הייתה אמא בגיל 16: "רציתי שמישהו יחזיק לי את היד ויגיד שיהיה בסדר"
כשגילתה מיה כרמי-דרור שהיא בהיריון, נתקפה הלם, אבל עם סיוע מההורים נעשתה אם נוכחת ומתפקדת וגם המשיכה ללמוד לבגרות. "האינסטינקטים שלי היו נכונים"
נניח שאת בת 15 וחצי, וביום בהיר אחד מתברר לך שאת בהיריון ועומדת להיות אמא. מה את עושה? כשמיה כרמי-דרור נקלעה למצב הזה, היא השכילה להתמקד רק בטוב ולנווט את חייה למסלול של מימוש עצמי מלא בכל התחומים. זה הסיפור שלה.
מי את?
"מיה, בת 45, נשואה ליוני, יועץ ומנטור בינלאומי לניטור מידע מתמונות, ואמא של רוני (29), אריאל (18) וצוף (15). גרה בכרכור".
ומה את עושה?
"כבר 22 שנה אני צלמת מסחרית; כיום עוסקת בעיקר בצילום אנשים למגזר העסקי".
שורשים, נופי ילדות - מה את זוכרת?
"נולדתי וגדלתי בתל אביב, בת בכורה במשפחה של שלוש בנות. כשהייתי בת חמש, עברנו לקיבוץ בית אורן וחוויתי מעבר חד מבית משפחה בעיר ללינה משותפת בגן הילדים. מהתקופה הזו אני זוכרת בעיקר את הכמיהה הגדולה לבלות יותר זמן עם הוריי. בהתחלה הייתי בורחת לביתם בלילות. לימים הסתגלתי ללינה המשותפת ואפילו נהניתי מהבילוי החברתי הכרוך בה. אחרי שלוש שנים בבית אורן עברנו לקיבוץ כפר סאלד, והחיים שם התאימו לי מאוד: הייתי ילדה שמבלה שעות בחוץ, בטיפוס על עצים ובמשחקים עם חבריי לכיתה. את הלימודים שנאתי: השעות הרבות שבהן נדרשתי לשבת ולהקשיב, הכבידו עליי מאוד".
בגיל 15 וחצי גילתה שהיא בהיריון כתוצאה ממערכת יחסים קצרה. "מחזור לא סדיר ואלמנט חזק של הדחקה הביאו לכך שההיריון התגלה בשלב מאוחר מאוד, כשהפלה כבר לא באה בחשבון", היא מספרת. "זה נחת עליי בהפתעה מוחלטת. בלילה הראשון רציתי רק שמישהו יחזיק לי את היד ויגיד לי שיהיה בסדר, ואז קמתי בבוקר, הסתכלתי על עצמי במראה ואמרתי לעצמי: 'לא קרה לך משהו רע. את בהיריון, ויהיה לך ילד. זה דבר טוב, אלה חיים חדשים'. מאותו רגע הקפתי את עצמי בבועה שבה לא היה מקום לספקות ולחששות וגם לא להתעסקות ב'מה יגידו'. מטבע הדברים, הסיפור שלי עורר עניין והתרגשות בקהילה הקיבוצית הקטנה, אבל לא נתתי לרעשי רקע להפריע לי. שמעתי רק את הדברים הטובים שאמרו לי. את זהותו של האב שמרתי בסוד. ידעתי שלא תהיה בינינו שום מערכת יחסים בעתיד. בעקבות ההיריון עברתי לגור עם הוריי, שתמכו בי והכילו את הבשורה שנחתה עליהם בצורה מעוררת הערצה. הם מעולם לא נתנו לי הרגשה שאני לא בסדר. להפך: תמיד גרמו לי להרגיש שאני מדהימה. גם הקיבוץ תמך בי. המשכתי ללמוד בבית הספר ממש עד יום הלידה, ובמקביל שלחו אותי לבית התינוקות כדי להתנסות בטיפול בהם, ולקורס הכנה ללידה.
"הלידה הייתה ארוכה וקשה מאוד. למרות ההכנה שעברתי, חוויתי תחושה של אובדן שליטה על הגוף שלי וכאב שלא תאם את הבשלות הנפשית שלי. למרבה המזל, ההתאוששות שלי הייתה קלה ומהירה, ולמרות גילי הצעיר, מהרגע הראשון התאהבתי בבתי, רוני, ונעשיתי אמא. הסתגלתי בקלות ובמהירות לטיפול בתינוקת המתוקה והיפהפייה שלי. שבועיים הייתי בחופשת לידה ולאחר מכן חזרתי ללימודים כדי להשלים את בחינות הבגרות של כיתה י"א. בגיל שלושה חודשים רוני נכנסה לבית התינוקות, ושתינו עברנו לבית משלנו. כיתה י"ב התנהלה כך: בבוקר הייתי מביאה את רוני לבית הילדים ועולה על ההסעה לבית הספר, ואחר הצהריים הייתי חוזרת ומביאה אותה הביתה. את שיעורי הבית הכנתי אחרי ששכבה לישון.
"ברמה הרגשית התנתקתי. השתדלתי לא להביט למציאות בעיניים: פחדתי ממה שאראה שם. בעוד שבני גילי המשיכו את חייהם כרגיל, אני פעלתי במקביל בשני עולמות: בבוקר נערה כמו כולם, ומאחר הצהריים ואילך - אדם מבוגר. הפיצול הזה תבע ממני כוחות רבים, ולכן לא נתתי לשום דבר להסיט אותי מהמסלול ומהמטרה לסיים את הלימודים כמו כולם, עם בגרות מלאה. עם סיום התיכון נקלעתי לפרשת דרכים: חבריי לכיתה הלכו לצבא או לשנת שירות, ואני נשארתי בקיבוץ ועבדתי בחדר האוכל. החלטתי להתחיל ללמוד.
"מגיל צעיר ליוותה אותי תשוקה לצילום; השתתפתי בחוג צילום וחלמתי על קריירה של צלמת, אבל כאמא לילדה רציתי מקצוע שאוכל להתפרנס ממנו. למזלי, אמא שלי הייתה לצדי. היא אמרה שאסור לי לוותר על החלום, ושהיא תעשה הכל כדי לעזור לי. מנהל מגמת הצילום בויצ"ו חיפה סירב בהתחלה לקבל אותי ללימודים, מפני שאני אמא, אבל לא ויתרתי. אמרתי לו שאם העבודות שלי טובות, לא הוא יחליט אם אני מסוגלת להתמודד. הוא השתכנע וקיבל אותי.
"בשנה הראשונה גרתי בחיפה והייתי מגיעה הביתה רק בסופי שבוע. אמא שלי טיפלה ברוני בשאר הימים. אחרי שנה עזבו הוריי את הקיבוץ ועברו לאור עקיבא. בעקבות זאת עזבתי גם אני את הקיבוץ ובכך איבדתי את התמיכה הכלכלית שלו, כך שבמקביל ללימודים עבדתי סביב השעון: ניקיתי בתים, פיתחתי סרטי צילום, ובכל חופשת קיץ מצאתי עבודות מזדמנות. למרות זאת, סיימתי את הלימודים. אחר כך עבדתי כצלמת אירועים, אבל זו הייתה עבודה תובענית מאוד מבחינת השעות. אחרי ארבע שנים מאומצות בלימודים היה לי צורך להיות יותר בבית. מנהלת בית הספר שרוני למדה בו הציעה לי להקים שם מגמת צילום; נעניתי להצעה, ובמשך שמונה שנים עסקתי בהוראת צילום במספר בתי ספר. ב-2003 יצאתי לעצמאות. הגעתי ללא שום קשרים לשוק שנעשה בינתיים דיגיטלי. זה דרש לא מעט זמן והמון עבודה, אבל במהלך השנים ביססתי לי קליינטורה, וכיום אני עובדת כצלמת מסחרית".
במהלך הלימודים הכירה את יוני, שגם הוא למד צילום. "אחרי שלוש שנים של חברות קרובה הפכנו לזוג, ושנתיים לאחר מכן נישאנו. יוני הכיר היטב את מציאות חיי ואת רוני ונכנס לקשר שלנו בעיניים פקוחות. מהיום הראשון שלנו ביחד הוא קיבל את רוני כבת לכל דבר. למעשה, אפשר להגיד שאת הזוגיות שלנו התחלנו בשלישייה. רוני נזקקה לדמות אב בחייה, ויוני נכנס לתפקיד באהבה גדולה. ב-1999 נולדה בתנו המשותפת הראשונה, אריאל, וב-2003 נולדה צוף והשלימה לנו את המשפחה.
"רוני, היום בת 29, למדה חינוך לגיל הרך בסמינר הקיבוצים ועובדת כאשת שיווק בחברה לציוד מכני. בגיל 24 נישאה לאסף, איש לוגיסטיקה בחברת הייטק, והם הורים לנעמי ולאביתר. בגיל 42 הפכתי לסבתא, וזה כיף גדול אבל לעיתים קצת מעייף, כי יש לי גם עבודה במשרה מלאה ואני אמא לשתי מתבגרות. לאחרונה עיבדתי את סיפור חיי להרצאה 'ילדה ילדה ילדה', שבה אני מציגה את התובנות שאספתי לאורך הדרך ושסייעו לי לחיות חיים מלאים ומספקים בכל התחומים".
מה לקחת איתך מבסיס האם וממסע חייך למיה של היום?
"בגיל 16 הפכתי ממתבגרת רגילה לאמא. למעבר הזה היה פוטנציאל להיות טראומטי ומצלק. למזלי, השכלתי להבין את החלקים הטובים בסיטואציה הזו ולשים רק אותם במרכז. בדיעבד אני יודעת שהאינסטינקטים שלי היו נכונים מאוד ואפשרו לי להיות אמא נוכחת ומתפקדת וגם להתפתח באופן אישי ומקצועי. זה נתן לי המון ביטחון במערכת קבלת ההחלטות שלי. למעשה, מגיל 16 חיות בתוכי שתיים: מצד אחד, הילדה שהפכה פתאום לאם ושצריכה להיות שקולה ואחראית, ומצד שני, הנערה שהייתי, שאהבה לטפס על עצים וליהנות מחוסר הוודאות המאפיין את בני גילה. כתוצאה מכך, במשך שנים הרגשתי בת בלי גיל, תלושה מחיבור כרונולוגי. רק בגיל 40 הדברים סוף-סוף התחברו לי והגיעו לסנכרון. היום אני הכל: המבוגרת האחראית וגם הנערה ההיא, וכולנו חיות בשלום".
מסר לאומה?
"הדבר הכי חזק שלמדתי מהסיפור שלי הוא שגם כשנדמה לנו שאנחנו כלואים בתוך מצב ללא בחירה, תמיד יש לנו לפחות שתי אפשרויות. לפעמים הבחירה היא רק לראות את הטוב שבסיטואציה ולדבוק בו, למרות ההזדמנויות להיכנס למרה שחורה. הטוב צריך להיות המגדלור שלאורו אנחנו ממשיכים. ההצלחה שבהתמודדות עם הקושי תביא אותנו ליכולת לנצח גם בהתמודדויות הבאות".
_______________________________________________________
גם אביטל אנגל היא צלמת, וגם היא חווה אמהות לא שגרתית. הקליקו על התמונה:
>> לבלוג של נגה כפי שהוא מופיע באתר שלה
ועכשיו הבלוג שלי, "מסע אישי". מה יהיה לנו כאן? מסעות אישיים וסיפורי חיים. מפגשים מהסוג האישי, שבהם נבדוק עבר מול הווה ועתיד - ביטוי לצורך העמוק שלי לקחת סיפור חיים, לאוורר ולמתוח אותו אל מעבר להקשרים המובנים מאליהם.
למדתי שלסיפור החיים אין גיל (לכולנו יש סיפור). הבנתי גם שמשהו בחיבור העמוק והאותנטי לבסיס, לתרבות, למקום שבתוכו צמחנו, מוציא מאיתנו את הטוב ביותר.
אני יוצאת למסע אישי. אתם מוזמנים להצטרף.
