בחזרה לחיזור: שרית סרי פנויה לסרנדות (אבל לא רוצה עוקבים)

"הלו, שרית? אני עוקב אחרייך כבר שבועיים": למרות טראומת הנעורים, שרית סרי מתגעגעת לעידן שבו החיזור התרחש בחיים האמיתיים ולא ברשתות החברתיות

שרית סריפורסם: 22.03.18 07:49
 הצהרה פמיניסטית או הבעת חולשה? (צילום: שרית סרי)
הצהרה פמיניסטית או הבעת חולשה? (צילום: שרית סרי)

בעקבות קמפיין MeToo# המבורך, אני שומעת מסביבי גברים ונשים שאיבדו את הקודים הבסיסיים של המילה היפה והנכספת בקרב פנויים-פנויות: חיזור. אז אמנם בתוך המילה "חיזור" - הס פן תאיר ותעיר - מסתתר לו השורש ח.ז.ר, אבל היי, כמה ח.ז.ר? כמה לחזר בלי שזה הופך (במקרה הטוב) להטרדה מוחית? כמה לחזר בלי להיות חזירים על נפשם של אחרים? איך וכמה נכון לחזר בלי להפוך לסטוקר/ית?! נדמה לי שהתשובה נלמדת "תוך כדי הליכה" מאז פרוץ קרבות ה"מי טו". וטוב שכך.

 

הקלדתי בחלונית גוגל "אמנות החיזור" ואינספור אתרים בנושא "אומנות הפיתוי" ו"אומנות הדיבור" (מול קהל או מול למפה דמיונית) זינקו עליי. ואני בכלל חיפשתי את המילה התמה, הרחוקה, הנחשקת: חיזור. הגרפיטי "פנויה לסרנדות" ממוקם לא רחוק מביתי, מתחת לחלון של דירת קרקע ונוכח שם יותר מעשר שנים. עדיין לא החלטתי אם האמירה הזאת פמיניסטית או לוזרית, מביעה אומץ או צורך, נואשוּת או עוצמה – אבל בכל מקרה היא לגמרי נראית לי כמו כמיהה אינסופית לקשר, לחיזור, לחום - מדיניות הדלת הפתוחה תמידית כשפניה של הדיירת כנראה לשלום וביטחון בעצמה, כמו הצהרת נשיות 2018 – היא גם מבשרת שהיא "פנויה" וגם מבקשת חיזור כמו פעם, נעזרת במילה שמוּכרת לבני ובנות 40 ומעלה.

 

בכל יום שאני עוברת ליד הגרפיטי הזה, אני חושבת כמה יפה גילוי הלב שחרטה האישה הזאת על תחתית חלונה במקום לחטט בפייסבוק בתמונות ובחיים של אחרים או לכתת אצבעותיה על מקלדת בהרשמה לאתרי היכרויות. הגברת פשוט מודיעה בראש חוצות על המקום הנפשי שבו היא נתונה: "פנויה לסרנדות", ועוד בלשון רבים.

 

 עוד לא אבדה תקוותנו (צילום: שרית סרי)
    עוד לא אבדה תקוותנו(צילום: שרית סרי)

     

    מצד אחד, ממש לא בא לי להתרפק ולשאול איפה הימים שגברברים היו מחזרים בעזרת פתק שהיו מעבירים לבחורה דרך מלצרים בבית קפה (ולא דרך צ'ט פייסבוקאי מרחיב לכת שכולל מילה אחת: "היי"), או לשולחי זרי השושנים (ולא אייקונים של פרחים), או לאלה השרים ופורטים על גיטרה מתחת לחלון ביתה של אישה כחלק מתרבות החיזור הישנה והנאיבית.

    מצד שני, האם זה באמת התרחש או שזו אגדה נוסטלגית חובקת עולם?

     

     

     בחורה עם הומור מחפשת גבר רציני  (צילום: שרית סרי)
      בחורה עם הומור מחפשת גבר רציני (צילום: שרית סרי)

       

      מצד תשיעי, בחוויה הפרטית שלי, בגיל הנעורים לגבר הישראלי של שנות ה-70 תחילת ה-80 היו דרכים תמוהות לחזר:

      בעזרת חברים – שליחים מהשכבה, חבר או חברה שביררו אם הנערה פנויה; באמצעות ארסנל שריקות – עם או בלי אצבעות בפה, כאילו היינו מונית; פנייה בשאלות מוזרות, כמו "מאיפה העיניים האלה מאיפה?"; או דרך אמירות "'אחחח... הייתי נותן לך אסימון ותתקשרי אליי כשתגדלי" (וכן, נשארתי עם סטוק אסימונים שאי-אפשר להמיר אותו לכלום בבנק הדואר). אך בעיקר דרך שיחות טלפון אנונימיות, טרום עידן השיחה המזוהה והיכולת הטכנולוגית לדעת מי באמת נמצא מעבר לקו: בגיל 15, בשעת לילה מאוחרת, צלצל הטלפון בבית הוריי וקול גברי שקט, נמוך וזר נשמע מעבר לקו:

      – "הלו. שרית?"

      – "כן"

      – "מה שלומך?"

      – "מי זה?"

      – "אני עוקב אחרייך כבר שבועיים ורציתי להגיד לך שאת מאוד יפה והייתי רוצה להכיר אותך"

       

      חוויתי חוֹם בגב ואי-יכולת להזיז את הגפיים. ההתפרצות הזאת אל הטלפון הקווי-ביתי הבהילה אותי. ההורים והאחים הקטנים שלי לא היו בבית. חושך בחוץ ובעתה בפנים. החושים שלי אמרו לי לענות לו יפה, כי אי-אפשר לדעת לאן זה יכול להוביל. בכל זאת, רצח רחל הלר ז"ל היה עדיין בכותרות והכל היה מפחיד באופן כללי. - "יש לי חבר", שיקרתי מיד ובביטחון. עד היום אין לי מושג איך גייסתי את הטון המסוים ההוא: שקט אך נחוש.

      - "אהה, אוקיי. תודה", הוא ענה בנימוס מאוכזב.

       

      שניות לפני שהנחתי את שפופרת הטלפון במקומה הוא הספיק להגיד "רגע-רגע-רגע, רק רציתי להגיד לך שאת באמת מוצאת חן בעיניי ו... תציצי בתיבת הדואר. מחכה לך מעטפה".

      הקו נותק והמוח שלי עף לאלף כיווני חקירה, אבל כל שנותר לי היה לחכות שההורים שלי יחזרו הביתה, לזנק אל תיבת הדואר ולבדוק אם ההוא על הקו עבד עליי וזו מתיחה מטומטמת (הלוואי+אמן) או שלא (חס ושלום).

       

      כעבור שעת סיוט ללא קצה חוט דנטלי אפילו, ההורים שלי חזרו הביתה ומיד סיפרתי להם על שיחת הטלפון המוזרה וטסתי אל תיבת הדואר שלנו, ואכן הייתה שם מעטפה ועליה כתוב שמי הפרטי ושם המשפחה שלי ובתוכה שלש תמונות סטילס. שלי! ממש פפראצי של אמצע שנות ה-70, כשעוד קראו לו פאפרצ'י.

       

      בתמונות אני נראית בסך הכל צועדת ברחוב, וכולן צולמו מאותה זווית ברצף: בתמונה אחת אני סוגרת את התיק, בשנייה מסיטה שיער ובשלישית שולחת יד לכיוון הפה. אבל מהכיוון שהיא צולמה מהצד זה נראה כמו חיטוט באף. הסתכלתי שוב ושוב בתמונות וחטפתי רעד בבטן, כי ניכר וברור שצולמתי ממרחק לא רב. ההרגשה הייתה פלישה לפרטיות ושאיש זר, שאמנם יודע את שמי ואת מספר הטלפון שלי - עוקב אחריי.

       

      אותו זר שצילם אותי אמנם לא הופיע שוב בחיי, אבל במשך כמה חודשים הלכתי ברחוב בתחושת פרנויה, פחד, אימה ועוד מילים נרדפות מהמחלקה הזאת.

       

       שומרת לך פינה חמה פינת אלנבי (צילום: שרית סרי)
        שומרת לך פינה חמה פינת אלנבי(צילום: שרית סרי)
         

         

        יחד עם זאת, אני מאושרת רטרואקטיבית שאת שנות חיי הצעירות חוויתי ללא התחושה העכשווית בעולם הפו"פ, של ריצה בכיכרות, כשהיומיום של הרווקים/ות סובב סביב תרבות הטיזינג, תעשיית עשיית העיניים, האיפור והחוטיני, השרירים והמיני-ביקיני, המחשוף והגלוֹס השקוף ובניית הגוף ומכוני הכושר והסדנאות בדרך אל האושר. חיים תוך ציפייה מתמדת לשני וי בווטסאפ ובדיקות האם נשוא תשוקתם/ן נראה/תה לאחרונה, וכל הטינדר, והטוויטר, והסיקרט והאינסטגרם והפייסבוק – בלי קוקו ובלי שום סרפן, אבל עם כל פאנל הפרשנים והפרשנויות והדחיפוּת לדעת "מי עשה לייק" או "מתי בדיוק הוא עשה לייק" ומה הם נימוקיו, וכל ה"מה קרה שהוא עשה פתאום ארבעה לייקים ברצף אחרי שהוא נעלם לחודשיים", וכל העדכונים השוטפים בדף החדשות שמאפשרים מעקב אחרי כל פעולה זניחה שעשינו.

         

         לאט לאט זה נשמע יותר ויותר פחות ופחות (צילום: שרית סרי)
          לאט לאט זה נשמע יותר ויותר פחות ופחות(צילום: שרית סרי)

           

          אני מברכת כל רגע כאישה פנויה, על שלא העברתי את שנות נעוריי בניסיונות פענוח סמסים עם אימוג'ים כלליים, תוך ניסיונות להבין מה הולך כאן ומי בעד מי.

          מודה על כך שהעברתי את גיל הנעורים בלי כל הטכנולוגיה המשוכללת המתפרצת, מצב שבו אנשים מתחברים לרשתות חברתיות כדי לפרוש ולפרוס את מחשבותיהם ותמונות חייהם לכל דורש ובעצם מרכלים על עצמם בפרהסיה. מבחירה! – כי בעידן שבו אנחנו חיים, המילה "עוקב" הפכה להיות משאת נפש, משאלת לב, מקור גאווה – מילה נכספת, נעלה, נחשקת, חמודה אפילו, ובדרך איבדה את משמעותה המקורית המבעיתה. או כמו הכיתוב הקבוע בדף הפייסבוק הפתוח מולי: "מצאי עוד אנשים לעקוב אחריהם".

           

           אהבה עושים באהבה או לא עושים בכלל (צילום: שרית סרי)
            אהבה עושים באהבה או לא עושים בכלל(צילום: שרית סרי)

             

            נ.ב

            עדיין מבררת אם נחמד לי שבתוך המילה חיזור מתחבא לו הפועל ח.ז.ר.

             

            הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: שי ארבל, סגנון: ראובן כהן)
            הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: שי ארבל, סגנון: ראובן כהן)
             
            הצג:
            אזהרה:
            פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
            לפני 15 שנה התחלתי לצלם להנאתי אמנות רחוב: גרפיטי, שלטים, מודעות וסטיקרים - מתעדת רגעים ממניעים עלומים.

            עם הזמן הבנתי שיותר מכל סוגי אמנות הרחוב הגועשת – אני אוהבת את הגרפיטי הכתוב: לפעמים כתובים להם רק מילה אחת או משפט קצרצר ולפעמים מדובר בציטוטי שירים - מילים מילים מילים... חריתות צבעוניות שאנשים משאירים על קירות. מלוח ליבם – אל עיני הציבור הרחב.

            בתל אביב רוב אמנות הרחוב מתרחשת בקו דמיוני (ממזרח-למערב) מרחוב פרישמן ודרומה. בצפון תל אביב – אין גרפיטי. ואם יש – אז העירייה דואגת להסיר מיד.

            ברוב המקרים אין "חתימת אמן" לגרפיטאים האנונימיים ואין לדעת מי הם האמנים המיוסרים/מצחיקים/פילוסופים/מתחכמים שכתבו, ציירו, איירו, ציטטו, הגו או הבריקו - הזיהוי כמעט שאינו אפשרי, אבל ברוב המקרים – זה מציף בי מחשבות.

            * * *

            שרית סרי
            בת 56. אמא של גל. תל אביבית.
            במקור – שחקנית, קריינית, מדבבת.
            בעשור האחרון – יוצרת / סופרת / מצלמת /תופרת / מרפדת.
            שני ספרים בהוצאת "עם עובד" ("תהיו בקשר" וה"היוצר פינת החופר") - והשלישי בדרך.