בעיקרון הייתי אמורה להיוולד עם גומות. איך אני יודעת? אני פשוט יודעת. מרגישה את זה בכל רמ"ח איבריי הלא מיוחדים. מאז שאני זוכרת את עצמי אני מסתכלת על אנשים שיש להם גומות ומרגישה צביטה בלב. הרגע הזה שהם נושכים באגביות את השפה העליונה או סתם מעוותים את הפנים שלהם ומתגלה הפלא - אוחחח, זה כל כך לא פייר. במשך שנים אני מסתובבת עם התחושה הזו בבטן. ככל שאני מתבגרת, אגב, היא לא נעלמת. אני אולי מאבדת את הלגיטימיות שלי לדבר עליה בקול רם מבלי להישמע אישה מטורללת, אבל היא תמיד שם. בכל פעם שאני מקריאה לילדים שלי את "גומות החן של זוהר", אני קצת מתה מבפנים. מסכנה זוהר, אני כל כך מבינה אותה. תקועה עם הפנים הגנריות שלה. כמה עצוב.
מעולם לא עשיתי דבר עם התשוקה הזו. למה? א. אני לא אדם שנוהג להחליט החלטות הרות גורל או להניע מהלכים חשובים, וב. בניגוד לניתוח אף או ציצים, לאנשים יש נטייה שלא לקבל בהבנה כאלה שסתם מחוררים את הלחיים שלהם בשביל הפאן. לכו תבינו.
"לא התחתנתי עם אביבית בר זוהר"
לאחרונה, במסגרת עבודתי כעיתונאית, נשלחתי לראיין פלסטיקאים כדי לחקור את סצנת ההזרקות והמילויים בישראל. לפני שיצאתי מהבית בן זוגי נתן לי נשיקה במצח ובירך אותי בברכת "שלא תתפתי לגעת בפרצוף שלך. אני התחתנתי איתך ולא עם אביבית בר זוהר, ואם את עושה משהו, אני אורז מזוודה ומשאיר אותך לבד עם שני ילדים. ורק מזכיר לך שהיום זה היום של החוגים, וזה נורא קשה לוגיסטית להתנהל לבד עם שניהם".
נלחצתי. מילא שיעזוב בכל יום רגיל, אבל זיבי ביום של החוגים. אין מה לומר, האיש מכיר אותי היטב. אני אמנם פוחדת מהמון דברים בעולם הזה (רשימה חלקית: ג'וקים, רעמים, טיסות, ים, הרגע שבו הילדים מגלים שחיסלתי להם את העוגיות), אבל עם מחטים ופעולות שעלולות לעשות אותי קצת יותר יפה אני דווקא זורמת.
"זה לא עובד ככה", הוא חיזל"ש אותי. "את צריכה להגיד לי מה מפריע לך, ורק במה שמפריע לך אנחנו נטפל". "אבל... אבל... אני לא יודעת מה בדיוק מפריע לי", אמרתי, "אני רק יודעת שאני לא אוהבת את מה שאני רואה". "ככה אני עובד", הוא התעקש. "אני לא מתכוון להכניס לך לראש סרטים מעבר לאלו שכבר קיימים". אוקיי, איש חמוד, הגיוני ומעצבן. אני אנסה למקד את עצמי: "יש לי קמט במצח שלא היה שם קודם, אני שונאת את האף שלי בקטע אחר, אנשים כל הזמן אומרים לי שאני נראית עייפה למרות שישנתי מלא, אה, וגם יש את העניין הזה שהייתי אמורה להיוולד עם גומות, ובשל תקלה בייצור זה לא קרה. אתה יכול לסגור לי את הפינה הזאת?".
אחרי שדילג באלגנטיות על השאלה האחרונה שלי, הוא סיפר לי על האופציה לעצב את האף מחדש מבלי לנתח אותו, סקר עבורי את השיטות לטפל בעיניים עייפות, והסביר לי באילו אזורים בפנים אצטרך הזרקה של טוקסין הבוטולינום (המוכר יותר בשם "בוטוקס") ובאילו חומצה היאלורונית.
איך אפשר לא להתכופף 24 שעות?
רגע לפני שהריאיון הסתיים, שאל אותי הדוקטור: "את רוצה אולי לנסות, לראות איך זה מרגיש?", "מה, כאילו, עכשיו?", נלחצתי. "יהיו לי סימנים? כי אני פשוט צריכה ללכת לעבודה וגם להישאר נשואה לפחות עד מחר. אתה מבין, היום זה היום של החוגים". הדוקטור הסביר שלא אמורים להיות סימנים, רק שיתוק של שרירים מסוימים במצח, שאי הפעלה שלהם תיצור אשליה של מצח חלק. "בוא", אמרתי לו, "אלו לא השרירים היחידים שמשותקים אצלי. יש לי כמה שרירים הרבה יותר מהותיים בגוף שמוגדרים מנותקי קשר כבר שנים".
"אה", הוא נזכר, "וגם אסור לך להתכופף במשך 24 שעות עד שהחומר ייטמע היטב בעור. זה מאוד מאוד חשוב". נו, כמה קשה זה כבר יכול להיות לא להתכופף למשך יממה? חשבתי. "יאללה, דוקטור, איף יו וונט טו שוט - שוט! יותר מוכנה מזה אני כבר לא אהיה".
איכשהו שרדתי את היממה הזו נשואה וזקופה מהרגיל. מה צופן לי העתיד בתחום המילויים וההזרקות? אני באמת לא יודעת, אבל בואו נגיד שאני מבינה קצת יותר את אלו שמתמכרות לשיט הזה. אגב, מאמי, אם אתה קורא את זה, אל תאמין לכל דבר שאתה קורא בעיתונים. לא עשיתי כלום כי אין כלום ולא יהיה כלום. אני יפה טבעית. גם שפם וגבות אני לא עושה. אה, רק אם במקרה אחליט פתאום לפתוח סדנאות להעצמה נשית וזיוף אורגזמות – פליז תעשה לי אינטרבנשיין, ויפה שעה אחת קודם.