לראשונה בהיסטוריה, רוב בני האדם בעולם חיים בערים. בסין יש יותר ממאה ערים עם מיליון תושבים ויותר בכל אחת מהן, ועד אמצע העשור הבא המספר הזה יוכפל. עד אמצע המאה הזו, בערך עוד 30 שנה, שני שלישים מתושבי העולם יגורו בערים. לא רק משום שהבחירות המקומיות יתקיימו בסוף החודש, אלא מפני שיותר מ-90% מהישראלים גרים ביישובים עירוניים, העובדה הזו נוגעת לחיים של כולנו. איך הערים האלו ייראו? איך ייראו החיים שלנו בהן?
ערוץ האדריכלות של Xnet מארח סדרת הסכתים (פודקאסטים) חדשה של תחנת הרדיו "כאן תרבות" (כאן - תאגיד השידור הישראלי), העוסקת בעיר ובעירוניות. המגיש הוא העיתונאי והח"כ-לשעבר ניצן הורוביץ. הוא בוחן את השאלה כיצד מתמודדים עם גידולם העצום של הערים ואיך מסדירים בהן מגורים, תחבורה ושירותים שיאפשרו לקיים אוכלוסייה מצטופפת יותר ויותר בשטח מוגבל.
אורחי התוכנית הראשונה, שהוקדשה להתפתחותה של העיר ולהשפעה על החברה האנושית, הם חברת הכנסת יעל גרמן (יש עתיד), שכיהנה כראשת העיר הרצליה, והאדריכל פרופ' הלל שוקן. הורוביץ שאל אותם מה, בעצם, הופך יישוב כלשהו לעיר.
האם מדובר רק בהגדרה של משרד הפנים?
"זו שאלת מיליון הדולר", השיב הלל שוקן. "לא תמצא אדם שעוסק בעירוניות שייתן לך את אותה תשובה. לדעתי, זה הרגע שאתה יוצא למרחב הציבורי, אתה רואה אנשים סביבך ואתה לא יודע עליהם כלום. אם אתה נמצא במצב כזה, אתה בעיר; אם אתה בחלל הציבורי ואתה לא רואה אנשים - אתה בפרוור; ואם אתה נמצא בחלל הציבורי רואה אנשים ויודע עליהם הכל - אתה בקיבוץ". לדעתו, "לעיר יש מטרה אחת בלבד - לשמש כמאגר פוטנציאלי לקשרים עם אנשים אחרים - וכדי שהיא תהיה יעילה, היא צריכה לחשוף אותך כל הזמן לאנשים מגוונים שאתה לא מכיר".
ואיך יוצרים קרבה אנושית (צפיפות) טובה בין אנשים?
"מומבאי ומנהטן הן באותן צפיפויות. במומבאי יש בנייה של 2-3 קומות בממוצע ובמנהטן מגדלים, במומבאי יש 5 מטר רבוע לנפש מגורים ובמנהטן 65 מ"ר. המשמעות של צפיפות היא לא רמת חיים - רמת החיים במומבאי נמוכה יותר מזו של מנהטן, אבל העירוניות מוצלחת כמו במנהטן".
לדעת גרמן, "אתה חייב לדבר על יחידות דיור לדונם, כי אם אתה לא עושה את זה אין לך שטחים ירוקים ציבוריים, ואין לך 'שטחים חומים' שעליהם אתה מקים את בנייני הציבור. אני מאמינה שצריכה להיות צפיפות בערים, ובתוכן צפיפות משתנה בהתאם לשכונות השונות, אחרת אתה תיצור סלאמס ואף אחד לא רוצה לגור בערים כאלה. אחד הפרמטרים של החיים בעיר זה השטחים הציבוריים הפתוחים, ובישראל אין קריטריון לכמה שטח ציבורי פנוי אדם זקוק בעיר".
אז מה הנוסחה התכנונית לעיר טובה?
הכלל הראשון, טוען שוקן, הוא צפיפות (או קרבה, כפי שמציע הורוביץ לקרוא לביטוי): "בתוך פריז, המרחב הממוצע הוא פחות מ-5 מ"ר ממוצע לאדם. הכלל השני הוא שמרחבים ציבוריים צריכים להיות מחוברים ברשת צפופה, סדר גודל של 100 צמתים לקמ"ר. ברצלונה היא בדיוק על החוק הזה. החוק השלישי זה המעברים מפרטי לציבורי - מכניסות לבית, לחנות לכניסה לחנות, לבנק או לבית הספר. הממוצע הזה בפריז עומד על 10 מטרים: בכל 10 מטר יש לך כניסה. באשדוד, לדוגמא, זה 70 מטר".
מדוע זה לא קורה בישראל, אפוא? לדעתו, " יש המון דעות קדומות שניטעו במשך 150 שנה על תפישות תכנוניות לא נכונות, שאנחנו המתכננים אשמים בהן. מכרנו אותן בהצלחה לציבור. פסגת השאיפות של הישראלי המצוי היא בית עם גינה בפרוור שינה, או דירה בקבוצת מגדלים סביב פארק בפתח תקווה או קריית אונו - ערים שאנחנו טוענים שהן צפופות. הזמן שאנחנו מבלים במכונית שלנו כדי לנוע מנקודה לנקודה הוא בלתי אפשרי. כל השקעה שאנחנו משקיעים במגורים מפוזרים וברכבים תוריד את איכות החיים שלנו".
הוא גם מדבר על טעויות היסטוריות, לתפישתו, במיקומים של הערים החדשות שנבנו בארץ, במנותק מתכנון התחבורה: "אנחנו בונים את העירים לצד הכביש הראשי, כמו תחנת דלק. אדם שעובר שם ואין לו סיבה להיכנס לעיר - לא נכנס. אשדוד, מודיעין, אופקים נתיבות, כולן כאלו. אפילו באר שבע, שלא הייתה פעם כזו, הסיטו את הכביש הראשי שלה".
גרמן סבורה, ש"הלכו יותר מדי אחרי אינטרס הממון של הקבלנים ולא אחרי אינטרס הציבור. נתנו לקבלנים לקבוע את התכנון, במקום שראשי ומהנדסי הערים יבואו לקבלנים ויגידו להם, 'חברים, כשאתם מגישים לנו תוכנית, תראו לנו קודם כל את השטח הטוב ביותר שאתם מיעדים לשטחים הציבוריים ורק אחר כך תעשו מה שאתם מרוויחים".
"איך עושים עיר טובה?"
עם ניצן הורוביץ משודרת בכל יום חמישי בשעה 16:00 בכאן תרבות.
ניתן להאזין לה גם באתר כאן, ביישומון כאן OD ובכל יישומוני ההסכתים (פודקאסטים).
