מיטלי אהרוני הייתה בחודש החמישי להיריון כשהשותף שלה לריקוד התגלגל עליה בטעות. "הייתה לי בטן קטנה, וכמעט אף אחד לא ידע שאני בהיריון", היא משחזרת. "גם הפרטנר שלי לריקוד לא ידע, לא סיפרתי לו כי לא רציתי להגביל את התנועה שלנו. המצב הפיזי שלי היה מעולה, הרגשתי מצוין ונסחפתי. התגלגלנו על הרצפה, ופתאום הוא היה עליי. אני לא נבהלתי והמשכתי את התנועה, אבל המנחה שלי לריקוד, שידעה שאני בהיריון, נורא נבהלה, רצה אלינו בהיסטריה ואמרה לו: 'היא בהיריון! אל תישען עליה!' הוא נבהל, אני צחקתי והמשכנו בריקוד".
כמה חודשים אחר כך נולדה בתה, אוריה, היום בת חמש "ורוצה לרקוד בלט", אומרת אהרוני בחיוך. כשהיא עצמה רוקדת, נשכחת העובדה כי היא נכה 100 אחוז, ורוב הזמן צמודה לכיסא גלגלים ממונע. מלבד העובדה שהיא מנחה למגע ותנועה בשיטת "קונטקט אימפרוביזציה" המשלבת בעלי מוגבלויות פיזיות ורקדנים ללא מגבלות (ראו בהמשך), אהרוני היא מנחה למודעות, מאמנת אישית וגם מדריכה בגנים בנושא שינוי עמדות על בעלי מוגבלויות. המפגש איתה מעורר מחשבות לגבי האפשרויות הבלתי מוגבלות של הגוף והנפש, גם כשהתנועה מוגבלת.
כשקפצו על חבל, אני החזקתי אותו
מיטלי אהרוני (44) נולדה בפתח־תקווה (שם היא מתגוררת גם היום), חמישית במשפחה בת חמש בנות ובן. בגיל שנתיים וחצי סבלה מכאבים בהליכה, חום גבוה ופריחה בכל הגוף, ובהמשך אובחן שחלתה בדלקת מפרקים מערכתית של גיל הילדות. "קיבלתי כמות גדולה מאוד של קורטיזון, התסמינים נרגעו, אבל בדיעבד התגלה שנוסף על הפגיעה במפרקים, השתבשה גם הפעילות של הבלוטה האחראית על הורמון הגדילה", מספרת מיטלי, שגובהה כיום 135 ס"מ.
בהמשך התברר עוד שהגפיים שלה אינן מתפתחות כראוי. "זה לא הפריע לי ביום־יום", היא מספרת. "הייתי חלק מחיי החברה, השתתפתי במשחקי הרחוב ועשיתי תפקידים שיכולתי לעשות: כשקפצו על חבל אני החזקתי אותו, כששיחקו כדורגל הייתי שופטת. הכל היה טבעי, לא הרגשתי שונה. גם בבית לקחתי חלק במטלות וקיבלתי נזיפות כמו כולם. לא החריגו אותי. כל זה היה במקביל לבדיקות רפואיות רבות, אשפוזים, ניתוח ליישור האגן, גבס ברגליים ועוד.
"בכיתות א−ב' למדתי עם מורים שהגיעו הביתה, כי הייתי כולי בגבס ואחר כך עם חגורת מחוך שנועדה להחזיר למקומן את חוליות עמוד השדרה שנשברו מחוסר סידן. בהמשך שולבתי בבית ספר לילדים עם מוגבלויות פיזיות בתל־אביב, אבל רמת הלימודים הייתה נמוכה והמסגרת החברתית לא התאימה לי. בכיתה ז' עברתי לחטיבה רגילה בפתח־תקווה".
איך התקבלת שם?
"לפני תחילת השנה ביקשתי מאמא שלי לקנות שקית מסטיקים ובזוקות והיא ישר אמרה לי: 'אם את רוצה להתחבב על ילדים אחרים, את לא צריכה לחלק להם בזוקות'. הגעתי עם כיסא גלגלים שעליו הודבקו תמונות של הזמר אדם ובנדנה אדומה על היד ונכנסתי לכיתה שלא הכרתי בה אף אחד. אף פעם לא הרגשתי חריגה, אבל היה רגע אחד, דווקא לקראת סוף השנה, שבו הבנתי שאולי העובדה שאני לא באותו קצב פיזי מפריעה לכמה ילדים. ארגנו מדורת ל"ג בעומר ואני לא ידעתי על זה. היו לי בכיתה חברים, בנים דווקא, ואחד מהם גילה לי שאחת הבנות המשפיעות בכיתה אמרה עליי: 'היא לא תוכל לרוץ איתנו בין המדורות' והוא ענה לה: 'היא תרוץ, כי אני אקח אותה!' מצד אחד התבאסתי שאמרו משהו מאחורי גבי, ומצד שני שמחתי, כי גיליתי שלא מוותרים עליי. הצטרפתי והוא באמת רץ איתי, עם הכיסא, ממדורה למדורה".
חטיבה זה כבר גיל של ענייני בנים־בנות.
"הייתה תקופה שהייתי מאוהבת בתלמיד מהכיתה שמעליי וחיזרתי אחריו. הוא היה אדיב וחביב, אבל לא יצא מזה כלום. התאכזבתי אבל לא נעלבתי. זה לא הוריד מהערך העצמי שלי. הבנתי שזה לא מתאים לו ונשארתי מאוהבת בו עוד שנתיים", היא צוחקת.
מתי התחלת לשאול את עצמך למה דווקא לי זה קורה?
"קיבלתי את עצמי מגיל מאוד צעיר. אני מניחה שלמי שעובר שינוי באמצע החיים וצריך להגדיר את עצמו מחדש, קשה יותר להתמודד עם זה, אבל אני חיה במציאות הזו מהילדות המוקדמת ובניתי כלים לעשות לעצמי הכי טוב. מה גם שהיו לי נושאים נוספים להתמודדות: מצב כלכלי קשה, אבא חולה ואמא שהרגשתי צורך לתמוך בה. בתוך כל אלה גידלתי אישיות עצמאית, לקחתי אחריות על חיי ולא התמקדתי בשאלות כמו 'למה דווקא אני'".
לא רציתי שיהיו הפתעות בדייט
כשבני גילה התגייסו, השלימה בגרויות ושימשה רכזת בסניף של "בית הגלגלים" – עמותה לשילוב נכים בקהילה ובחברה. "שם הכרתי את בן הזוג הראשון שלי, בחור בריא שהיה שם אב בית. היינו שנה ביחד".
בהמשך למדה בבית ברל לתואר ראשון בחינוך בלתי פורמלי. "לקח לי עשר שנים לסיים את התואר", היא מודה בחיוך. "בין לבין למדתי אימון אישי וקהילתי והנחיית קבוצות".
בגיל 27 הכירה באינטרנט את בן זוגה השני. "בחור לא נכה, וטרינר במקצועו. כבר בצ'אט הראשון סיפרתי לו שאני יושבת בכיסא גלגלים, שאני מאוד קטנה ושיש לי ידיים מעוותות. הקצנתי את התיאור כדי שלא יהיה מופתע בדייט. גם שלחתי תמונה. נכון שזה יכול להרתיע מראש, אבל זה לא הפחיד אותי. אם זה מרתיע אותו – סימן שהוא לא מתאים. היום, כשאני יוצרת קשר באינטרנט, אני עושה שיחה אחת בטלפון כדי להרגיש מי עומד מולי מבחינה אנרגטית ואז יוזמת פגישה פנים אל פנים".
היו גברים שנרתעו?
"בוודאי. כל הזמן. זה מאכזב, אבל לא מעליב אותי, כי גם אני שוללת לפעמים בני אדם רק על פי המראה שלהם. זה לגיטימי. עם זאת, רצף של מצבים כאלה הוא די מעייף, ואז אני לוקחת פסק זמן מהדייטים".
היה לך חבר נכה?
"לא יצא, כי אלה שכן התעניינתי בהם לא התעניינו בי ולהפך".
לפני 18 שנים התוודעה לתוכנית "קונטקט אימפרוביזציה" שפיתחו טלי ורטהיים וחי כהן. "חברה הזמינה אותי להצטרף אליה לסדנה במועדון הנכים ספיבק ברמת־גן. לא ידעתי למה אני מגיעה, ועקרונית, אני לא אדם קבוצתי. בסופו של דבר אני באתי והיא לא. קצת התבאסתי. לא הכרתי אף אחד. ראיתי חבר'ה שנראו רקדנים מקצועיים וחבר'ה עם מוגבלות פיזית. כשהתבקשנו למצוא פרטנר לעבודה ביחד זה היה רגע מביך. הייתי ביישנית ולקח לי זמן להשתלב. רק בחלק השני של המפגש החלטתי לשחרר".
איך היה המפגש הראשון בין הגוף הנכה שלך ובין הגוף של הרקדן שאיתך?
"שנתיים קודם התחלתי להכניס רוחניות לחיי, וברגע המפגש עם הרקדן לא ראיתי את הגוף שלו, אלא אמרתי לעצמי שאני רוצה להרגיש אותו, להקשיב לנשימות שלו, לחוש עור לעור. עצמתי עיניים כדי להרגיש ולא להתייחס לפיזיות. ואז שום דבר לא הביך אותי, לא איך הוא נראה ולא איך אני נראית".
בכל זאת, את לא מקנאה ברקדן שלצדך?
"כשאני מסתכלת על הרקדנים העומדים, יש בי כמיהה לתחושה של זרימת החמצן בגוף, כי לפעמים יש תחושה שהכיסא הוא מעין בית כלא קטן, ויש תחושה של תקיעות מבחינת מעבר האוויר בגוף. אבל אין בי קנאה, ואני לא מנסה להתייפייף".
כשאת רוקדת עם רקדן בלי מוגבלות את מרגישה שאתם שווים?
"אנחנו מוכרחים להיות שווים, אחרת הריקוד נתקע. כשהפרטנר שלי רוצה להישען עליי, אני מוצאת תנוחה בתוך הכיסא שמייצבת אותי ומאפשרת הישענות. אם אני רוצה להישען על הפרטנר, הוא מוצא תנוחה שמאפשרת לי לעשות את זה. הבנתי שגם הפרטנרים שלי, אלה שרוקדים על הרגליים, יכולים להיות מתוסבכים ולא להאמין ביכולותיהם, גם אם הם מסוגלים לרקוד רגיל".
מה עושה הריקוד לחייך מחוץ לבמה?
"זה יוצר אצלי סובלנות כלפי סיטואציות בחיים וכלפי אנשים אחרים, כי בלי סובלנות והכלה, אי־אפשר לרקוד יחד. אני גם הרבה פחות ביישנית ויותר פתוחה מול זרים, פיזית ונפשית".
"אמא, למה יש לך גלגלים?"
את אביה של בתה היחידה הכירה לפני כמה שנים. "אנחנו לא בני זוג, אלא חברים טובים, וההיריון הוא מתרומת זרע, אבל הוא מכיר בילדה ונוטל חלק בחייה", היא מבהירה. "בגיל 35 הלכתי לגינקולוג לבדוק אם אוכל לשאת היריון בבטחה. הוא אמר לי בפסקנות: 'לא תצליחי לשאת היריון', בלי לבדוק אותי ממש. התעצבנתי, אבל הרפיתי. אחר כך נכנסתי להיריון לא מתוכנן, מסטוץ, נבהלתי והחלטתי לעבור הפלה.
"כשהייתי בת 39 וראיתי שהדייטים לא מובילים לשום דבר רציני, סיפרתי לידיד שלי שאני רוצה ילד ומתעניינת בהורות משותפת, והוא הציע את עצמו כתורם זרע, כולל הכרה ביילוד. לשמחתי נקלטתי מיד, בניסיון הראשון".
חששת שאת עלולה להוריש לילדך את המוגבלות הפיזית?
"ברור שהמחשבה עלתה, אבל לא מדובר במחלה תורשתית, אז שחררתי את הפחד".
איך עבר עלייך ההיריון?
"ממש בסדר. עליתי רק שלושה קילו וחצי. זה נחשב להיריון בסיכון גבוה בגלל המגבלות במפרקים ונמיכות הקומה, ובאמצע החודש התשיעי הגעתי כמתוכנן לניתוח קיסרי. כמעט כל המשפחה באה איתי, וגם אבא של הבת שלי. אוריה נולדה במשקל 2.800 קילו, וברגע שהחזקתי אותה בידיים, זלגו לי דמעות".
הינקת אותה?
"הינקתי שבעה חודשים. נוסף לעובדת הזרה שנמצאת איתי מגיל 19, המשפחה האלופה שלי עשתה תורנות יום ולילה, אבל אני הקפדתי להאכיל אותה, לגעת בה, לחתל ככל שיכולתי, להיות במגע קרוב איתה".
כשנה אחרי הלידה, היא מספרת, עברה משבר הורות. "שאלתי את עצמי אם אני אמא טובה, אם התחושות של אהבה בלי גבול מצד אחד ו'אין לי כוח לזה' מצד שני הן נורמליות וכו'. כאם יחידנית התמודדתי עם זה לבד, ואחרי טיפול רגשי חזרתי לעצמי".
בתך שואלת על השונות שלך?
"בגיל שנתיים־שלוש היא אמרה: 'אמא, יש לך רגליים אבל גם גלגלים', והסברתי לה בהתאם ליכולת ההבנה שלה. השאלה 'למה יש לך כיסא גלגלים?' הגיעה ממש בימים אלה. הסברתי לה שיש לי מחלה שנקראת דלקת מפרקים שפוגעת ביכולת להזיז את הגוף באופן תקין, אבל היא איבדה עניין מהר מאוד.
"פעם היא אמרה לי שהילדים אומרים שאמא שלה קטנה. אמרתי לה שזה נכון, יש אמא יותר גדולה, יש אמא עם עודף משקל, אחרת עם משקפיים ואני קטנה בגובה. הראיתי לה שונויות מגוונות. כשאמרה: 'אני רוצה שיהיה פה אבא כל הזמן', הסברתי לה שיש משפחות שונות ונתתי לה דוגמאות מחבריה בגן".
מחול משולב
אחרי שנים כמשתתפת ב"קונטקט אימפרוביזציה", החלה ללמוד, לפני שנתיים, כיצד להנחות לפי עקרונות השיטה. הקורס הראשוני נמשך שנה, וקורס ההמשך הסתיים ממש באחרונה.
בקורס הכירה את תמר מייזליש (34), רקדנית, יוצרת ומורה למחול שמתגוררת ביפו, ומאז הנחו יחד כמה סדנאות. "נפגשנו לראשונה ביום הראשון ללימודים", משחזרת מייזליש. "ישבנו במעגל היכרות, מיטלי נכנסה אחרונה ובכניסה שלה הייתה הרבה נוכחות. מיד היה ברור שנכנסה דמות חזקה ומיוחדת. הפיזיות שלה שונה ממה שאני רגילה אליו. הגוף שלה מאוד קטן, אבל ברור שיש בה גם קבלה גדולה של עצמה. היא משדרת קלילות, אהבה, שמחה, התייחסות לעצמה ממקום שלם ונינוח. יש בה משהו מושך ומסקרן".
כרקדנית, לא הייתה בך רתיעה לרקוד איתה?
"ממש לא. אני באה ממקום שמכיר אנשים עם מגבלות פיזיות. לפני שמונה שנים התחלתי להתנדב כמדריכה חברתית בעמותת 'בית הגלגלים' בהרצליה, ולפני כארבע שנים פתחתי שם חוג תנועה לחבר'ה עם מוגבלויות פיזיות. זו הייתה ירייה באפלה, אבל בכל מפגש הופתעתי מהרצון של החבר'ה לנוע, לרקוד, להתייחס לגוף ככלי לביטוי אישי. הרגשתי שאין לי מספיק כלים, החלטתי להתמקצע בתחום והגעתי לתוכנית להכשרת מנחים עם מגבלה פיזית ובלעדיה, 'קונטקט אימפרוביזציה' של 'ורטיגו'. החיבור הרגשי שלי עם מיטלי היה מיידי, אבל אני לא רוקדת רק איתה, אנחנו קבוצה של 12 איש והרעיון הוא לתרגל עם כולם.
"בעקבות המפגש הפיזי התפתחה בינינו גם חברות. מיטלי ואני מבקרות אחת את השנייה. במקביל להכשרה של ורטיגו, הקמתי במתנ"ס רמת אביב (עם שותפה להפקה, הדר פרנק) פרויקט מחול משולב. זה התחיל משיתוף פעולה בין בית הספר למחול במרכז הקהילתי, שם אני מורה למחול, ובין חוג התנועה שאני מקיימת ב'בית הגלגלים'. צירפתי אותם לקבוצה אחת. היה חשוב לי שלא יתפרש כאילו הבנות מרמת אביב באות לעזור לחבר'ה מ'בית הגלגלים', אלא לייצר מצב שבו באים לעשות משהו חדש ביחד.
"כל קבוצה עברה הכנה יסודית שאפשרה מפגש שוויוני, והם ממשיכים בעבודה משותפת כבר שנתיים. מעבר לריקוד המשותף נוצרו גם חברויות, ביקורים הדדיים וקבוצת ווטסאפ פעילה. בסוף השנה שעברה יצרנו מופע בשם 'גוף שלישי', מתוך מחשבה על שני גופים שנפגשים ויוצרים ביחד גוף שלישי (את המוזיקה יצר אנדי בר און, אחד החניכים של 'בית הגלגלים'), והתחילו להזמין אותנו להופיע בכל מיני מסגרות. זה נתן לי גושפנקה לכך שלא מתייחסים לזה כאל גימיק.
"השנה הזמנתי את מיטלי ללמד איתי בחלק מהשיעורים. היא הביאה איתה את הכוח, העוצמה והפשטות שלה ואת העובדה שהיא לא מנסה להיות מישהו אחר. העבודה המשותפת שלנו היא מודל גם לחבר'ה עם המגבלות ובעיקר לרקדניות מרמת אביב, שמקבלות הוראות ממנחה מקצועית שיושבת בכיסא גלגלים".
איך הרקדניות קיבלו את מיטלי כמנחה?
"אם בהתחלה זה היה מפתיע, במפגש השני זה כבר היה מאוד ברור וטבעי ששתינו מלמדות ורוקדות יחד.
"הרעיון הוא לא שהרקדניות מרמת אביב יתאימו את עצמן לרמה של בעלי מגבלה פיזית, ולא ההפך, אלא שאלה ואלה יאתגרו את עצמם במציאת שפה חדשה. זה לא מחייב ירידה ברמה לצד זה או אחר, אלא עלייה ברמה לשני הצדדים. טלי ורטהיים וחי כהן יצרו שפה פורצת דרך שמאפשרת שבירת מגבלה מחשבתית ופותחת ראש ולב, וכמי שבאה לזה מתוך התעניינות בגוף, באנשים ובקשר ביניהם, היכולת הזו היא בעיניי שילוב שיוצר קסמים".
מיטלי, את מגדירה את עצמך רקדנית?
"ממש לא. אני לא עוסקת במחול לשמו, אלא עושה 'קונטקט אימפרוביזציה ותנועה'. מאז ומתמיד היה לי חשוב להזיז את הגוף, לא לאפשר לו לקבל את צורת כיסא הגלגלים. אם אני מרגישה שאני יכולה לזוז בצורות שלא ידעתי עליהן קודם, כמו לסובב את הגוף שמאלה או ימינה ולמתוח את הרגל, זה פותח לי קו נוסף למחשבה.
"אין פה גם עניין שאני צריכה להוכיח לעצמי. אני פשוט אוהבת להרגיש שהגוף שלי מתנסה בתנועה שפחות מוכרת לו. זה מקביל לתחושה שיום אחד פתאום ארגיש שאני יכולה לקום וללכת".
מה זה קונטקט אימפרוביזציה?
"שיטה שהומצאה באמריקה בשנות ה־70 על ידי קבוצת רקדנים מודרניים שחקרו מה קורה לרקדנים שמייצרים דיאלוג המבוסס על אלתור והקשבה אחד לשני", מספרת טלי ורטהיים, מורה למחול המנהלת עם חי כהן את מרכז ורטיגו כוח האיזון. "לפני 18 שנה הגיע אלינו כוריאוגרף שיצר מופע משולב של נכים ולא נכים. אני וחי, רקדן שיושב על כיסא גלגלים (חי נפצע בגיל 14 כשקפץ למים רדודים ונפגע בעמוד השדרה, צ"ר), נפגשנו בסדנה שלו והחלטנו לפתח את הענף הזה ב'ורטיגו', שהפך להיות מרכז בתוך כפר האמנות האקולוגי בקיבוץ נתיב־הל"ה. מאז פיתחנו שני כיוונים מרכזיים: בתחום היצירה העלינו מופעים, ובשנים האחרונות התמקדנו בהנחלת שיטת 'קונטקט אימפרוביזציה' בבתי ספר, מתנ"סים ופסטיבלים בארץ ובחו"ל".
מה המטרה שלכם?
"להפיץ את ההבנה שכולם יכולים לרקוד, ללא קשר לרקע וליכולות הפיזיות שלהם. הקבוצות שלנו משולבות עם בעלי מוגבלות פיזית וכאלה שאין להם מוגבלות, וגם ההנחיה משולבת. בשנתיים האחרונות הבנו שיש דרישה מהשטח ופתחנו תוכנית הכשרה המיועדת לאנשים עם יכולות פיזיות שונות. כיום יש לנו כבר צוותים בכל הארץ".
בימים אלה נפתחת הרשמה להכשרת רקדנים ומנחים למחול משולב, בהנחיית ורטהיים וכהן, והלימודים, שיחלו באוקטובר, מעניקים כלים לעבודה עם קבוצות מגוונות. "הריקוד המשותף מוריד מסכים של ביקורת ודעות קדומות ומאפשר ליצור דיאלוג גם עם הגוף שלהם עצמם ממקום לא שיפוטי, מקבל ומפתיע", אומרת ורטהיים. "נוצר כאן מרחב משותף המאפשר להתחיל דף חדש, שבסיסו הקשבה, ומשם – יש אינסוף דרכים לעוף ביחד".
