"לא בטוח שתמשיכי לשנה הבאה"
ההתחלה הייתה אופטימית. התקבלתי למגמה יוקרתית בתחום האומנות. כיתה אחת. רק ארבעים מתקבלים. בגרות מלאה פלוס לימודי אומנות. התעלמתי מפרטים שוליים כמו שהשעות ארוכות, זה שאני צריכה שני אוטובוסים כדי להגיע ללימודים, שאומנות היא מופשטת רק בראש. על הנייר היא מגיעה עם ציונים. והיה את העניין הפעוט שהתקבלתי על תנאי. הציונים במתמטיקה שגררתי במהלך לימודי היסודי, היו נמוכים. הבטחתי בכל לבי וכספם של הורי שאלמד בחופש הגדול ואהפוך לגאונה.
לטורים הקודמים של נועה רום:
- להתבגר בעולם של סלבס בסקיני אחרי לידה: "אני מתביישת בגוף שלי"
- "בכיתה לא מבינים. אבא שלי מת והם רוצים שאפסיק להיות עצובה"
בודדה בבית הספר: "כבר שנתיים משפילים אותי ומציקים לי"
צעדתי לבית הספר בהתרגשות גדולה. אני נבחרתי, הילדה השקטה והביישנית ששרבטה ציורים על דפים, מחברות, שכתבה שירים ויומן ואיירה אותם. אותי בחרו ויום אחד אגיע רחוק. מהר מאוד האדומים החלו ללעוג לי ולשיעורים הפרטיים שלא קידמו אותי למספר דו ספרתי. לימודי השרטוט לא הסתדרו עם הראש ההומני שלי והמורה לא הפסיק לצעוק עלי מול הכיתה. בכיתי לתוך היומן. הציורים הופסקו. בעודי מנסה להבין זוויות, הבנתי שאני מתחילה לצאת מהקווים. עוד נכשל וגם שיעורי האומנות היו בעיני למטלה. למועקה. אי אפשר ליצור כשאת במינוס.
ושתקתי מול הוריי. מתביישת לספר שהבת המוכשרת שלהם עלולה לשבת על הספסל. גול היא לא תבקיע. ולפני שהספקתי להבין איך מסובבים את המחוגה מבלי לעשות חורים במקומות הלא נכונים, הוריי ואנוכי נקראו למנהל. שקריי הונחו מולם, מלכלכים את שולחן המנהל. "היא מדרדרת בלימודים", הוא אמר. "לא בטוח שתמשיך לשנה הבאה", איים. המילים הוטחו ללא רחם וללא סיכוי לחנינה על התנהגות טובה.
ניתן לי עוד סמסטר להשתפר, אחרת אין מקום בנבחרת. התחבאתי בתוך החדר, מתביישת על ההסתרות, על ההשפלה שעברו הוריי, על התנאי שהפרתי, ואיך צירפתי עוד אחד. מורים פרטיים נשכרו לשלל מקצועות, כדי להפוך אותי לנכונה וראויה, יצאו ונכנסו אל תוך הבית. רציתי להיכנס תחת כנפיו של ביאליק, שיסביר להיכן נעלמו נעוריי, נגעתי במילותיה של דליה רביקוביץ' ותהיתי אם היותה בובה מתוקנת נתן לה שלווה (מתוך השיר בובה ממוכנת). לא הבנתי אז שהיא לעולם לא תמצא מנוח. ושיום אחד אתרחק משיריה רק כדי לחזור אליהם שוב. בוגרת יותר, חזקה. וקראתי את רחל המשוררת, שמילותיה הכמוסות נגלו מבלי שנשאלה. גם היא בוישה.
פוגשת את הילדה שחלמה
ושופצתי ותוקנתי, לא זזתי מהכיסא, והמורה למתמטיקה אמרה יופי, אבל אפילו שלוש יחידות היא לא תופסת, אז פתחו בשבילי ובשביל עוד כמה אבודים - שלוש יחידות - הלא קולטים. גם שם לא הבנתי איפה הנעלם ולמה אני לא מתחבאת יחד איתו. ובעוד המדינה חוטפת סקאדים במלחמת המפרץ הראשונה, אני העדפתי להישאר בחדר האטום. עדיף בימי שלישי, רק כדי לא לחטוף צעקות על השרטוטים העקומים שלי. שם לפחות הייתי מוגנת. ובעוד המלחמה ההיא נגמרה, שלי לא. המילים ביומן הפכו סוערות, לא ברורות, רוצה שכל בית הספר יעלם, שיעזבו אותי במנוחה. למה רציתי להיות נבחרת, למה ניסיתי?
ואז הגיע הציון הראשון הטוב, ועוד אחד, ואדומים הפכו כחולים, ונזכרו שאני מוכשרת, ובאמת שאם לא היה העניין של החד ספרתי היה טוב, אפילו טוב פלוס, והאומנות והספרות תפסו חלק מחיי והתחלתי להאמין בעצמי. השנה הגרועה הסתיימה בתעודה יפה ובשלוש השנים שאחר כך פרחתי חברתית ומקצועית, ואף אחד לא ציפה שאמצא את הזוויות הנכונה או שאקיף את בית הספר בשיעורי ספורט. ונפלא. באמת שנפלא.
אבל לילדה הביישנית שתמיד הייתה קצת חסרת ביטחון נשאר מאז טינטון מעצבן שמרעיש מדי פעם שהיא לא טובה, כי באמת שלא צריך הרבה כדי להרגיש מעט. ובכל הרצאה שאני מעבירה על ספריי, בכל הזדמנות בה אני פוגשת נערים ונערות, אני מספרת להם על הנועה שלא האמינה בעצמה. זו שלא חזרה לכתוב יומנים והיום היא כותבת ספרים. על ילדה שחלמה בהקיץ על שירים, סיפורים וציורים, אבל נקלעה למציאות שאין בה מקום לחלומות. ורק שנים אחר כך גילתה שמותר וצריך לדמיין.
ואתם ואתן ששואלים, תוהים, רוצים - תעזו. תערערו. קפצו למים אפילו שהם קרים. כי אין תשובה אחת נכונה ולא היא רק מילה. וקצרה מאוד. קל לא יהיה. א/נשים לא תמיד יודעים או רוצים לעזור, אבל אתם/ן תמצאו את אלו שכן. הורים, בני משפחה, חברים וחברות. ובעיקר את עצמכם. דברו למראה, תכתבו, תחלמו. זה הזמן שלכם/ן .
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
נועה רום, רווקה + ילד בן שש, סופרת לנוער (עד הבת מצווה זה יעבור, כמה שאת נהדרת, נוגה, תראו אותם, סדרת החיים החדשים שלי), מגישה את התוכנית 'נועה מדברת עם נוער' ברדיו קול נתניה, מורה בהכשרתה לגיל הרך ומרצה על ספריה בבתי ספר וספריות.
