אילנה ראדה: 'לו הכירו את חייה של בתי, אולי היו מגלים מה קרה במותה'

הקשר בין שרון רופא אופיר, כתבת 'לאשה', לאמה של תאיר החל לפני 11 שנה, הפך לחברוּת והוליד ספר. לרגל צאתו, היא כותבת על הפגישות שלהן והספקות שנותרו

שרון רופא אופיר ואילנה ראדה. הספר "תאיר - המסע של אילנה ראדה" מנסה לפזר, ולו במעט, את הערפל סביב תעלומת מותה של תאיר ראדה ז"ל (צילום: אפי שריר)
שרון רופא אופיר ואילנה ראדה. הספר "תאיר - המסע של אילנה ראדה" מנסה לפזר, ולו במעט, את הערפל סביב תעלומת מותה של תאיר ראדה ז"ל (צילום: אפי שריר)
תאיר ראדה ז"ל. "כשביקשתי ממנה להקריא לי את הטקסט האחרון שכתבה תאיר במחברתה, ב־22.11.16, הבנו שתאיר מבקשת לספר לנו סיפור. קרו דברים בחייה שאמא שלה לא ידעה עליהם, והם עשויים להוביל לגילוי של מה שקרה בדקות האחרונות לחייה" (צילום: אלבום פרטי)
תאיר ראדה ז"ל. "כשביקשתי ממנה להקריא לי את הטקסט האחרון שכתבה תאיר במחברתה, ב־22.11.16, הבנו שתאיר מבקשת לספר לנו סיפור. קרו דברים בחייה שאמא שלה לא ידעה עליהם, והם עשויים להוביל לגילוי של מה שקרה בדקות האחרונות לחייה" (צילום: אלבום פרטי)

דצמבר 2006: בטח ברחה מהבית

 

את השם תאיר ראדה שמעתי לראשונה ביום הרצח, 6 בדצמבר 2006. הייתי אז כתבת חדשות וסיקרתי את אזור הצפון לאתר Ynet. אני מודה: הדיווח על נערה מקצרין שנעדרת מביתה לא שינה את שגרת יומי. הייתי אם לילדים קטנים, וחשבתי שבוודאי מדובר בעוד נערה שרבה עם ההורים ורצתה לעשות להם דווקא. לא העליתי על דעתי שהסיפור הזה יהפוך לחלק מחיי. לא דמיינתי שגם 11 שנה אחר כך ישאלו אותי "מי לדעתך רצח אותה?", "למה ממשיכים לעסוק ברצח הזה?", "אילו דברים חדשים את יודעת?" ובוודאי שלא תכננתי לכתוב על הפרשה הזאת, מנקודת מבטה של אמה, אילנה ראדה (למען האמת, לא חשבתי בכלל שאכתוב ספר אי פעם). אבל הנה, עכשיו יצא הספר הראשון שלי, "תאיר - המסע של אילנה ראדה", בהוצאת ידיעות ספרים, שמנסה לפזר, ולו במעט, את הערפל סביב תעלומת מותה.

 

 

מפגש ראשון בבית המשפט

 

המפגש הראשון עם אילנה היה ביום חורף קר בינואר 2007. בלילה שלפני ישנתי עם בעלי רן בצימר ברמת הגולן, לכבוד יום הולדתו, והתעוררנו בשש בבוקר כדי שאספיק להגיע בזמן לבית המשפט המחוזי בנצרת, לתחילת משפטו של רומן זדורוב שהואשם ברצח. כשהגעתי להיכל כבר היו שם המון אנשי תקשורת. כמו כולם, הצגתי את עצמי בפני אילנה, והיא אמרה לי משפט שלא הבנתי אז את חשיבותו: "לו רק הכירו את חייה של תאיר, אולי היו מגלים מה בדיוק קרה במותה".

 

רק כעבור שנים, ובשנה האחרונה ביתר שאת, הבנתי למה התכוונה: יחד עם אילנה התוודעתי לצדדים בחייה של תאיר שלא הובאו להיכל הצדק, העשויים לשפוך אור חדש על הפרשה. הספר שכתבתי הוא חלק מהמסע שלה, שמטרתו לרדת לשורשי הטרגדיה שאירעה בשעות הצהריים בתא השירותים שבבית הספר נופי גולן שבקצרין, שם נמצאה גופתה של תאיר.

 

שרון רופא אופיר: "יחד עם אילנה התוודעתי לצדדים בחייה של תאיר שלא הובאו להיכל הצדק" (צילום: אלבום פרטי)
    שרון רופא אופיר: "יחד עם אילנה התוודעתי לצדדים בחייה של תאיר שלא הובאו להיכל הצדק"(צילום: אלבום פרטי)

     

     

    ויכוחים סוערים

     

    מדי שבוע, בימים ראשון וחמישי, הגעתי לבית המשפט כדי לסקר את משפטו של זדורוב. כל ידיעה שהעברתי משם הולידה כותרת שגררה מאות טוקבקים. כל מפגש כזה הידק את הקשר ביני ובין אילנה ובעלה שמואל ז"ל, פשוט מעצם העובדה שהיינו יחד במשך שעות ארוכות.

     

    בעוד ששמואל סבר שזדורוב אכן רצח את בתו, אילנה חשה שלא קיבלה תשובות לדברים שנותרו לא פתורים, וקיוותה שבית המשפט ייתן עליהם מענה. פעמים רבות, אחרי שכבר השתכנעה שזדורוב אכן אשם (למשל, בעקבות עדות של מומחה לעקבות נעל),

    "בעוד ששמואל סבר שזדורוב אכן רצח את בתו, אילנה חשה שלא קיבלה תשובות לדברים שנותרו לא פתורים, וקיוותה שבית המשפט יתן עליהם מענה"

    הגיעה עדות חדשה שטרפה את הקלפים. אני זוכרת שפעם היא ניגשה לאולגה זדורוב, אשתו של רומן, ואמרה לה: "אם בעלך רצח את הבת שלי, אני אעשה מהבן שלך קוביות". ואז הגיעה חקירה נגדית, של עורך הדין גליל שפיגל שייצג את זדורוב, ושוב נטרפו הקלפים.

     

    גם בקרב אנשי התקשורת בבית המשפט סערו הרוחות. הכתבים והצלמים התווכחו ביניהם, לכל אחד הייתה דעה. ומה חשבתי אני אז? האמת היא שלא הרשיתי לעצמי לחשוב. היה לי הכי נוח לדווח על הנעשה בבית המשפט בלי להיכנס לספקולציות. כך קרה שיום אחד העברתי דיווח שממנו השתמע שזדורוב רצח, ואחרי שלושה ימים - להפך.

     

    פעמים רבות, אחרי הדיונים, המשכתי לשוחח עם אילנה בערב בטלפון. לא פעם היינו חלוקות בדעותינו. כשהיא טענה שהשתיקו את הסיפור, אמרתי לה שלא הגיוני שהרבה אנשים יודעים מה קרה שם ושותקים. כשהתקבלה הכרעת הדין, ישבנו בבית אמה של אילנה, מרים ז"ל, ואכלנו ארוחת צהריים בדממה. אז כבר לא הייתי כתבת של Ynet אלא של “לאשה”, וקיימתי עם אילנה ריאיון בלעדי. היא אמרה לי שהיה לה ברור שזדורוב יורשע, אבל היא מתכננת להילחם על הצדק.

     

     

    שבירת דיסטנס, חתונה, לידה ומוות

     

    מערכת היחסים בין מרואיין לכתב מסתכמת לא פעם במפגש חד־פעמי. גם אם הקשר נשמר לאורך זמן, לרוב הוא אינו הופך לחברות. יותר מזה: ניסיוני לימד אותי כמה חשוב לשים גבול ולשמור על מרחק מקצועי מהמרואיין. אך היחסים עם משפחת ראדה הפכו לחברות קרובה.

     

    מתי הבנתי שנחצה בינינו גבול? כשעברתי ל"לאשה" כבר לא נדרשתי לסקר את המשפט, ובכל זאת המשכתי להגיע לדיונים בבית המשפט (למשל, לדיון של מומחה עולמי לטביעות נעל ושל הרופאה המשפטית ד"ר מאיה פורמן רזניק, שהעידה לגבי הסכין).

    אילנה ושמואל שמחו לראות אותי. זו הייתה נקודת הזמן שבה הבנתי שאני איתם והם איתי. בעוד שבתחילת הקשר דיברנו רק על הרצח והמשפט, בהמשך התפתחה בינינו חברות של ממש. למדתי להכיר מקרוב את האישה שנולדה בשיכון ד' בטבריה, הקימה יחד עם שמואל בית תוסס מלא, והייתה ונשארה אמא לביאה.

     

    כך מצאתי את עצמי מוזמנת לחתונתו של בנם אוהד ב־2013. כשאוהד נכנס לחופה אנשים בכו. זה היה האירוע המשפחתי המשמח הראשון שלהם אחרי הרצח, וכשאילנה עלתה על הבמה ואמרה: "זה היום נגילה ונשמחה בו", גם אני לא יכולתי לעצור את

    "כשאוהד נכנס לחופה אנשים בכו. זה היה האירוע המשפחתי המשמח הראשון שלהם אחרי הרצח"

    הדמעות.

     

    כשנולד יאיר, בנו של אוהד, וראיתי את אילנה ושמואל מחזיקים את הנכד בעיניים נוצצות, נוכחתי בצורה מוחשית שלצד הכאב הבלתי אפשרי יש המשכיות בחיים. גם כשנולדה לי בת, ברור שהזמנתי אותם לבריתה. כשבתי הבכורה עלתה לכיתה א', מצאתי את עצמי בודקת קודם כל את השירותים בבית הספר שלה, ומנסה להילחם בחרדות שצצו.

     

    "תבואי יותר", נהג שמואל לומר לי כשחלה וביקרתי אותו בבית החולים. הפגישה האחרונה בינינו התקיימה בבית הכנסת שהקימו בקצרין לזכר בתם, "תאיר שבת אחים". שמוליק הורד מאמבולנס המשאלות כשהוא יושב בכיסא גלגלים ועל פניו מסכת חמצן. כששאל אותי מתי אבוא שוב, לא חשבתי שלמחרת, יום הולדתו ה־60, אלווה אותו בדרכו האחרונה.

     

     

    משמעת כתיבה ותמונה מפחידה

     

    כשהצעתי לאילנה לתעד את סיפורה בספר היא התרגשה, אבל בהמשך קיבלה רגליים קרות. לקח לי כמעט חודשיים לקבוע איתה פגישת עבודה. היו, כמובן, נסיבות חיצוניות לדחייה - בין היתר אמה חלתה - אבל הסיבה העיקרית בעיניי הייתה הקושי לשוב ולחטט בפצע. ואז אמרתי לה בבירור: אם את בעניין, אנחנו חייבות לקבוע יום ולרוץ עם זה. התרגלתי לכך שאם היא לא עונה לי לטלפון, היא לא מסוגלת נפשית.

     

    יום שני הפך להיות היום שלנו. בימי שני־חמישי היא מנקה בתים לפרנסתה ("שם אני מוצאת את השקט שלי", אמרה), וכשהגיעה הביתה בחמש, לפעמים עוד לפני שהחליפה בגדים, היינו מתיישבות אצלה לשיחה במטבח. ציור דיוקנה של תאיר ניצב מולי, והרגשתי שהוא מטריף אותי. זה לא היה הציור היחיד שלה, בסלון היו הרבה יצירות שבני המשפחה קיבלו במתנה - מציורים ועד גובלנים - שמנציחות את דמותה. הציור הספציפי הזה, שאילנה לא יודעת מי צייר אותו, היה על קנבס גדול, והרגשתי שלתאיר יש בו מבט מפחיד. אילנה אמרה שזה נראה לה כמו ההבעה שהייתה לתאיר רגע לפני שנרצחה. אני ביקשתי לעבור מקום ולא לשבת מולו. מאז ששופץ ביתם, בשנה האחרונה, הציור לא שם.

     

    "כשהצעתי לאילנה לתעד את סיפורה בספר היא התרגשה, אבל בהמשך קיבלה רגליים קרות"
      "כשהצעתי לאילנה לתעד את סיפורה בספר היא התרגשה, אבל בהמשך קיבלה רגליים קרות"

       

      הפגישות שלנו, שהתחילו אחר הצהריים, הסתיימו לא פעם אחרי חצות. אני זוכרת את עצמי נוהגת בכבישי הגולן לביתי שבקריית־טבעון, רואה זאבים חוצים מולי את הכביש, וראשי מפוצץ במחשבות. אילנה, שהיא אישה מרשימה, חכמה ומארחת חמה במיוחד (אין דבר כזה לא לאכול אצלה, והיא אפילו הכינה לי במיוחד מנות צמחוניות), תמיד חיכתה ערה עד ששמעה ממני שהגעתי הביתה בשלום.

       

      והיו גם פעמים שבהן הרגשנו שאנחנו זקוקות להפוגה. במקום לעבוד, הלכנו לבית קפה. ראיתי איך אנשים לא מפסיקים לגשת אליה, ונהניתי מההומור שלה (כן, היא אישה מאוד מצחיקה). פעם, כשמלצר אמר לה שהיא מוכרת לו מאיפשהו, ענתה: "שיחקתי ב'עספור'", ונקרעה מצחוק.

       

       

      ילד זר בדלת

       

      כשאילנה סיפרה לי שגם עשור אחרי הרצח זרים מידפקים על דלתה, חשבתי שהיא מגזימה. הופתעתי לראות במו עיניי שנוסף על הטלפונים הרבים שמגיעים אליה מסטודנטים ותלמידים, מגיעים אליה במפתיע גם אורחים שונים ומשונים. חלקם רוצים להגיד שלום, חלקם מציינים שלדעתם זדורוב אינו הרוצח. הייתי מתבוננת בהשתאות באילנה המחייכת, לוחצת יד ומודה על הביקור הלא צפוי.

       

      אחד הביקורים הלא שגרתיים הללו התרחש בשעת לילה מאוחרת: אישה שאילנה כבר נתקלה בה בעבר הגיעה מלווה בשני ילדים, בתה וילד נוסף. היא סיפרה שאביו של הילד יושב בכלא. אילנה אמרה לו שהוא ילד מקסים, ובהמשך גילתה לתדהמתה שזהו

      "אישה שאילנה כבר נתקלה בה בעבר הגיעה מלווה בשני ילדים, בתה וילד נוסף. היא סיפרה שאביו של הילד יושב בכלא. אילנה אמרה לו שהוא ילד מקסים, ובהמשך גילתה לתדהמתה שזהו בנו של רומן זדורוב"

      בנו של רומן זדורוב. כששאלתי את אילנה כיצד זיהתה אותו, סיפרה שבעודה נפרדת מהאישה ומהילדים צלצל אליה ידידה ניר יסוד, המלווה אותה זה שנים אחדות. ניר סיפר שאולגה, אשתו של זדורוב, התקשרה אליו בלחץ ואמרה שאישה תושבת קצרין לקחה את בנה והודיעה כי היא מביאה אותו לאילנה. "היו לי סחרחורת, ודפיקות לב מואצות", אמרה אילנה, "כל הלילה לא עצמתי עין".

       

       

      גילויים מטרידים

       

      מה ידעתי אני על חייה של תאיר? שמעתי, כמו כולם, שהייתה רקדנית מוכשרת, תלמידה מצטיינת, ילדה מוקפת חברים שגדלה בבית חם. במהלך העבודה על הספר הרגשתי שאני יכולה ממש לשמוע את קולה ולהשתאות מהבגרות שאינה מאפיינת נערה צעירה. עם הזמן, הבנתי שאילנה מגלה במהלך חקירתה העצמאית דברים שהיא עצמה לא ידעה על בתה. גם לי, שחשבתי שאני כבר יודעת הכל על הפרשה, נגלו פרטים חדשים כשישבתי עם הצוות שמסייע לאילנה בחקירתה (ניר יסוד, יוגב נגרקר, עו"ד מוטי טימסית ואבי ירדן).

       

      אינספור מילים והשערות כבר נכתבו על כך, ולא כאן המקום להעמיק בעדויות ובראיות למיניהן (בשביל זה כתבתי ספר!) ובכל זאת, הנה כמה מהדברים שעדיין טורדים את מנוחתה של אילנה:

      • עקבות הנעל בתא השירותים, המעידות על מסלול בריחה. במהלך המשפט נטען שמדובר בעקבות של מחלצים, ואז התברר שדלת התא הייתה פתוחה, כך שלאף מחלץ לא הייתה סיבה לטפס מעל הקורה.
      • מדוע לא הופק דנ"א מכל השערות שנמצאו בכף ידה של תאיר?
      • על פי הדוח הפתולוגי, שלפוחית השתן של תאיר הייתה ריקה. אם אכן שתתה מים בברזייה לפני שעלתה לשירותים, ואיש לא מעיד שהלכה לשירותים קודם לכן, הרי לא ייתכן שהרוצח המתין איתה בתא עד שסיימה לעשות פיפי. אילנה מאמינה, לפיכך, שהרצח התרחש מחוץ לתא השירותים.
      • שעת הרצח שוערה אך מעולם לא נקבעה חד־משמעית, ואין לכך התייחסות בדוח הפתולוגי.
      • ביום הרצח תאיר נתנה מכתב התנצלות לילדה מכיתתה. המכתב מתאר במילים בודדות משהו שקרה ביניהן, אך מדוע הייתה תאיר צריכה להתנצל?
      • אחת המורות העידה שביום הרצח תאיר הייתה אמורה לפגוש אחד מתלמידי בית הספר בסיום יום הלימודים, ובאותו יום נראתה צועקת עליו. למה צעקה עליו? מדוע קבעו להיפגש באותו יום? העניין הזה אינו מופיע בחומרי החקירה שאילנה נחשפה אליהם.

       

       

      שאלת הטלפון הנייד

       

      כשביקשה אילנה לקבל לידיה את המכשיר הסלולרי של תאיר, נאמר לה שהוא נעלם. כשהמכשיר נמצא, לפני כשנה, הוחלט בבית המשפט העליון שלא להשיב אותו לחזקתה. אין מחלוקת על כך שזדורוב לא דיבר עם תאיר בטלפון הנייד או התכתב איתה באיי־סי־קיו (ענייני האיי־סי־קיו הם סיפור בפני עצמו). אך לתחושת אילנה, יש סיבה לכך שהמכשיר לא הוחזר אליה.

       

      בלילה שאחרי מציאת הגופה נרשמה בפלט השיחות שיחה בת 59 שניות, ומיד אחריה שיחה בת 3 שניות. האם מישהו דיבר מהמכשיר? למחרת נרשמה שיחה יוצאת בת כמה שניות. ב־10 בדצמבר, ארבעה ימים אחרי הרצח, נרשמו שיחות למשיבון.

      "בלילה שאחרי מציאת הגופה נרשמה בפלט השיחות שיחה בת 59 שניות, ומיד אחריה שיחה בת 3 שניות. האם מישהו דיבר מהמכשיר? למחרת נרשמה שיחה יוצאת בת כמה שניות"

      עוד גילתה אילנה ששבוע לפני הרצח מחקה תאיר מהמכשיר אנשי קשר משמעותיים עבורה. עם אחת מהם, גילתה אילנה, תאיר רבה יום לפני הרצח, עד כדי מכות. מדוע מחקה שמות של חברים טובים? ומדוע נמחק גם הפורום של תלמידי בית הספר יום למחרת הרצח?

       

       

      מחברת שירים מטלטלת

       

      בעוד שהטלפון הנייד לא הוחזר לאילנה, חפצים אחרים של תאיר נשארו בביתה ולא נבדקו. חפציה האישיים, ממחברות בית ספר ועד אוספי בובות, נשמרו בארגזים. במהלך כתיבת הספר שמעתי לראשונה על אודות מחברת השירים, אך לא התעמקתי בהם. בהמשך ביקשתי שתמצא את המחברת כדי שאוכל לצטט בספר את השירים במלואם, אך כשביקשתי מאילנה שוב ושוב לחפש את המחברת היא כעסה על התעקשותי. רק כשעיצבה מחדש את החדר, אחרי 11 שנה שלא שינתה אותו, ואני תיעדתי את השינוי בכתבה שפורסמה ב"לאשה" בחודש מרץ האחרון, שלפה פתאום את המחברת מתוך אחד הארגזים. כשביקשתי ממנה להקריא לי את הטקסט האחרון שכתבה תאיר במחברתה, ב־22.11.16, הבנו שתאיר מבקשת לספר לנו סיפור. קרו דברים בחייה שאמא שלה לא ידעה עליהם, והם עשויים להוביל לגילוי של מה שקרה בדקות האחרונות לחייה. יצאתי מביתה עם מיגרנה מטורפת. למחרת ביקשה ממני אילנה: "אם יקרה לי משהו, תמשיכי להילחם על גילוי האמת".

       

       

      אז מהי האמת?

       

      כשהתחלתי את סיקור הפרשה, לא הייתה לי דעה לגבי זהות הרוצח. התרכזתי בדיווח. היום יש לי ספקות ואני מבינה את הקושי של אילנה לחיות עם אי־הוודאות. בניה, רועי ואוהד, שבחרו להישאר מחוץ לרדאר התקשורתי, מאמינים שהעיסוק הזה מיותר וממילא לא יחזיר את תאיר לחיים. אני מצטרפת לקריאה של אילנה לפתוח מחדש את התיק לאור העובדה שהרצח הזה ממשיך להדיר שינה מעיניהם של אנשים כמו השופט יורם דנציגר (שזיכה את זדורוב), יצחק אילן (שהיה מס 2 בשב"כ ואמר שזדורוב אינו הרוצח), פרופ' מרדכי קרמניצר, סגן המכון הישראלי לדמוקרטיה (שמתח ביקורת על התנהלות הפרקליטות בתיק) ופרופ' בועז סנג'רו (ראש החטיבה למחקר פלילי וקרימינולוגיה במרכז האקדמי למשפט ועסקים, שכתב שלא שוכנע כי זדורוב אכן אשם). "הרצח של תאיר הוא לא תוכנית ריאליטי", אמרה לי אילנה לא פעם. "אני לא בוחרת רוצח. אם יוכח מעל כל ספק שזדורוב רצח אותה, אתנצל, אוריד את הכובע ואגיד 'טעיתי'. אבל זה יקרה רק כשאדע שבדקו הכל ושיש תשובות לכל השאלות".

       

       

      הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: שי ארבל, סגנון: ראובן כהן)
      הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: שי ארבל, סגנון: ראובן כהן)
       
      הצג:
      אזהרה:
      פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד