מסע משפחתי

בורחים מהמירוץ: כך החלטנו לעזוב עבודה, לקחת 3 ילדות ולנסוע להודו

"הבנתי שלא יכול להיות שזו תכלית חיי, לשבת כל היום מול המחשב, סגורה במשרד עם תאורת פלורסנט". סדרה חדשה: סיפוריהן של המשפחות שהחליטו לצאת מהשיגרה

גלי לויטה ליבוביץ

|

06.07.18 | 16:22

עופרי ואלי מכינים שיעורי בית במתמטיקה בתוך הנחל, ליד האמפי (צילום: אירית נצר קאופמן)
עופרי ואלי מכינים שיעורי בית במתמטיקה בתוך הנחל, ליד האמפי (צילום: אירית נצר קאופמן)
שטים בתעלות המים ליד מונרו איילנד. אלי ואירית. והבנות מימין לשמאל: תמר, עופרי, יובל (צילום: אירית נצר קאופמן)
שטים בתעלות המים ליד מונרו איילנד. אלי ואירית. והבנות מימין לשמאל: תמר, עופרי, יובל (צילום: אירית נצר קאופמן)
תמר, יובל ועופרי משקיפות על שדות התה ליד העיירה מונאר (צילום: אירית נצר קאופמן)
תמר, יובל ועופרי משקיפות על שדות התה ליד העיירה מונאר (צילום: אירית נצר קאופמן)
יובל, תמר ועופרי מכינות שיעורים בחצר מול הנוף, בקודאי-קנאל (צילום: אירית נצר קאופמן)
יובל, תמר ועופרי מכינות שיעורים בחצר מול הנוף, בקודאי-קנאל (צילום: אירית נצר קאופמן)
עופרי ויובל מתנדנדות בחצר של הגסט האוס, מונרו איילנד, במדינת קרלה שבדרום הודו (צילום: אירית נצר קאופמן)
עופרי ויובל מתנדנדות בחצר של הגסט האוס, מונרו איילנד, במדינת קרלה שבדרום הודו (צילום: אירית נצר קאופמן)
תמר בכפר קאסר דווי, משחקת עם העז והגדי של השכנים (צילום: אירית נצר קאופמן)
תמר בכפר קאסר דווי, משחקת עם העז והגדי של השכנים (צילום: אירית נצר קאופמן)

"'בוא! אורזים את המשפחה ונוסעים לטיול של שנה', כך הכריזה אשתי אירית רגע אחרי שעזבה את עבודתה כמנהלת בכירה בבנק. אני ביקשתי שתשב רגע וגם ניסיתי להסביר: 'אני אוהב את העבודה שלי כמורה, בדיוק הציעו לי ללמד כיתות נוספות, למה דווקא עכשיו? ומה עם הבנות, שלומדות בבית הספר?' מספר אלי, שבזמן שאתם שוברים את הראש מה לעשות עם הילדים בחופש הגדול, מטייל כבר שבעה חודשים עם משפחתו בהודו.

 

"אני לא חושבת שחייבים לחכות לפנסיה כדי ליהנות מהחיים. נפל לי האסימון שאני לא יכולה להמשיך לחיות כך", מסבירה אירית ונזכרת. "אמרתי לבוס שלי: 'די אני לא יכולה לעבוד פה יותר. מיציתי'. ועזבתי. היה לי ברור שאנחנו יוצאים לטיול ארוך. נפתח לנו חלון הזדמנויות. אני סוף סוף התפטרתי והוא יכול לצאת לשנת שבתון, אז למה לא?"

 

כמו אביה, גם עופרי - הבת הגדולה, לא שמחה לעזוב את החברות ואת החיים שלה כאן. תמר ויובל חששו מהחיסונים. והחברים? "שאלו אותנו אם השתגענו ופקפקו בשפיותנו: 'זה סיכון מטורף, לא הגיוני וחוסר אחריות מדרגה ראשונה', הם טענו. כשהודענו שאנחנו טסים להודו הם טענו שלא לוקחים ילדים למקום כל כך מלוכלך ומזוהם", מספר אלי.

 

הכירו את משפחת קאופמן-נצר

אלי (49), אירית (41), עופרי (11), תמר (8) ויובל (8). לפני הטיול גרו בתל-אביב.

 

אירית: עורכת-דין ומנהלת בכירה בבנק, שעזבה את עבודתה לקראת הטיול. כיום מטפלת בנשימה מעגלית (ריברסינג) בהודו, וכותבת את הבלוג "בתנועה", שמתאר את המסע המשפחתי.

 

אלי: מורה למתמטיקה בתיכון, שעשה הסבה מקצועית מתחום ההייטק לפני 7 שנים, ומייסד האתר "שיעורטונים מתמטיים". כיום מלמד ילדים ישראלים והודים מתמטיקה – בהתנדבות.

 

משפחת נצר-קאופמן (צילום: אירית נצר קאופמן)
    משפחת נצר-קאופמן(צילום: אירית נצר קאופמן)

     

    המסע שלנו

    הטיול התחיל בחודש ינואר 2018 ואמור להסתיים באמצע חודש אוגוסט. אירית רוצה להמשיך לטייל. אלי מתגעגע לבית הספר. הם התחילו את המסע בגואה. היעד הבא: תאילנד, שזכתה ברוב קולות בהצבעה המשפחתית. ממשיכים לסינגפור.

     

    מאיפה הכסף למסע?

    אירית: "יש לנו חסכונות ופיצויים מהעבודה, אבל אנחנו מנסים לחיות רק מהכסף שאנחנו מרוויחים מהדירה שלנו, שמושכרת בארץ. כדי לטייל בהודו לא צריך הרבה כסף. אנחנו חיים כמו המקומיים: נוסעים באוטובוסים ורכבות; שוכרים חדר עם מטבח ומבשלים לבד".

     

    אלי: "אין חוגים, צהרונים, ארנונה, מים, ועוד מחויבויות כספיות. יחידת הדיור שלנו עולה כ-1,500 שקל בחודש".

     

    אירית מתארת את המעבר מהעיר הגדולה לאורח חיים מינימליסטי: "ארזנו 3 מגבות לכולנו, ו-2-3 חולצות וזוגות מכנסיים. לקח לילדים זמן להתרגל. עכשיו מסתדרים ואפילו נהנים מזה. את המעט שיש מכבסים ביד".

     

    אירית, יובל, עופרי ותמר - מנסות לחצות את הרחוב בעיר אודייפור (צילום: אירית נצר קאופמן)
      אירית, יובל, עופרי ותמר - מנסות לחצות את הרחוב בעיר אודייפור(צילום: אירית נצר קאופמן)

       

      ומה עם הקריירה?

      אירית: "לא עוזבים בקלות כלוב של זהב. הצלחתי במה שעשיתי, ואין לי משרה לחזור אליה בארץ. מאוד מפחיד לצאת מאזור הנוחות, אבל אמרתי לעצמי שלא יכול להיות שזו תכלית החיים שלי, לשבת כל היום מול מחשב, סגורה במשרד עם נורות פלורסנט. המסע הפך לטריגר עבורי לצאת למסע פנימי - הזדמנות להתנתק לגמרי מכל הכבלים והמחויבויות שאני שקועה בהם כבר המון שנים. רק ההתרחקות מחיי היומיום והשגרה אפשרו לי לבדוק מה באמת אני אוהבת לעשות. אין לי מושג ממה נתפרנס כשנחזור לארץ, אבל אני יודעת שיהיה בסדר".

       

      אלי: "לא פשוט לעזוב הכל ולצאת לשנה. ידעתי שטיול יכול להיות נחמד, אבל אהבתי את השגרה ואת העבודה שלי. עצם העובדה שאירית עזבה משרה מאוד מכובדת, עם הכנסה יפה, תנאים מצוינים וקביעוּת, גם עוררה חשש גדול"

       

      ובכל זאת, החלטת להצטרף למסע...

      אלי: "נכון, כי אני עברתי לפני כמה שנים, בגיל 40, את מה שהיא עוברת. אני יודע מניסיון, שאפשר לעזוב משהו טוב כדי לזכות במשהו טוב יותר, שתואם את מי שאתה באמת. הבנתי אותה ותמכתי בה, גם כשברור היה שמדובר באתגר מאוד גדול ומורכב".

       

       

      תמר ויובל, בנסיעת רכבת אינסופית מג'איסאלמר לפושקר (צילום: אירית נצר קאופמן)
        תמר ויובל, בנסיעת רכבת אינסופית מג'איסאלמר לפושקר(צילום: אירית נצר קאופמן)

         

        החשש הכי גדול שהיה לנו

        "היה חשש כלכלי. גם ההכנות למסע הם כאב ראש אחד גדול. המון דברים לסגור: פינוי והשכרת הבית, ביטוח לאומי ומס הכנסה. מה נעשה אם השוכר לא ישלם? מה אורזים? איפה נאחסן את כל חיינו? זה היה נראה כמו משימה בלתי אפשרית. כמו ללדת את עצמנו מתוך המציאות שלנו. שמענו כל כך הרבה על לכלוך, עוני ומחלות בהודו. חשבנו שנברח אחרי שבועיים. עכשיו אנחנו לא מבינים איך נחזור ממסע מטורף כזה לארץ ולשגרה".

         

        הבית הזמני שלנו

        "לא דומה בכלל למה שהכרנו. שוֹק. אנחנו בג'יפה של הג'יפה. בכל מקום יש חיות ברחוב, חום כבד, וסירחון בלתי נתפס", נזכרת אירית בימים הראשונים. המשפחה נוהגת להתגורר בחדר אחד בהוסטל או ביחידת דיור, מה שיצר דינמיקה מיוחדת וקרבה: "בהתחלה הבנות לא רצו לישון על אותו מזרן. כיום הן לא יכולות לדמיין את עצמן ישנות בנפרד".

         

        אלי: "כשאנחנו במקומות יותר שקטים ומבודדים מתחזק ה"ביחד" המשפחתי. במקומות כאלו חווינו גם את עיקר ההיכרויות עם המקומיים ועם התרבות המקומית. בכל פגישה עם משפחה אחרת, דנים בסוגיות כבדות משקל: מה יותר גרוע – רכבת או אוטובוס לילה. איך מגיעים למסעדה הכי קרובה מבלי להידרס, ואיך שוב קרה שאנחנו כבר שבוע בעיר ועוד לא עשינו כלום חוץ מלאכול ולשחק טאקי".

         

        עופרי, תמר, אלי ויובל בהאמפי (Hampi), על הקטנוע בין שדות האורז (צילום: אירית נצר קאופמן)
          עופרי, תמר, אלי ויובל בהאמפי (Hampi), על הקטנוע בין שדות האורז(צילום: אירית נצר קאופמן)

           

          הכי אהבנו במסע

          אלי: "את הניתוק מהשגרה ומהמטלות, ואת הזמן שנוצר לנו יחד כמשפחה. אנחנו לא ממהרים לשום מקום: קוראים, לומדים, מתנסים, מכירים אנשים חדשים. נוצר שקט פנימי. כל אחד לקח לעצמו גם פסק זמן: אירית יצאה לקורס של 10 ימי מדיטציה, ואני הגשמתי חלום ונסעתי לבד על אופנוע לטיול של כמה ימים".

           

          אירית: "בארץ – לא היה זמן לכלום. הייתי חוזרת מהעבודה גמורה מעייפות. צריכה להכין אוכל, לעשות כביסות, קניות, לרוץ לחוגים. מבלים 10 דקות יחד כמשפחה ולמקלחות, הכנת תיק לביה"ס ונגמר היום. זמן איכות משפחתי בארץ הוא פיקציה. כאן אנחנו קמים יחד, הולכים לישון יחד. אני רואה את הילדות שלי גדלות לי מול העיניים".

           

          מבחינתן הילדות, שלושתן מעידות כי רגע השיא של הטיול היה הפעילות ההתנדבותית של המשפחה. בכפר 'גאוצ'ר' הן זכו להכיר מקרוב את הקהילה ובתי הספר. ב'אודייפור' התנדבו בבית מחסה לחיות וטיפלו בחיות פצועות.

           

          עופרי: "נהניתי ללמד בבית ספר מקומי ולהפעיל את הצהרון של הילדים בכפר. עזרנו לכלבים נכים ועיוורים".

           

          יובל: "האכלנו עגלים עם בקבוקים, סירקנו חמורים, וליטפנו כלבים. עזרנו להם להתעמל ולשחות".

           

          תמר: "הרגע הכי מרגש היה בג'איסאלמר כשישנו במדבר בלילה וראינו המון כוכבים".

           

          עופרי. כחלק מההתנדבות בכפר גאוצ'ר, מעבירים בכל בוקר פעילות מתמטית בבית ספר יסודי בכפר (צילום: אירית נצר קאופמן)
            עופרי. כחלק מההתנדבות בכפר גאוצ'ר, מעבירים בכל בוקר פעילות מתמטית בבית ספר יסודי בכפר(צילום: אירית נצר קאופמן)

             

            הרגעים הקשים

            אירית: "יש בשפע, כל יום ולפעמים רוב היום. כמו בארץ, גם פה יש ימים פחות טובים. ריבים של הבנות, נסיעות שלא נגמרות, אוכל חריף מדי, פרידה ממשפחה אחרת שטיילנו איתה. אחרי כחודשיים וחצי במסע, היה שלב בו פתאום התעייפנו. לא ראינו טעם להמשיך לרוץ מיעד ליעד. פתאום הטיול נראה אפילו ארוך מדי. הפתרון שמצאנו היה לשהות יותר זמן בכל מקום, יותר "להיות". לעבור הלאה רק אם ממש רוצים, לא כי צריך להספיק לראות עוד משהו".

             

            אלי: "היה מקרה בו במהלך טרק של יומיים, מצאנו את עצמנו מול רכס הרים בוער. האש התפשטה לכיווננו. בארץ כבר היו מפנים עשרות ישובים. פה אף אחד לא מתייחס בכלל. זה היה מאוד מפחיד. לתמר גנבו את התיק כשישנו ברכבת. גם המראות של העוני לא היו קלים".

             

            תמר: לי היה קשה כשגנבו לי את התיק ברכבת בלילה כשישנתי. לקחו לי כלב מפרווה שהיה איתי מהרגע שנולדתי".

             

            עופרי: הכי קשה זה הגעגועים לחברים בארץ ולמשפחה, ולחתולה שלנו, תולי".

             

            יובל, עופרי ותמר, בטיול בין שדות התה ליד העיירה מונאר (צילום: אירית נצר קאופמן)
              יובל, עופרי ותמר, בטיול בין שדות התה ליד העיירה מונאר(צילום: אירית נצר קאופמן)

               

              ומה עם לימודים?

              אירית: "יש לנו כאן חוברות מהארץ, אבל בטיול הן לומדות הרבה מעבר: מדברות עם המקומיים אנגלית, עושות תרגילים מתמטיים כאשר מגיע החשבון או במכולת, מכירות צורות חיים שונות: איפה גדל אורז, איך נראית עז שנולדה, מבינות שיש אנשים עם מומים, מהו עוני וגם חוות את הסיפוק והאושר שבנתינה. דמי כיס? אין. באחד הכפרים הבנות אפילו הרוויחו כסף בעצמן, הכינו כדורי שוקולד ומכרו לתיירים".

               

              הרגעים שלנו

              אלי: "כל כך שונה כאן, ולנו זה נראה הגיוני – פרות רחוב צבועות בצהוב זוהר, קוף שגונב לנו את הבננות מהחדר, ריקשות מקושטות כל כך שכמעט אי אפשר לראות כלום דרך השמשה הקדמית, עשרות הודים שמבקשים מאתנו סלפי".

               

              אירית: "גם הזוגיות עוברת שינוי. מצד אחד יש פגיעה באינטימיות, ולצד זה מתפתחת קרבה מסוג אחר ושותפות. פתאום יש זמן לשיח שהוא הרבה מעבר ללוגיסטיקה: לקחת לחוג, לעשות קניות. הבנות לא יתקלחו? יעשו זאת מחר. אין אוכל במקרר? נצא למסעדה או שנביא משהו. יש יותר מקום לזוגיות".

               

              עופרי, בין סלעי הענק של האמפי (צילום: אירית נצר קאופמן)
                עופרי, בין סלעי הענק של האמפי(צילום: אירית נצר קאופמן)

                 

                רגע של תובנות חשובות לחיים:

                אירית: "ערב אחד היינו סגורים בחדר במשך שעות, לאור נרות, בגלל סופה שגרמה להפסקת חשמל בכל האיזור. שרנו, ספרנו שניות בין ברק לרעם וצחקנו. הניתוק מהסביבה ומהסמארטפונים יצרו עומק וקרבה חדשים. הבנו שלא צריך "זמן איכות" עם הילדים, אלא פשוט זמן, הרבה זמן, ביחד".

                 

                מה למדנו במסע?

                אלי: "אם רוצים הכל אפשרי. אין תחליף לזמן של המשפחה ביחד, וככל שהזמן ארוך יותר הוא מקבל יותר משמעות. וגם, שמכל אחד אפשר ללמוד משהו".

                 

                אירית: "כשיצאנו לדרך אחי אמר לי: 'אל תקראי לזה טיול. אלו הם החיים שלכם עכשיו, עם הרגעים הטובים והמאתגרים'. למדתי על חשיבות הזמן שלנו ביחד כמשפחה, וכמה חשוב להגשים עכשיו את החלומות, כי מי יודע מה יקרה מחר".

                 

                החזרה לישראל רצופה בחששות

                אירית: "אין לי מושג איך אחזור לשגרה. אני גם שואלת את עצמי ממה אני אתפרנס? כאן – אנחנו קמים עם יקיצה טבעית, אוכלים כשרעבים, משחקים כשבא לנו. איך אני אהיה מסוגלת לקום עם שעון מעורר? לחוות שוב לחץ של בוקר ולהתעצבן מכל שטות – שיש כלים בכיור, ערימות של כביסה, ושהגבינה נפלה על הרצפה המלוכלכת? בעלי רוצה לחזור ללמד, אחרת, היינו נשארים ומטיילים".

                 

                והיום, כשתחזרי לארץ, עדיין תתעצבני כשהאוכל ילכלך את הרצפה?

                "אני אעשה הכל שלא. אנסה לזכור לנשום ולהכניס הכל לפרופורציה. אנסה לשמר את השקט הפנימי שמאפשר לי לראות דברים כמו שהם".

                  

                 

                 
                הצג:
                אזהרה:
                פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד