הסוהרים סגרו את השער מאחוריי, ואני התחלתי לצרוח ולבכות. חשבתי שנגמרו לי החיים. לקחו אותי למסדרון ארוך, חשוך ומפחיד, עשרות נשים יושבות וישנות על הרצפה, עם המון תינוקות וילדים קטנים. כאוס מוחלט, גיהינום עלי אדמות. תא שירותים אחד בסגנון בול־קליעה, עם דלת מתנדנדת כזו, כמו במערב הפרוע, אין פרטיות ואין נייר טואלט. עברתי קליטה וקיבלתי כוס מברזל, כמו בימי הביניים, ומזרן יוגה בתור מיטה. מים היו רק פעם ביום, בין שתיים לארבע, ממכל גדול. היינו צועקות כדי שיפתחו כבר את הברז".
כך מתארת שיר כהן את המפגש הראשון שלה עם כלא בייקולה בדרום מומבאי, הודו, שבו שהתה למעלה משלושה חודשים. איך הגיעה הבחורה העדינה מרמת־גן למחשכי הכלא ההודי? וכיצד הצליחה לחמוק ממנו ולהגיע ארצה? שנים חלפו מאז - ורק עכשיו היא מסכימה לספר את סיפורה המלא.
התאהבות מסוכנת
שיר כהן (39) גדלה בבית מסורתי ברמת־גן, הבכורה מבין שלושה ילדים, להורים גרושים. אביה נפטר כשהייתה בת 20. היא למדה ב"תיכון חדש" וכשהתגייסה לשירות לאומי עבדה עם ילדים. מאוחר יותר נכנסה לתחום התכשיטים ועבדה בשני בתי עיצוב שונים.
"עבדתי כל יום משמונה בבוקר עד שבע בערב", היא מספרת, "ואחרי תקופה, כשהתחלתי כבר להרגיש מחנק בגרון, החלטתי לצאת לחופשה". היא תכננה לנסוע לתאילנד, וכשחיפשה עם מי לנסוע מצאה חברה של חברה, שהציעה לנסוע לתאילנד דרך הודו כדי להוזיל את הכרטיס.
השתיים נחתו לראשונה במומבאי, הודו. "זה היה הלם טוטאלי. כל העוני, הסלאמס, ילדים רצים יחפים, אנשים פצועים, אבל ידעתי שעוד מעט ניסע משם. עלינו על רכבת דרומה, שגם היא הייתה מפחידה - פתאום את מגלה שאת הזרה היחידה בכל הרכבת ומיליון הודים מסתכלים עלייך - ואחרי ביקור בהאמפי המשכנו ברכבות לגואה. הרכבות הלחיצו את השותפה שלי למסע. קלטתי שהיא לא נהנית".
הן הגיעו לחוף פּאלולם בגואה ומצאו שם קהילה ישראלית גדולה, אבל כעבור שלושה שבועות הודיעה השותפה שהיא חוזרת ארצה.
נשארת לבד.
"כן. זו הייתה החלטה אמיצה וגם קצת מטומטמת. חשבתי שהישראלים ובית חב"ד המקומי יספקו לי חברה ותחושת ביטחון. לא פחדתי. משם המשכתי לחוף מעניין יותר בשם אָרמְבּול וביליתי מדי ערב עם חבורה של ישראלים שהכרתי שם".
ואז היא הכירה את טוני (שם בדוי), מי שישנה את תוכניותיה וגם את חייה.
"באחת המסיבות התחיל איתי בחור ישראלי גבוה. כששאלתי אותו מה שמו, הוא ענה שכולם קוראים לו טוני. התחברנו, ותוך זמן קצר עברתי לגור בדירה שלו בכפר הסמוך אנג'וּנה. עם הזמן נודע לי שהוא בן 38 ושהוא עשיר. כולם שם העריצו אותו. לא ידעתי במה הוא עוסק או מה שם המשפחה שלו, אבל לא התעסקתי בזה. שכרתי אופנוע, נסעתי לבד ונהניתי מתחושת החופש. כדי להרוויח מעט כסף ייצרתי תכשיטים וביקשתי מטוני שיעזור לי למכור אותם".
נשמע נהדר.
"לא ממש. ערב אחד באתי הביתה וגיליתי בדירה שק עם טריפּים (סמי הזיה) ולצדו מסמכי העברה בנקאית ומסמכי בעלות על הדירה, שחשפו את שמו האמיתי של טוני. כשהוא קלט מה ראיתי, נהיה בלגן. רציתי לעזוב וללכת לחברים שלי בארמבול, ארזתי תיק ויצאתי החוצה לחושך, אבל טוני תפס את התיק, פיזר את תכולתו ברחוב וצעק: 'עכשיו תלכי!'. נבהלתי ונכנסתי ללחץ. צעקתי: 'תשחרר אותי', אספתי את הדברים שלי מהרחוב, ואז טוני התחיל לבכות: 'אני מצטער, לא התכוונתי, סליחה, אני אוהב אותך'. חזרתי איתו לבית. היום אני מבינה שהייתי דבוקה אליו כמו כלב שמאמצים מהרחוב".
כעבור כמה ימים שוב הפצירה שיר בטוני שיעזור לה למכור את תכשיטיה – וטוני הציע רעיון אחר, חדש, שיעזור לה להשיג כסף. "הוא אמר: 'יש מישהו שמחכה לנו באירופה, מה דעתך שנעביר אליו משהו במזוודה? אני לא יכול לעשות את זה לבד כי אני נראה חשוד, אבל את בחורה יפה, לא יחשדו בך'. שאלתי מה צריך להעביר והוא ענה: 'דף עם משהו'. אמרתי לו: 'אתה רוצה לסבך אותי'".
שיטת הקוף
מועד השיבה המתוכנן שלה ארצה הלך וקרב, אך שיר, כך היא מתארת, החלה להתנתק מהמציאות. "תחושת החופש בלבלה אותי. כמו כל מי שנוסע להודו גם אני ניסיתי מעט סמים קלים, החושים שלי התערפלו, הגבולות היטשטשו, וזה השפיע על מה שחשבתי אז שזו זוגיות. הרגשתי שייכת, והפסקתי לצלצל לאמא שלי בגלל שלא רציתי להתחבר בחזרה למציאות".
הימים חלפו, וטוני חזר לדבר איתה על המבצע שתכנן. "בכל פעם שהוא דיבר על זה, הוא הגביר את הווליום של הטלוויזיה כדי שהשכנים בגסט האוס הצמוד לא ישמעו", היא משחזרת. "הוא אמר שנטוס לאמסטרדם, נעביר סמים קלים שמטפטפים על נייר, נרוויח המון כסף, נחזור להודו ונשתלט על הגסט האוס. התחלתי לחשוד שאולי הוא פסיכופת שרוצה לסבך אותי".
לדבריה, כדי שלא תתחרט, טוני דאג שההודים שעבדו בסביבתם יפנקו אותה כמו נסיכה, דבר שתרם לתחושת הבלבול שאפפה אותה באותם ימים. בתוך זמן קצר היא נשאבה לתחושת יציאה למבצע נועז, "כשאני אנג'לינה ג'ולי והוא בראד פיט".
חשדהּ חזר והתעורר כששאלה את טוני מהו שמו האמיתי – והוא עדיין התחמק. במקביל, החל להיעלם. "היו לו חברים ישראלים, אבל הוא מעולם לא לקח אותי אליהם. רק בדיעבד הבנתי למה הוא הסתיר אותי".
עקב החשדות שהתחזקו ומריבות שהתגלעו בעקבותיהם, היא החליטה לברוח, אך לא ידעה כיצד תעשה זאת כיוון שכספה אזל. "טוני הבין שאני רוצה לעזוב ואמר לי: 'תקשיבי, אני מימנתי אותך פה במשך כמה חודשים. אני מעלים אותך, ואף אחד לא ידע מזה'".
היא שיתפה אחד מהישראלים שהתגוררו בגסט האוס במצוקתה, ולא ידעה כיצד יגיב, "כי כולם שם הכירו את טוני בקטע אחר. להפתעתי, הבחור הבטיח שלמחרת בבוקר ייתן לי כסף ויעלה אותי על טיסה ארצה. אבל עד למחרת בבוקר כבר התבשלתי עם עצמי ואמרתי לבחור 'עזוב, אני בסדר'. פחדתי מטוני, שבאמת היה יכול להעלים אותי, וכבר לא ראיתי את עצמי יוצאת מזה. חשבתי שמאוחר מדי לסגת".
יום לפני צאתם למבצע קנו טוני ושיר בגדים הדורים, כדי לא לעורר חשד, ולמחרת טסו למומבאי ולנו במלון. טוני דאג לפנק אותה ("שלא אשתפן ברגע האחרון"), ובבוקר הטיסה הגיעו השניים יחד לשדה התעופה, כשכל אחד מהם נושא תיק צד. במזוודה המשותפת היו, למיטב ידיעתה, ניירות־סמים.
ראית את הניירות האלה?
"לא, הכל הוחבא היטב בדופן המזוודה, שתפרו בשבילו במיוחד".
השדה היה שקט והשניים ניגשו לצ'ק אין. לפתע אמר טוני שהוא הולך לשירותים. "עברו כמה דקות והוא לא חזר", מספרת שיר. "התקדמתי בתור ולא העליתי בדעתי שהוא עלול לברוח. עברתי את הצ'ק אין והגשתי את המזוודה לשיקוף. הבודקים הסתכלו, התייעצו ביניהם ושאלו: 'גברת, של מי המזוודה הזו? עם מי את?' עניתי: 'עם החבר שלי, הוא פה'. שדה התעופה היה קטן וריק, לא כזה שטוני יכול היה ללכת בו לאיבוד. הם קראו לי להתבונן במסך ושאלו: 'מה את רואה פה?' עניתי: 'סדין, חולצה, מסרק, שמפו'. והם המשיכו: 'לא, ומה זה?' ואז ראיתי על המסך פסים־פסים. 'מה זה?' הם המשיכו. אמרתי: 'אני לא יודעת'.
"בינתיים הבנתי שטוני נעלם. לקחו אותי הצדה והתחילו לחקור אותי: 'מי את? למה באת הנה?' עניתי: 'באתי עם החבר שלי, אנחנו טסים לאמסטרדם'. כרטיסי הטיסה היו אצלו – עליי לא היה שום דבר חוץ מהדרכון. השוטרים הביאו כלבים שרחרחו את המזוודה, והתחלתי להילחץ. בינתיים הגיעו עוד שוטרים, שקרעו את המזוודה שלי לגזרים והתחילו לפרק אותה. לתדהמתי, נפלו מהמזוודה שמונה קילו אצבעות חשיש, אבל רקובות, עם עובש.
"לקחו אותי לחדר חקירות ושאלו: 'איפה החבר שלך? מה קורה פה?' ניסיתי לצלצל לטוני, ורק בצלצול העשירי הוא ענה לי. הוא אמר: 'ראיתי מה קרה וברחתי. אני חייב לברוח, אל תתקשרי אליי, שלא יתפסו גם אותי'. הוא התנהג כמו שפן והגן רק על עצמו".
השוטרים הודיעו לה שהיא עצורה וצלצלו לקונסוליה הישראלית. לתומה, חשבה שבקרוב תשוחרר. קונסול ישראל שוחח איתה בטלפון, הודיע שעליו להתקשר לאמה והבטיח להגיע בהקדם. "התחלתי לעכל שאני בסרט אחר", היא מספרת, "כבר לא אנג'לינה ג'ולי".
מה אמרת להגנתך לקונסול ישראל?
"שעד הודו הייתי ילדה טובה, ושבחיים לא הייתה לי שום עבירה. הוא ליווה אותי לכלא, כשאני אזוקה ביד אחת לשוטר, ואמר שהוא מאמין שאין לי חלק בעניין אבל אני ממש לא הראשונה שזה קורה לה. הוא אמר: 'זו הולכת להיות תקופה ארוכה, תחזיקי מעמד'. החזקתי לו ברגל כמו ילדה קטנה ובכיתי: 'אתה לא עוזב אותי פה'. הוא הבטיח לעזור, אבל לא יכול היה לעשות הרבה. אז עוד לא ידעתי כמה גרוע זה הולך להיות".
לפני שהלך, לקח ממנה הקונסול מכתב לאמה והפגיש אותה עם בחורה ישראלית שנתפסה על עבירה דומה. הישראלית שפגשה הסבירה לה את "שיטת הקוף", שבגינה נתפסה: סוחר הסמים מעביר בו־זמנית שני אנשים באותה טיסה, אחד עם סחורה שווה ויקרה, והשני עם סחורה זולה ופגומה, להלן ה"קוף", מתוך אמונה שיתפסו את הקוף בעל המראה התמים, ויפספסו את מי שמעביר סחורה שווה.
בכלא בייקולה, לשם הועברה משדה התעופה, ביקר אותה עורך דין ששלח לה טוני ("הוא אמר את הכינוי שלי אצל טוני, נוּנוּ, שפירושו קטנה בשפה המקומית, וכך ידעתי שזה דרכו"). גם הרבנית רבקי הולצברג, שנהרגה לימים בפיגוע בבית חב"ד (בשנת 2008), הגיעה לבקרה.
כארבעה שבועות לאחר מעצרה הגיעה אמה של שיר להודו, אחרי שגייסה כספים מהמשפחה ומחבריה לעבודה, והתמקמה בבית חב"ד. "עמדתי מאחורי הסורגים, התביישתי ובכיתי", זוכרת כהן. "אמא שאלה: 'איך זה קרה? התאהבת בבחור הזה?' ואני עניתי: 'כן, אמא, התאהבתי בו'".
כיוון שהורשתה לבקר את בתה אחת לשבועיים, עסקה בינתיים אמה בבישול בבית חב"ד ועזרה ככל שביכולתה. בשאר הזמן ליוותה עצירים ישראלים בצאתם לבתי משפט והביאה להם כריכים. "היא מדהימה", אומרת עליה כהן.
איך החזקת מעמד?
"לא הרגשתי לבד. התחזקתי באמונה. אמרתי לעצמי שאני תקועה בכלא אבל אלוהים איתי, כמה שזה נשמע קלישאה".
באותה תקופה התפרץ אצלה גרד קשה, שגרם לעורה להתקלף, מנע שינה מעיניה ואמלל אותה מבחינה חברתית. "הנשים סביבי לא ידעו אם זה מידבק או לא. פניתי לרופאת הכלא, אבל קיבלתי משחה לאבעבועות רוח וזה רק החמיר את מצבי".
היה לך קשר עם האסירות האחרות?
"הייתי די סוליסטית. סירבתי להאמין שאני כמוהן ורק חשבתי איך אני מצילה את עצמי מהגיהינום הזה. היו שם מבריחות מקצועיות מניגריה, מקונגו, מסיישל, אחת מהן סיפרה לי על אסירה שקפצה מרכב נוסע והצליחה לברוח ולחשה לי: 'כשיש לך הזדמנות, תברחי. את נראית הודית, מי יתפוס אותך?' נכנס לי הסרט הזה לראש והתחלתי לדמיין את הבריחה שלי. דיברתי על זה עם אמא שלי והיא הזהירה אותי: 'אם תופסים אותך, יורים בך או שולחים אותך ל־14 שנות מאסר'".
בריחה לילית
שלושה חודשים הייתה באגף הזרות בכלא, ואז ביקשה לעבור לאגף של האסירות ההודיות, שהתגלה כשקט יותר. כיוון שהגרד נמשך, פונתה לבית חולים מקומי בשם JJ HOSPITAL, שם התברר לה שהגרד הוא למעשה פסוריאזיס, שהתפרץ בגלל הלחץ והמתח. למרבה האירוניה, נמסר לה שהטיפול במחלה הוא טבילה בים המלח. כיוון שבכלא לא היו מראות מחשש שאסירות יחתכו את עצמן באמצעות הזכוכית, ראתה שיר את עצמה במראה של בית החולים לראשונה זה זמן רב, ונבהלה. "כל הגוף היה מלא נגעים של פסוריאזיס, נראיתי מזעזע".
שלוש קצינות מצוידות באלה, שהתחלפו ביניהן, שמרו עליה בבית החולים. "כשהלכתי לשירותים, הלכה אחריי קצינה. כשהלכתי לישון, ישנה קצינה לרגליי". שתיים מהן הצליחה שיר לשחד כדי שירשו לאמה לתת לה כריך או לשבת עמה דקות מספר. ועל אף השמירה ההדוקה, הודיעה כהן לאם כי בכוונתה לברוח.
זה היה ליל שבת. "כל הלילה התגרדתי ולא ישנתי", משחזרת שיר. "לפנות בוקר ראיתי את השומרות מדברות ביניהן. שתיים מהן הלכו ונשארה רק אחת, הקשוחה ביותר, זו שאף פעם לא הסכימה לקבל בקשיש. הסתכלתי סביבי, וראיתי שהיא עולה לישון על המיטה לידי, דבר שלא קרה קודם. המחלקה הייתה ריקה ושקטה, ואמרתי לעצמי: שיר, קומי, אבל קומי עכשיו! קמתי בשקט, הלכתי לשירותים והחלפתי בגדים. כיוון שכל הרכוש שלי נשאר בכלא, אמא שלי הביאה לי בגדים הודיים מסורתיים, טוניקה ומכנסיים רחבים. לבשתי אותם, וכל הזמן ניסיתי להרגיע את עצמי.
"אחרי שהתלבשתי יצאתי לכיוון השער של בית החולים. עברה לידי אחות, שלא ראתה אותי בכלל. השומר בבוטקה של הבניין נמנם, ואני הרצתי לעצמי סרטים בראש: אם ישאלו אותי מה אני עושה כאן, אגיד שהלכתי לטייל. פחדתי שהשוטרת ששמרה עליי תגלה שנעלמתי, אז עברתי את הבוטקה בשקט והתחלתי לרוץ לכיוון השער הראשי בתקווה שאינו נעול. הרגשתי כמו בסרט, או כמו בחלום רדיפה, כאילו מישהו רץ אחריי. למרות שנעלתי כפכפי אצבע, הרגשתי שכל כפכף שוקל מאה קילו.
"למזלי, השער היה פתוח. עברתי אותו, רצתי לכביש ועצרתי מונית. היו עליי רק 100 רופי ומספר הטלפון של אמא שלי. צעקתי לנהג המונית 'סע', ונסענו לקולבה (Colaba), שזה אזור של תיירים. משם צלצלתי לאמא מטלפון ציבורי. הייתי בטוחה שהיא סגרה את הטלפון בגלל השבת, אבל היא ענתה".
איך היא הגיבה?
"היא נבהלה לשמוע שברחתי. אחרי זה היא באה לפגוש אותי בגינה הציבורית שבה התחבאתי, נתנה לי כסף ואמרה לי לברוח לבד צפונה. ידענו שאם נברח יחד, יתפסו אותנו".
שיר קנתה בּוּרקה, אותו בגד מסורתי שחור שלובשות נשים מוסלמיות, בהנחה שכך לא ייגע בה איש, ויצאה צפונה. היא נסעה ברכבות, ישנה בגינות ציבוריות, וכשיכלה, צלצלה לאמה ולאחיה, שניסו לכוונה. תחילה נאמר לה שעליה לנסוע לניו־דלהי, כדי להיות בתנועה ולבלבל את מי שאולי דולק בעקבותיה. כשהגיעה לדלהי, נשלחה לוואראנסי, שם רצתה לשכור חדר אך לא יכלה לעשות זאת ללא דרכון. "רק תן לי להתקלח", התחננה בפני עובד קבלה באחד המלונות, שנענה לה, אך הזהיר שבקרוב יגיע הבוס. בעודה מתלבשת נשמעו דפיקות רמות בדלת. "צעקתי: 'אני במקלחת', וברחתי מהדלת האחורית של החדר. פחדתי להיעצר שוב. צלצלתי לאחי, שאמר לי לחזור לדלהי, שם יחכה לי מישהו".
בינתיים המריאה אמה של שיר ארצה, לא לפני שנחקרה בשדה התעופה באשר למיקומה של בתה. "אין לי מושג איפה היא", רמזה לשוטרים על אשמתם בבריחה, "רק תמצאו אותה, אני מקווה שלא קרה לה שום דבר". במקביל, פשטו השוטרים על בית חב"ד במומבאי בניסיון למצוא קצה חוט.
מרדף בגבול
כשהגיעה לדלהי, התקשרה לאחיה. "הוא אמר לי בטלפון להתקשר לבחור ישראלי שחי בצפון הודו והגיע לדלהי כדי לפגוש אותי. "הייתי כחושה, פצועה מהגירודים, באפיסת כוחות, מותשת נפשית. הבחור הישראלי הרגיע אותי וסוף־סוף הרגשתי שיש מי שעוזר לי, אני לא לבד".
השניים החלו לתכנן את צעדיהם, והבחור הציע שינסו לעבור את הגבול לנפאל, בהסתמך על חזותה ההודית־משהו. בגבול הודו־נפאל נתן לה מכשיר טלפון נייד ופקד עליה לעלות על מונית־אופניים ("טקסי־בייק") ולנסוע ישר לתוך נפאל, אלא שהילד ההודי שהסיע אותה עצר במעבר הגבול – והיא נדרשה להראות דרכון. "הדרכון לא אצלי אלא אצל החבר שלי", אמרה וביקשה ללכת לשירותים, "ומשם פשוט רצתי לכיוון הביצות והגעתי לכפר נפאלי", היא משחזרת את הרגעים המתוחים. "הילד שרכב בטקסי־בייק רדף אחריי כיוון שרצה את כספו, ואחריו רץ איש המכס ממעבר הגבול. הסתתרתי בבית של נפאלים, אבל שניהם תפסו אותי ומשכו אותי החוצה.
"איש המכס העלה אותי על האופניים שלו ונסע למעבר הגבול, והשוטר שם התחיל לצרוח עליי. ראיתי את הבחור הישראלי שעזר לי מהצד השני של הגבול, אבל כדי לא להסתבך הוא הכחיש כל קשר אליי. מתוך ייאוש הרמתי את החולצה והראיתי לשוטר את גירודי הפסוריאזיס. רציתי שירחם עליי, שיבין שאני במצוקה, והשוטר נבהל. הוא קרא לבחור שהמשפחה שלחה לי, שאותו כנראה זיהה כישראלי, וביקש שייקח אותי לבית חולים ואחר כך למשטרה, שם אדווח שאיבדתי את דרכוני. הבחור היה בהלם".
בהיעדר דרכון, לא הורשתה לעבור לנפאל, והשניים שכרו ריקשה וחזרו על עקבותיהם. "אני לא יודע אם להרוג אותך, לצעוק עלייך או לחבק אותך", אמר לה בדרך. הם נסעו לביתו בצפון הודו, ושם ידידה שלו הציעה לתרום לשיר את דרכונה, בידיעה שתקבל דרכון חדש כשתצהיר על אובדנו. שיר שיננה את פרטיה של הבחורה, ג'ינג'ית שכלל אינה דומה לה, וכעבור שבוע הגיעה שוב למעבר הגבול בין הודו לנפאל. היא חבשה לראשה כובע, השוטר במעבר שאל שאלות, אבל איש לא שם לב לכך שהיא אינה דומה לתמונה שבדרכון. היא והבחור הישראלי חצו סוף־סוף את הגבול לנפאל, בדרך אל החופש.
"עד אותו רגע, ההודים, שהצהירו עליי כמבוקשת, יכלו לנסות למצוא אותי", היא אומרת, "אבל זו יבשת ענקית, יד ימין לא יודעת מיד שמאל, וכך הצלחתי לברוח".
שיר הגיעה לקטמנדו, בירת נפאל, התמקמה במלון מפואר והסתתרה בחדר. "הבחור הישראלי טיפל בי כאילו הייתי אחותו הקטנה", היא אומרת בהכרת תודה, "הוא לא זז ממני". אחרי חודש הצליחה להשיג דרכון ישראלי חדש.
איך הייתה הנחיתה בארץ?
"הייתי במתח, אפילו במטוס עדיין חששתי שיכול לקרות לי משהו, אבל הגעתי ארצה, נחתּי ונישקתי את האדמה. באמת נישקתי, ליד אנשים".
משפחתה חיכתה לה בבית כדי לא למשוך תשומת לב בנמל התעופה, "ורק כשהגעתי הביתה הרגשתי בטוחה, הסיוט נגמר".
כעבור שלושה ימים התאשפזה במרכז הרפואי תל־השומר לטיפול בפסוריאזיס. במשך חודש טופלה בפוטותרפיה (טיפול באמצעות חשיפה לקרני אור), אך לא נפטרה מהמחלה והיא מוגדרת כבעלת 60 אחוזי נכות, מה שמעניק לה קצבת נכות ומסייע לה לשרוד כלכלית.
זמן קצר אחרי ששבה ארצה חזר לחייה מי שהיה בן זוגה לפני שיצאה להודו, וכעבור שלוש שנים היא ילדה את בתם. בהמשך הם נפרדו. שיר למדה עיצוב גרפי, קוסמטיקה ואיפור קבוע, עבדה בעיצוב תכשיטים, וכיום מתגוררת במרכז הארץ, מפסלת, מציירת, מעצבת כובעים ותיקים וחולמת על הקמת סטודיו לאמנות.
ידוע לך מה קרה לטוני?
"כשחזרתי ארצה שמעתי שערכו חיפוש רציני בבית שלו, אבל אותו עצמו לא תפסו. גם אם היה נתפס, הוא היה מצליח לשחרר את עצמו בעזרת שוחד. בהמשך קיבלתי ממנו מיילים, שבהם כתב שהוא מצטער, שעשה זאת כדי לעזור למשפחתו וציין שגם עליו עבדו, דבר שנשמע לי מופרך. אין לי מושג איפה הוא היום".
את כועסת עליו?
"לא סלחתי לו, אבל אני לא כועסת עליו ולא מחפשת נקמה".
הלכת אי פעם לטיפול נפשי כדי להתמודד עם מה שקרה לך?
"לא טיפלתי בעצמי מעולם, אני לא יודעת איך לגשת לזה. ניסיתי לשכוח את כל הסיפור, אבל זה לא משהו שאפשר לטאטא מתחת לשטיח. ולמרות מה שעברתי, זה לא פגע בי אלא דווקא חיזק אותי, בזכות האמונה".
מה השאירה בך התקופה הזאת?
"המקרה הזה מאוד שינה אותי. אני הרבה יותר חשדנית מבעבר כלפי אנשים באופן כללי וכלפי גברים באופן ספציפי. אני לא בזוגיות ולא יוצאת לדייטים, כי קשה לי לבטוח בצד השני.
"כיום אני בתהליך של התרת הפלונטר הזה, מנסה לבנות את עצמי מחדש אחרי שנים שהייתי תקועה בתוך זה. עכשיו התפנה לי יותר מקום לעצמי ואני מנסה להתפתח מחדש בכיוונים טובים".
למה החלטת להתראיין דווקא עכשיו, אחרי 12 שנים?
"כשנחתּי בארץ וסיפור הבריחה שלי הופיע בעיתונות, לא רציתי להתראיין כי חשבתי שזה יפגע בעתיד שלי או באורח החיים שלי. הרבה שנים התחבאתי, אבל די, לא בא לי להתחבא יותר. אני לא בלדרית, לא סוחרת סמים, לא רדפתי אחרי זה, זה בא אליי.
"במשך הרבה זמן הרגשתי אשמה והתביישתי בטיפשות ובתמימות שלי: איך לא זיהיתי את זה? איך לא ברחתי בזמן? הרגשתי בושה על כך שסמכתי על אדם זר. זה כתם שנשאתי על כתפיי ואני מנסה לשחרר בעזרת הכתבה הזו.
"החלטתי להתראיין גם משום שהדברים האלה עדיין קורים, ולא רק לצעירים, אלא לכל מי שנראה תמים. ההודים אומרים סָבּ קוּץ' מילֶגה, שמשמעותו הכל אפשרי, אבל אסור לחשוב כך. אני לא מזהירה אנשים מפני נסיעה להודו, אלא מפני זרים שיציעו להם 'בוא תעשה כסף'. הייתי רוצה לכתוב ספר על הפרשה, שבו אספר את הפרטים המלאים ואחשוף מכתבים שכתבתי לאמי מהכלא".
