צופיה פלזן־דיקשטיין זוכרת היטב את הרגע שבו החליטה שהיא זקוקה לשינוי. "עבדתי כאחות במחלקת ילדים, ילד שבו טיפלתי מת לי בידיים, וזה גמר אותי. הכל צף: הכאב, החוסר, הגעגוע. הבנתי שאני צריכה לעסוק במשהו אחר, להיות בצד השמח, במקום שבו מביאים חיים לעולם". היום היא מיילדת בבית החולים בילינסון, אחת מאנשי הצוות שמתועדים בעונה החמישית של הדוקו־ריאליטי "בייבי בום" (ערוץ עשר) שתעלה בשבוע הבא. כמעט 16 שנה עברו מאז איבדה את שני הוריה, חני והרב יוסף דיקשטיין, ואת אחיה הצעיר שובאל, שנרצחו בפיגוע באוגוסט 2002, ולתחושתה, העבודה שלה היא הניצחון הפרטי שלה. "מאות הילדים שיילדתי, זו הנקמה הכי טובה", היא אומרת, "זו התשובה למי שרצה להרוס ולהשמיד את ביתי".
הריאיון איתה מתקיים בסלון דירתה בפתח־תקווה. היא בחופשת לידה, מערסלת בזרועותיה את בתה הרביעית אורי, שנולדה לפני שלושה חודשים. על המזנון, אותיות המרכיבות את המילה "שמחה", וניחוח הבישולים לשבת עולה מהמטבח. סמוך לדלת הכניסה לבית תלויה תמונה שממנה נשקפים הוריה המחייכים. "אמא ואבא מלווים אותי תמיד. אני יודעת שהם ציוו עליי לשמוח, ואני משתדלת לקיים את זה יום־יום, שעה־שעה, למרות הקושי".
זה אפשרי?
"זה דורש כוחות ומאמץ. להיות שמחים זה לא מובן מאליו. אנשים אומרים: 'אנחנו לא מאמינים שעברת כזו טראומה'. אני מרגישה בחסרונם דווקא כשטוב לי, כשיש שלמות. זה קורה בעיקר לפני שבת, אז הייתה שיחת הטלפון הקבועה שלנו. בזמן הזה אני אוהבת להיעלם, לישון, לא להיות נוכחת בבית. ועדיין, אני משתדלת לשמוח".
יריות מטווח קצר
צופיה (35) היא השנייה במשפחה בת עשרה ילדים. "גדלנו בשכונת קריית משה בירושלים בבית עם ארבעה חדרים ומרפסת סגורה. אני זוכרת ילדות מאושרת, אף פעם לא הרגשנו מחסור או הגבלה. היו לנו חוגים, שיעורים פרטיים, בילויים, ועם זאת, גדלנו בפשטות ובצניעות".
אמה, חני, הייתה מורה למחשבים ולמִשנה בשני בתי ספר תיכוניים בירושלים, ג'ינוגלי ואוולינה דה רוטשילד. "אמא הייתה אישה חריפת שכל, והיא רצתה ללמד דווקא בבתי הספר שיש בהם תלמידים מתקשים. ההצלחה שלהם מילאה אותה סיפוק". אביה, הרב יוסף דיקשטיין, עבד בישיבת נתיב מאיר ואחר כך בישיבת בית הבחירה ברובע היהודי. "אבא היה מודל לתלמידיו, וגם היה לו גמ"ח של הלוואת כספים. ההורים שלי חינכו אותנו לנתינה, הכנסת אורחים, הדלת שלנו תמיד הייתה פתוחה. אני זוכרת כילדה אנשים שמגיעים לסעודות שבת – אלמנה מהשכונה, אדם גלמוד, אנשים חולים".
בדצמבר 2001, שמונה חודשים לפני הפיגוע, עברו הוריה ליישוב פסגות הנמצא במועצה האזורית הרי בנימין. צופיה הייתה אז בשירות לאומי ב"בית הילד" בנתניה, שם עבדה כמדריכה לילדים בסיכון. "במשך שנים ההורים שלי רצו לעבור דירה לבית מרווח יותר. התפיסה שלהם הייתה שצריך לחזק את עם ישראל בהתיישבות. כשהיישוב פסגות ספג הרבה יריות מרמאללה, ההורים שלי החליטו לחזק אותם לא רק בדיבורים, אלא גם במעשים".
את ואחייך תמכתם במעבר?
"כן, רצינו להתרחב ולהתפתח. אהבנו את הבית החדש. חלק מהאחים עוד המשיכו ללמוד במסגרות החינוך בירושלים, הצעירים יותר עברו לגנים ביישוב. אמא ואבא המשיכו לעבוד בירושלים, היה להם רכב אחד ולא פעם הם נסעו בטרמפים עם אנשים מהיישוב, והמשיכו לקיים שגרת חיים למרות היריות. הם שידרו לנו שאינם מפחדים לנסוע באף דרך בארץ ישראל".
את פחדת?
"לא. אבא תמיד אמר שמי שהפחד מנהל אותו אינו בן חורין, שהפחד משתלט על החופש. הוא היה איש מלא ביטחון ואמונה, כל מי שעמד לידו התמלא בכוח הזה".
ב־26 ביולי 2002, יום הפיגוע, הייתה צופיה אמורה לעשות את השבת בנתניה. "זו הייתה השבת האחרונה של השירות הלאומי. החניכים לא היו באותה השבת, ואנחנו, אנשי הצוות, התכוננו לארוחת הערב. אני זוכרת שהתאפרתי, הסתרקתי ולבשתי את השמלה הכי יפה שלי".
באותו הבוקר ניהלה את השיחה האחרונה עם אמה. "היא סיפרה לי שהם נוסעים לחברים ביישוב מעון בדרום הר חברון, יחד עם שישה מהאחים שלי". סמוך לכניסת השבת שמעה בחצי אוזן שהיה פיגוע, וכשביקשה ליצור קשר עם משפחתה לא מצאה את מכשיר הטלפון הנייד שלה. "בדיעבד התברר שחברות קרובות שלא רצו שאתחיל לקבל שיחות עם שמועות לא מדויקות, העלימו לי אותו. כך נכנסה השבת מבלי שתפסתי אותם".
צופיה נכנסה לתפילה בבית הכנסת, "ואז מנהל הפנימייה קרא לי. לא הבנתי מה הוא רוצה. הוא אמר שיש אוטובוס בחוץ ושעליי לנסוע להדסה כי המשפחה שלי צריכה אותי שם. איתי באוטובוס נסעו העובדת הסוציאלית של הפנימייה ואשתו של המנהל שהכירה את אמי היטב. שתיהן כבר ידעו מה קרה, ואני רק התפללתי לאלוקים עם סידור התפילה ביד. קיוויתי שזה כלום ושעוד רגע אני חוזרת".
כשהגיעו לבית החולים ביקשה צופיה מהנהג שימתין לה בחוץ. "חשבתי שעוד רגע אחזור, לא ידעתי שהחיים שלי עומדים להשתנות. כשנכנסתי לבית החולים התחלתי לרוץ במסדרונות האינסופיים ושמעתי את העובדת הסוציאלית ואשתו של המנהל רצות מאחוריי. ליד שלט 'חדר טראומה' פגשתי את האחים שלי. קראתי בשמותיהם בקול: שיראל, עדיאל, צבי יהודה, כולם היו רחוצים ולבושים לשבת. שאלתי: 'מי חסר?'. עוד לפני שהספקתי להבין, אחי הבכור צבי יהודה נתן לי בידיים את שיראל ועדיאל הקטנים ואמר: 'את נשבעת שתהיי האמא של עדיאל ואני אהיה האבא של שיראל?' שאלתי מה קרה וצבי יהודה ענה: 'לא שמעת? אבא, אמא ושוּבְאֵל מתו'. ברגע אחד הרגשתי שהניחו לי על הכתפיים תיק כבד מלא בהתמודדות, חוסר, געגוע, אחריות וסבלנות.
"שני אחים נוספים שלנו היו פצועים. שלמה היה בטיפול נמרץ במצב קשה ובניה, שהיה מלא ברסיסים, טופל ושוחרר באותו הערב. את השבת בילינו בבית החולים, לצד חברים קרובים. בשיחה הראשונה בינינו החלטנו ארבעה דברים: שאנחנו לא מתפצלים לעולם, שאבא ואמא ייקברו בפסגות, שנוסיף להתגורר בבית ושהלוויה תצא מהישיבה שבה אבא שלי גדל וחונך, ישיבת מרכז הרב. החלטנו לשמור על אחדות המשפחה ויהי מה. צבי יהודה היה בן 21, אני הייתי בת 19, אילת הייתה בת 17, דידי היה בן 15, רננה בת 14, שלמה בן 12, בניה בן שבע, שיראל בת ארבע וחצי ועדיאל בן שנתיים וחצי. שובאל, שנרצח, היה בן תשע".
נפרדת מאבא ואמא?
"רגע לפני הלוויה ביקשתי לראות אותם. אלו היו רגעים קשים של בכי, זעקות ותחנונים שיחזרו, אבל זה נתן לי את החותמת הסופית שזה אמיתי, שזה לא סיפור".
סיפרו לך מה קרה בפיגוע?
"מחבל בן 19 מהכפר יטה, פעיל פתח, פתח עליהם באש. בהמשך הוא נתפס ושוחרר בעסקת שליט. הוא עמד על ההר, בצומת זיף, חיכה לרכב שיעבור מרחוק, פגע ורצח את סמ"ר אלעזר ליבוביץ' מחברון. אחריו הגיעה המשפחה שלי, שובאל ואמא נהרגו במקום מפציעות ראש קשות, אבא עצר את הרכב, יצא להזעיק עזרה וראה אדם עם מדים. אבא היה בטוח שהוא בא לעזור לו, אבל זה היה המחבל. הוא ירה באבא 17 קליעים בחזה מטווח קצר, ביצע וידוא הריגה, הסתובב סביב הרכב, הסתכל בעיניים של האחים שלי, עשה אחורה פנה והלך. האחים שלי יצאו מהרכב, שלמה לקח את הטלפון של אבא כדי להזעיק עזרה ואז אבא אמר לו כמה מילים והחזיר את נשמתו לבורא עולם".
אתם מדברים ביניכם על הרגעים האחרונים?
"אנחנו מדברים על הכל. בהתחלה הכוחות התרכזו ליד הרכב הנוסף שהמחבל ירה עליו. במשך עשר דקות שנראו כנצח האחים שלי היו לבד. אחותי אילת תפעלה את העניינים: הוציאה את האחים מהאוטו, החביאה אותם במבנה בצד הדרך שהיום הוא מוצב של צה"ל ואמרה להם: 'אבא ואמא מתו, תראו, בואו ניפרד מהם'".
דודים אצילי נפש
לשבעה, מספרת צופיה, הגיעו אלפי מנחמים שלא את כולם הכירה. "אני זוכרת שבאחד מרגעי השקט אמרתי לצבי יהודה: כשתסתיים השבעה נצא לטיול שאבא ואמא תכננו לעשות איתנו בחופשת הקיץ. רצינו להרגיש שאנחנו ממשיכים בחיים. היו אחים קטנים שקמים בבוקר, צריכים אוכל, אין פריווילגיה לא לתפקד ולהישאר במיטה. שבוע אחרי הפיגוע חגגו לי יום הולדת 19 עם עוגה, מתנות וגלידה שאני אוהבת. הבנו שהחיים חזקים מהכל, שיש לנו אחריות לא רק על האחים הקטנים, אלא גם על החיים שלנו ושאנחנו חייבים לדאוג לעצמנו מבחינה נפשית ופיזית".
מי היה בבית בפועל?
"הדודים שלי. אח של אמא ואשתו עברו אלינו הביתה עם חמשת ילדיהם. לא אשכח להם את החסד הגדול הזה והנתינה האינסופית שלהם. בחתונה שלי הם ליוו אותי כאבא ואמא. זו אצילות נפש, אני לא בטוחה שאם הייתי במקומם הייתי מסוגלת למלא את התפקיד הזה".
חודש לאחר הרצח החליטה צופיה להירשם ללימודים בבית הספר לאחיות בבית החולים לניאדו בנתניה. "הבנתי מהר מאוד שאני צריכה לקחת את החיים בידיים ולדאוג לעצמי. רציתי עוד קודם להיות אחות, דיברתי על כך עם ההורים שאמרו שזה מתאים לי ונתנו לי את ברכת הדרך. זה נתן לי כוח. בלימודים אף אחד לא ידע מה עובר עליי מבפנים, לקח זמן עד ששיתפתי".
הצלחת להתרכז?
"לא נתתי לעצמי הקלות. היו לי הציונים הכי טובים. חרשתי, ישבתי שעות בספרייה, לא נתתי לכאב מקום. בהתחלה אתה על אוטומט כדי להוכיח שהכל בסדר".
הלכת לטיפול פסיכולוגי?
"כן, ובנוסף אנחנו חלק מקבוצת תמיכה של ארגון 'משפחה אחת'. בקבוצה נמצאים 45 יתומים משני הורים. אנחנו עושים הרבה שבתות ביחד, מדברים על השכול ומסתכלים לו בעיניים. רק בקבוצה הזו אנשים מבינים איך אני מרגישה לפני חגים ושבתות, כשאין את הטלפון מההורים שאומרים 'שבת שלום', 'חג שמח'. אנחנו מדברים על הפחד מנטישה, על תחושת חוסר שייכות. הקבוצה הזו נותנת לנו הרבה כוח".
בגיל 23, אחרי שכבר סיימה ללמוד, נישאה לחגי פלזן (37), כיום מנהל רגולציה בחברת השקעות. "כשהקשר התחיל להיות רציני אמרתי לו: 'למה אתה צריך את זה? קח לך בחורה בלי שום תיק, יהיו לך חיים הרבה יותר שמחים'. הייתי בטוחה שאחרי השיחה הזו חגי יחתוך, אבל כבר באותו ערב הוא הציע שניפגש שוב ושלושה חודשים אחר כך התחתנו. חגי נתן לי תחושת ביטחון ואהבה מהרגע הראשון, והילדים שלנו הם הסלע האיתן של חיי".
במשך שנתיים עבדה בבית החולים שערי צדק בירושלים. "עבדתי כאחות במחלקה של ילדים שחלקם חולים במחלות קשות וחשוכות מרפא. לכאב שלי התווסף הכאב שלהם, ולא הייתי מסוגלת לעמוד בזה. הבנתי שעליי לעסוק במשהו אחר".
מה עשית?
"בתמיכה מלאה של חגי, שבלעדיו זה לא היה קורה, עזבתי את העבודה ולמדתי במשך שנה להיות אחות מיילדת באיכילוב. החלטתי שאני רוצה לעסוק בצד השמח ושל החיים, בהמשכיות, בהתחדשות. הלימודים היו אינטנסיביים ולא השאירו לי הרבה זמן לעצמי, אבל זה מה שאני אוהבת: להיות עסוקה ולהמשיך הלאה. בפעם הראשונה שבה נכנסתי לחדר לידה הבנתי שבחרתי נכון. זאת הייתה יולדת בלידה שלישית שליוויתי במשך שמונה שעות, ולקראת סוף המשמרת היא ילדה. ברגע ששמעתי את הבכי הראשון של התינוק הרגשתי אדרנלין מטורף וידעתי שזה המקום שהכי מתאים לי להיות בו עד סוף חיי: בחדר לידה, במקום שבו החיים מתחילים. אני רואה בעבודה שלי כמיילדת תרפיה שמאפשרת לי לצמוח למרות הטראומה. זה לא עוד מקצוע, זה משהו בעל משמעות, ואני מרגישה את אהבת החיים כשאני מסייעת להביא לעולם את היצורים הקטנים האלה. אני כבר שמונה שנים מיילדת בבילינסון, ומכל לידה אני מתרגשת מחדש. בכל לידה יש וייב אחר".
בטח יש גם לידות קשות.
"היו לידות לא פשוטות שהסתיימו באפגר (בדיקה שעושים לתינוק עם היוולדו) קשה. היו לידות שהסתיימו בהחייאה, ואז אני כמיילדת לא נושמת – מה קורה פה? הרי לידה אמורה להיות הדבר הכי משמח. ברגעים כאלה אני מתפללת ומבקשת שהתינוק יתאושש ושהאמא תחבק אותו בזרועותיה. לשמחתי כל הלידות שיילדתי הסתיימו על הצד הטוב ביותר".
לחתוך ירקות באוויר
כיום היא בעצמה אמא לארבעה. "בשנת 2009 ילדתי את התאומים שלי, והיה לי ברור שאנציח את אבא ואת אחי. לאחד קראתי יוסף פאר, כדי שיפאר את שמו של אבא בעולם, ולשני שובל, כי רציתי שהוא יהיה ההמשך של אחי שובאל. אחי מת, הוא לא ישוב, אבל יהיה מי שימשיך את דרכו באמונה, במעשים ובתכונות. ובאמת שובל מאוד מזכיר לי את שובאל.
"לבתי בת השנה ושמונה חודשים קראנו רוני חנה. היה לי חשוב שהרון של אמא חני יהיה איתי בבית. אמא הייתה אישה שמחה עם מאור פנים, היא אהבה לנגן בפסנתר ולשיר. בפברואר האחרון ילדתי את אורי - רציתי אור בבית. אני מוקפת היום באור ובשמחה של אמא, אבא ושובאל".
איך הייתה התחושה להפוך לאמא בעצמך?
"היה בי פחד, לחץ שמשהו חלילה ישתבש. ברגעים הללו ניסיתי לדמיין את אמא מרגיעה אותי, ניסיתי לדמיין את המגע שלה, את הליטוף, את היד שמנחמת. בלידה האחרונה ילדתי בניתוח קיסרי, היו רגעים שהרגשתי שאני מאבדת את זה ואז חשבתי על אמא, דמיינתי אותה לידי וזה עזר לי".
איך התחושה ללדת במקום העבודה, מביך?
"לא, בילינסון זה הבית והיה לי ברור שאני יולדת שם. ביקשתי שיתייחסו אליי בתור יולדת ולא כאל מיילדת. למרות שכבר נכחתי בהרבה ניתוחים, הייתי בלחץ. כשאתה שוכב שם זו חוויה שונה לגמרי. הצוות תמך בי ופינק אותי מעבר לכל הציפיות".
איך הרגשת כששמעת בפעם הראשונה את המילה "אמא" מפי ילדייך?
"בפעם הראשונה שבה יוסף קרא לי אמא הייתי בשוק. חשבתי לעצמי שהוא זוכה למשהו שאני כבר לא זוכה לו. זה נתן לי כאפה, קלטתי שאני אמא ולי אין אמא, ואני מקווה שאתן לו את כל היופי שבאמהות שקיבלתי בעצמי ושלא אעזוב אותו לעולם. הרבה פעמים כשאני מיילדת אני מתבוננת בסקרנות על הקשר בין היולדת לאמא שלה, איך היא מכילה ותומכת, ולי נותר רק לדמיין איך זה היה נראה אם אמא שלי הייתה כאן. 16 שנים חלפו, כבר שכחתי מה זה לקבל הדרכה והכוונה מאמא, לדבר איתה על הדברים היומיומיים של החיים. הרבה פעמים כשטוב לי, כשרוני התקדמה בעוד צעד וכשהילדים מקבלים מכתבי נחת הביתה, מדגדג לי להתקשר ולשתף אותה".
הילדים שומעים ממך על סבא וסבתא? על שובאל?
"ברור, הם נולדו לתוך זה. כשמציינים בגן ובבית הספר את יום הזיכרון, הם מספרים על סבא וסבתא שלהם - לא בקטע עצוב, אלא בגאווה גדולה. אמא אהבה לצלם ובבית יש לי אלבומי תמונות מהילדות. אלו המזכרות שנשארו. שלוש פעמים בשנה אני לוקחת את חגי והילדים להצטלם אצל צלם מקצועי, מתעדת את הרגע, וכשהם לא רוצים אני מכריחה אותם".
בפרק הראשון ב"בייבי בום" מצולמת צופיה כשהיא מלווה זוג שהגיע ללידה ומתקשה להסתיר את התרגשותה. "אני נקשרת לזוגות ומרגישה שאני לא מטפלת רק ביולדת, אלא במשפחה שלמה. אני אוהבת את האינטראקציה הזוגית, זה מה שנותן את הכוח. בקורסים שאני מעבירה באופן פרטי אני מתעכבת על הכנה זוגית ללידה, על הכוח שבני הזוג נותנים אחד לשני.
"חדר הלידה בבילינסון הוא הבית השני שלי, אני אוהבת את הצוות אהבת נפש, רק אתמול יצאנו יחד לבלות בערב. הן יודעות שאני בחופשת לידה ונמצאת סביב הבית והילדים, ולכן רצו שאצא ואצחק. ישנתי בלילה אולי שלוש שעות אבל הוטענתי באנרגיות כאילו ישנתי שבוע".
את הבית בפסגות בחרו שלא למכור בשלב זה. "זה מקום שנוח לנו להיפגש בו, והוא מעלה זיכרונות טובים. כל החפצים של ההורים עדיין שם: מפות, מצעים, מגבות, משחקים. כשאני שם אני מבשלת בסירים שבהם אמא בישלה וזה נותן לי תחושה של שייכות. אני עוד זוכרת את ריחות הבישולים שלה, ואותי ניצבת לידה – מקלפת, מפטפטת, לומדת להכין מרק. אלו היו השעות שלי ושל אמא, היינו מדברות על החיים. תמיד הייתי מתלהבת איך אמא יודעת לחתוך ירקות באוויר בלי קרש חיתוך, כשיש משפחה מרובת ילדים אין זמן".
למעשה, האחים הקטנים לא זוכרים בכלל את אמא ואבא.
"נכון. שני הקטנים לא זוכרים, אבל צמאים לסיפורים ושואלים שאלות. ביום הזיכרון האחרון עשינו מפגש אחים ובו העלינו זיכרונות, הקראנו ברכות ומכתבים שההורים כתבו לנו. אני לא שמרתי מכתבים, אבל אחי הגדול שמר, וזה היה מרגש.
"אנחנו המשענת אחד של השני. אמא נהגה לומר שהחברים הכי טובים שלנו הם האחים, ועד היום אנחנו מתחזקים את הקשר. השבוע אחותי אילת קפצה אליי אחרי יום לימודים ארוך בלסלי קולג'. היא הייתה מורעבת ומצאה אצלי ארוחה חמה ואת האחיינים המתוקים שחיכו לה. במוצאי שבת נסענו לבקר את אחי בניה. הוא משרת בסיירת מטכ"ל וגר במושב בתוך אוטובוס ששיפץ. ישבנו יחד כל האחים, צפופים, מחובקים, צוחקים ושמחים עד לב השמיים. יש לנו אחד את השני וכולנו בחרנו בחיים".
