת וחוזרת הביתה בהסעה ואוהבת מאוד את המקום. האנשים ב'צהר הלב' נתנו גם לי הרבה כוח".
איך קרה שילדייך התרחקו מהדת?
"ניהלנו בית חרדי לכל דבר, לא היו בבית מחשב וטלוויזיה ואנחנו גרים בשכונה דתית. כל הילדים נשלחו למסגרות חרדיות, ואז מאיה, בהשפעת בנות מכיתתה, התחילה להתאפר, ללכת בשיער פזור, לצאת עם בנים. זו הייתה מכה קשה מבחינתנו. אחר כך זה קרה גם לבנים, אחד אחרי השני. כל ילד שפרש או לא רצה ללכת בדרך שלנו - בעלי קיבל את זה קשה מאוד".
ואת?
"זה לא פשוט להורים, אבל הפכתי עולמות כדי שיהיה להם טוב בדרך שהם בחרו בה. לא פעם הייתה לי מלחמה עם בעלי, והיו ויכוחים לא מעטים. עם דניאל הייתה לנו תקופה מאוד קשה כשהיה בין 16־17, הכיר חבר'ה לא ראויים ונגרר אחריהם. צריך להבין שילדים שיוצאים ממסגרות חרדיות לעולם הפתוח סופגים מכה הרבה יותר קשה מאשר נער חילוני שפוגש חברים לא ראויים. החילונים מכירים את העולם הזה מהטלוויזיה והתקשורת. נער חרדי שאין לו טלוויזיה ולא רואה מה הולך בחוץ, מסתנוור ויכול לחשוב שכל מה שמציעים לו הוא 'וואו'. דניאל עשה קרחות, עגילים וקעקועים בכל הגוף, שם מוזיקה בקולי קולות והכניס רוח לא טובה הביתה.
"בעלי רב איתו ואני ריחמתי עליו, וכשבעלי העיף אותו מהבית בכיתי לו בלילה שיחזיר אותו. הייתי הולכת עם דניאל ברחוב – אני בלבוש חרדי והוא בתספורת מוהיקן - וכשהילדים האחרים שאלו אותי: 'אמא, את לא מתביישת ללכת איתו ברחוב?', עניתי: 'לא, הוא הבן שלי בדיוק כמוך'. ככה אני מרגישה עד היום עם כל אחד מהילדים. אני קרובה אליהם מאוד והם מאוד גלויים איתי. הם יודעים שאם אני מעירה להם, זה מתוך אכפתיות".
ואיך הסביבה הדתית מתייחסת למשפחה שלכם?
"בהתחלה בכיתי מהתגובות של הסביבה. אנשים היו מסתכלים, מתלחששים, אומרים עלינו 'מסכנים'. כשילדי השכנים היו עוברים לידנו הם היו מביטים בנו במבט מזלזל, כאילו הם טובים יותר מאיתנו. חבר של בעלי אמר לו שבבית הכנסת מדברים על איך שהוא הידרדר. מאז שהתחיל לעבוד כנהג ב'אגד' הוא לובש את המדים הכחולים והפסיק ללכת בתלבושת שחור־לבן האופיינית לחרדים, ועוד קודם לכן הוא הוריד את הזקן. אז מדברים עליו כאילו הילדים הביאו אותו להידרדרות.
"אני, כשמישהו מהשכנים דיבר איתי, לא התביישתי לדבר על הקושי, ומצד שני נתתי לכולם להבין שאני מעדיפה לראות את הילדים שלי שמחים ומאושרים. לבוש והתחזקות בדת יכולים לבוא במשך הזמן, ומתוך בחירה שלהם בלבד. עד עכשיו אנחנו בחרנו בשבילם. את דרכם לעתיד הם יבחרו".
ואיך בעלך מקבל היום את העובדה שהילדים פרשו מהדת?
"הרבה יותר טוב. יש לו פה ושם נפילות וקושי להכיל את זה כמוני, אבל הוא מבין את הגישה שלי – אני תמיד מחפשת את הדברים הטובים בילדים כדי להישען על זה. אני לא רוצה לתת לניסיונות בחיים לשבור אותי".
עם כל מה שעברת, האמונה שלך לא התערערה?
"להפך. היא רק התחזקה".
הפתעה בספר המחזור
כדי שלא לכרוע תחת המשא הכבד שזומן לה, החליטה חני יונה לעסוק בליצנות רפואית. "בחרתי במשהו שמביא לי אושר ושדרכו אני גורמת לאנשים להבין כמה השמחה היא מרכיב חשוב בחיים שלהם. עד שהלכתי לזה הייתי אמא במשרה מלאה, אבל יום אחד, לפני ארבע שנים, ראיתי על אוטובוס בחיפה הודעה של ארגון 'שמחת הלב' על קורס ליצנות רפואית בתל־אביב, והבנתי שזה מה שאני רוצה. אגב, לא מזמן, אחרי שכבר עבדתי כליצנית, נפגשתי בבית קפה עם המחנכת שלי בי"ב. היא הביאה לפגישה את ספר המחזור של השכבה שלי בתיכון רודמן בקריית־ים, דפדפתי, ופתאום ראיתי שליד התמונה שלי כתוב מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה: ליצנית..."
כשהגיעה לקורס, בכיסוי ראש ובגדים צנועים, גילתה שהיא החרדית היחידה מבין כ־30 הנרשמים. "בהתחלה לא ידעו שם איך לאכול אותי, אבל כשהתחילו ההדגמות בשיעור הראשון הבינו שאני שונה מהרושם שהבגדים יצרו. באחד השיעורים המדריך עצר את המצגת באמצע ואמר: 'אני רוצה להגיד לכם משהו. יש אנשים שלומדים ליצנות רפואית שנים, אבל אצל חני זה נמצא בתוך הווריד'. זה עשה לי טוב מאוד. היום, כשעוקבים אחר כל הפעילות שלי אנשים מפרגנים מאוד ומברכים אותי".
זה שלוש שנים, מאז שסיימה את הקורס, שהיא מתנדבת בבית החולים "בני ציון" בחיפה, במחלקות הפנימיות, בשיקום, באורתופדיה, במחלקות ילדים ואחרות – "איפה שאני בוחרת". את מופעי הליצנות היא עושה עם שותף, ליצן רפואי חובש כיפה סרוגה, "כי הגענו למסקנה שבשניים זה יותר כיף, גם לנו וגם למאושפזים. הכירו בינינו, נוצרה הבנה והוא גם היה אצלנו בבית ומכיר את בעלי, שנתן לנו אישור להופיע יחד".
מה אתם עושים מול החולים?
"מופעים של בלונים, דיבורים, קסמים, שירים. למדתי לשיר בכל השפות. לחולה ערבי אני שרה בערבית, לצרפתי בצרפתית ולרוסי ברוסית. שירים זה כלי טיפולי יעיל. החולה יכול להיות אטום בהתחלה ולא להתייחס, וכשאני שרה לו שיר בשפתו, הוא מתעורר לחיים".
מהשנה שעברה היא גם מעבירה בתשלום קורסים בבתי ספר, לבני נוער שרוצים להיות ליצנים רפואיים כמחויבות אישית. באחרונה החלה להעביר הרצאות לאמהות לילדים עם צרכים מיוחדים, תחת הכותרת "כובד המשא – מעצב לשמחה", וגם מרצה פה ושם על התמודדות עם ילדים שלא מצאו את עצמם בדרך התורה ומחפשים את עצמם.
איך את מצליחה להתמודד עם הכל ולשמור על חיוך תמידי?
"כל הרעיון הוא להישען על המשהו החיובי הקטן, ולנסות לרומם אותו. הרי הכי קל להגיד 'קשה לי' או 'רע לי', אבל אם אומר לעצמי: 'נכון, זה לא פשוט, אבל אני יכולה לעשות עם זה משהו טוב', כבר שיניתי את הגישה, וזה מקל עליי".
