"רדיו פוקוס", שמשדר מכלא איילון השוכן ברמלה לאסירים פליליים בכל בתי הכלא בארץ, הוקם לפני שנה בהשקעה של מיליון שקל (במימון הקרן למפעלים מיוחדים של ביטוח לאומי ושב"ס, שהקצו שלושה מיליון שקל בפריסה של שלוש שנים). המקום נראה יותר מתקדם ומזמין מאולפני גלי צה"ל. גם פה יש שדרנים על מדים, אבל במקרה הזה הם כתומים זוהרים.
האווירה שקטה ומקצועית. סטודנטים מהמסלול לרדיו במכללת ספיר מדריכים את האסירים והנוכחות האזרחית שלהם מרעננת. האסירים
מאזינים למוזיקה בשלווה, עורכים תוכניות שמטרתן לעודד גמילה מהתמכרויות ועשיית טוב, מתכננים ליינאפים או מקליטים ראיונות.
כל הקריינים, הטכנאים, המפיקים והעורכים המוזיקליים הם בוגרי קורס מקצועות הרדיו לאסירים מטעם השב"ס. בקורס משתתפים 15 אסירים פליליים שמרצים מאסר על עבירות שונות (כולל כאלה שנשפטו למאסר עולם), ועברו ועדת קבלה שבה הובאו בחשבון יתרת המאסר שלהם, התנהגותם ורצינותם. בקרוב ייפתח מחזור שלישי של הקורס.
אני מסתכלת סביבי ויודעת שעדיף שהמחשבה הזאת לא תעבור לי בראש, אבל בכל זאת היא מבהילה לי את הצורה: מי מהגברים האלה אנס? מי שדד? מי רצח? אך למרות כל קלישאות סדרות הכלא - אף אחד מהם לא שקשק את הסורגים או שלף עליי סכין פרפר, ולמען האמת, אפילו לא העיף לעברי מבט. כך למדתי את השיעור הראשון: לא להיות שיפוטית, לעצור ולהקשיב. תחנת הרדיו הזאת היא פרי היוזמה וההתעקשות של קרין עובדיה ראפ (46) מרעננה, נשואה ואמא לילדה בת שנתיים, אשת תקשורת עם מבטא צרפתי מתנגן, שפועלת מתוך תחושת שליחות. הגג הארגוני שלה הוא עמותת טופז ליזמות וחדשנות חברתית, ואחרי שגייסה מימון, היא עוסקת בניהול שוטף של המיזם. "הפעם הראשונה שבה אסיר שומע את עצמו ברדיו היא אירוע משנה חיים", היא אומרת. "ומה שהוא עובר בשביל להוציא את הקול הזה הוא תהליך שיקומי: הוא צריך להיות יצירתי, להשלים משימות, לרדת לפרטים, לעבוד בסבלנות. הרדיו מצוין בתור בסיס לשינוי ונותן להם סיבה טובה לקום בבוקר.
"אנחנו מגיעים לכל תא ותא בישראל עם תוכן ייחודי שמפותח ומשודר על ידי אסירים. חבריהם מאזינים להם מתוך הזדהות. לקראת הקמת הרדיו, אחד האסירים אמר לנו: 'מי בכלל חושב על האנשים בכתום?' הם בטוחים שלקול שלהם אין ערך. כדי שהאסירים האלה יצאו מפה ולא יחזרו, הם צריכים להעריך את קולם. וכדי שזה יקרה, צריך ללמד אותם להשתמש בקולם בצורה מכבדת, לתת ביקורת בונה וגם להקשיב. המטרה שלי היא לתת קול למי שאין לו. אם אני מאמינה במישהו - בסוף גם הוא יאמין בעצמו.
"הרבה אנשים היו רוצים שהאסירים יישכחו בבתי הכלא, אבל יום יבוא והאסירים האלה יצאו לחופשי, ועדיף שהם יהיו במצב מפויס יותר מהמצב שבו היו כשנכנסו לכלא. אנחנו יודעים שאנחנו משנים חיים - כי זה מה שהאסירים שלנו אומרים לנו".
שתקן נהפך לשדר מוביל
הצצה ללוח השידורים (ראו מסגרת) מגלה שתוכנית הבוקר היומית נקראת "רק להיום", ומתבססת על תוכני ספר מדיטציה שנכתב על ידי מכורים למען מכורים. אחריו משודרות תוכניות מתחלפות. התוכנית "אפשר אחרת", למשל, מארחת פאנלים מקצועיים ועוסקת באלימות; "קולה של אמא" בגרסת הכלא משמיעה שירים שמזכירים את הבית; רצועת "הקופסה השחורה" מוקדשת למוזיקת ראפ ודנסהול; ואסירי האגפים התורניים נהנים מתוכנית המוזיקה החסידית "א גְרוֹייסֵע מציאֶה".
התוכנית הפופולרית ביותר בתחנה נקראת "ויטמין סי" ועוסקת בבריאות, תזונה וסגנון חיים ומארחת רופאים וחוקרים. "אחד הנושאים שבו
עסקו בתוכנית היה נדודי שינה, תופעה רווחת בקרב אסירים. קיבלנו לא מעט מכתבי תודה על כך שעזרנו להם לישון", אומרת עובדיה ראפ. באותה תוכנית התראיינו שפים מפורסמים, ובהם נוף עתאמנה אסמאעיל, ישראל אהרוני וחיים כהן.
מה אין ברדיו פוקוס שיש ברדיו רגיל?
"פה אין פרסומות ואין דיווחי תנועה, כי אין פקקים באגף 2", היא צוחקת. "הקו האדיטוריאלי שלנו הוא בלי צהוב, בלי דת, בלי מין ובלי פוליטיקה".
איך אפשר לא לדבר על פוליטיקה ברדיו?
"הכל פוליטי, וכולנו צרכני חדשות, אבל אין לזה מקום כאן. יש הרבה נושאים חברתיים שהרבה יותר רלוונטיים כאן: התמכרות, התמודדות, קשרי משפחה וזכויות אסירים".
הם פשוט יושבים בתאים ומאזינים, כמו בימי התהילה של הרדיו?
"לא, הם עושים כביסה, מבשלים ומאזינים. אבל זו לא צפון־קוריאה, הם לא מחויבים להאזין לנו, אנחנו בתחרות מול כל תחנות הרדיו האחרות וערוצי הטלוויזיה. אם הם לא רוצים הם יכולים לכבות, אבל הם רוצים להאזין לנו כי זה הרדיו שלהם".
מה מייחד את הרדיו בהשוואה לפעילויות שיקומיות אחרות שיש בכלא?
"ההתמודדות בחוץ לא מסתכמת במציאת עבודה ובחזרה למשפחה ולבית. בעיניי צריך לצייד את האסירים בכלי תקשורת שהם בבסיס
ההתנהלות האנושית: איך להציג את עצמך, איך לדבר, איך להתנהל עם חברים לעבודה, איך להתקבל לעבודה. הכרתי אסיר שדיבר אולי 50 מילה ביום. היום הוא השדרן הראשי של תוכנית שהוא הגה והוא מגיש".
למה הוא לא דיבר לפני כן?
"אולי הוא חשב עד אז שאין לו מה להגיד. אסיר אחר הציע לי נושאים לתוכניות. הזמנתי אותו לבוא לשדר והוא ענה שהוא מעדיף להשאיר את זה לאנשים חכמים ממנו. זה בחור צעיר שאף פעם לא אמרו לו שהוא חכם, אדם שמעולם לא קם בבוקר ויצא לעבוד. הוא הפך לאחד השדרנים המובילים בתחנה, וזו הפעם הראשונה שיש משהו שחשוב לו בעולם ושהוא פוחד לאבד".
יש מפורסמים בין השדרנים?
"אין פה סלבס ואנחנו לא מגדלים כוכבי רדיו. אם אסיר שכולם מכירים יקבל תוכנית, זה יעשה נזקים. המטרה היא שיקומית וחשוב לשמור על ניקיון כפיים. אנחנו מעדיפים לעבוד עם אנונימיים שמקבלים צ'אנס ולא עם אנשים שעשו את זה מחוץ לכותלי הכלא".
רעיון משוגע
עובדיה ראפ נולדה ברובע ה־19 בפריז וגדלה לצד ילדי מהגרים מאפריקה. אביה, יליד מרוקו, ואמה, בת לניצולי שואה מצרפת, ניהלו יחד עסק למכירה סיטונאית של נעליים ("לדבר אחד לא הייתי צריכה לדאוג בילדות שלי - לנעליים. עד גיל 20 לא קניתי סניקרס או סנדלים").
בגיל 13 עברה מהחינוך הציבורי לבית ספר יהודי והצטרפה לנוער העובד והלומד. באותם ימים פיתחה תודעה ציונית. חמש שנים אחר כך משפחתה עלתה לארץ, התמקמה ברעננה והיא התנדבה לצבא ושירתה בנח"ל. "אחרי השחרור למדתי אמנות בקלישר, ואז טיפול באמצעות בעלי חיים, אימון אישי ואימון בעלי הפרעות קשב. עסקתי בתיווך נדל"ן, בהשקעות בחדרי מסחר ובניהול אופרציה בגלריית אמנות, אבל תמיד השתעממתי. ב־2012 התחלתי לעבוד בעיתון 'הארץ'. הייתי רכזת מערכת, ואז קפץ לי הרעיון הזה".
אין לך רקע רדיופוני או רקע בשיקום אסירים, איך הגעת ליוזמה הזאת?
"תמיד הייתה לי אהבה לרדיו, כשהייתי קטנה הייתי מקליטה את עצמי מספרת סיפורים, עושה תוכניות לעצמי. כשהגעתי לארץ והתגייסתי לצבא בכלל לא ידעתי שיש דבר כזה גלי צה"ל. קודם כל שרדנו, רק אחר כך התחלנו לחשוב מה אנחנו רוצים לעשות עם החיים שלנו.
"שנים אחר כך, במסגרת קורס אימון אישי בסמינר הקיבוצים, גיליתי שהנטייה הטבעית שלי היא לעבוד עם האנשים בעלי הקושי הכי גדול, ולכן הרעיון הזה תפס אותי. כשסיפרתי עליו לקולגה הוא אמר לי שזה רעיון משוגע וששירות בתי הסוהר לא ייתן לי לעשות דבר כזה. לכן, לפני שניגשתי אליהם עשיתי שיעורי בית, תחקיר רציני, והגעתי עם הוכחות ביד. אחת השחקניות החשובות בסיפור הזה היא נציבת בתי הסוהר, רב־גונדר עפרה קלינגר, אישה יצירתית, חכמה ופתוחה שנתנה בי אמון".
מה עוד עשית כדי לקדם את הרעיון?
"אחרי שרתמתי את שב"ס התחלתי לחפש מימון. הקרן למפעלים מיוחדים של הביטוח הלאומי תמכה ברעיון. אחר כך הצטרפה המחלקה לתקשורת במכללת ספיר: מרצים שלהם אחראים על הכשרת האסירים, ובכל שנה עשרה סטודנטים בשנה ג' במסלול רדיו (בהנחיית ד"ר נעם פיינהולץ) מגיעים לעבוד עם האסירים אחת לשבוע, תמורת מלגה. בנוסף, אנחנו בקשר עם המחלקה לקרימינולוגיה של אוניברסיטת בר־אילן, בראשות פרופ' תומר עינת, שחוקר את השפעת הרדיו על האסירים. יצרנו שיתופי פעולה, בין השאר עם רומא הופר, שהקימה את תחנת הרדיו הראשונה לאסירים בבריטניה ב־1994. היא גדלה ליד בית סוהר שהיה בו אחוז התאבדויות גבוה, וכדי לשפר את מצב הרוח שלהם הציעה לשדר לאסירים מוזיקה בלילה. הופר הקימה בבריטניה את ארגון The Prison Radio Association, שעוסק בתחום. היא מלווה אותנו באופן שוטף וגם קיבלנו מהם שני פרסי הצטיינות".
מה ניסית לעשות בעבר ולא הצלחת?
"התחלתי לכתוב ספרים ולא סיימתי, רציתי להקים בית ספר מיוחד לתלמידים עם הפרעות קשב או בית ספר ליהדות פלורליסטית, אבל כנראה לא הבנתי מה צריך בשביל לגרום לרעיונות להפוך למציאות. או שזה לא היה הזמן שלי להצליח. במקרה הזה לא מיהרתי, השקעתי זמן בתחקיר וזה עבד. זה פשוט רעיון טוב וידעתי שאני לא יכולה לוותר עליו, כי הוא חזק ממני".
מה למדת מהאסירים ברדיו?
"לא להיות שיפוטית. לרובם, גם לאלה שבאו מרקע נורמטיבי, הייתה ילדות קשה, ואני מבינה איזה חותם היא הותירה בהם".
אם הרדיו היה משדר מחוץ לכלא, מה לדעתך נפגעי העבירה היו מרגישים? הם לא היו כועסים על כך שהאסירים שהרסו להם את החיים מבלים בתכנון פלייליסט?
"אנחנו מאוד רגישים לנושא הזה. יש קוד אתי מוקפד ברדיו, לשדרנים אסור לדבר על עבירות, על אסירים אחרים או על קורבנות, כדי
שהרדיו לא יהפוך לכלי של נקמה. אני בעד ענישה, לא מצאו פתרון אחר. מי שביצע פשע חמור - יש להרחיק אותו מהחברה. אבל מכיוון שהוא צפוי להשתחרר, הוא צריך להבין מדוע פשע, לקבל כלים להשתלב בחברה ולקחת אחריות. בצרפתית יש פתגם: 'המוזיקה מרככת את העצב'. מחקר שנעשה בבית סוהר בדק את ההשפעה של מוזיקה קלאסית על אסירים, וגילה שהיא מורידה את סף האלימות והחרדות".
אף פעם לא חשת מאוימת בין כותלי הכלא? הרי מסתובבים פה רוצחים ואנסים מורשעים.
"לא, זה לא כמו בסדרה OZ. יש פה מצלמות שפועלות 24/7 בכל מקום, באולפני הרדיו נמצאים בכל זמן נתון סוהר וקצין חינוך. ברור שמשהו יכול לקרות, אבל אותי זה לא מפחיד".
היית רוצה לשדר לעולם החיצוני?
"לא, אבל הייתי רוצה לשדר תכנים על בית הסוהר ברדיו הציבורי כדי שהציבור יידע יותר".
דווקא כשהפרויקט המורכב הזה יצא לדרך, בריאותה של עובדיה ראפ הידרדרה, והתברר שיש לה תסמונת נפרוטית. "הכליות שלי לא מפלטרות כמו שצריך", היא מסבירה. "אני נבדקת כל שבוע, שותה לפחות שני ליטר מים ביום ואוכלת כמעט רק ירקות. המחלה מחלישה אותי, אני סובלת מתופעות הלוואי של התרופות ואיבדתי את מרבית השיער שלי. אבל היא בנסיגה עכשיו ואנחנו מקווים שלא תחזור. הוריי ובעלי צביקה עזרו לי בתקופה הזאת, עד שהתחלתי לחזור לעצמי".
עובדיה ראפ ובעלה צביקה התחתנו כשהייתה בת 40. "נכנסתי להיריון אחרי שלוש שנים של ניסיונות וטיפולים מתסכלים. קיבלתי טונות של
הורמונים שהרסו לי את הגוף אבל עבדו. בתי ליאן דוברת צרפתית ועברית. להיות אמא מבוגרת זה קשה, אבל ידעתי שיהיה טוב".
מה הדבר הבא שעומד על הפרק?
"הקמה של תחנת רדיו לילדים ונוער בסיכון. חשוב לתת להם קול כדי שלא יגיעו למצבם של האסירים".
