נעשה ניסוי: גגלו את המלים women ו-design. בוודאי לא תופתעו לגלות שחלק ניכר מהתוצאות הן ורודות ו/או מנצנצות, אחרות מאופיינות בקווים רכים וקישוטיות יתר, אר-נובו סטייל. בספר As long as it pink: The sexual politics of taste, טענה חוקרת העיצוב הוותיקה פני ספארק שמאז המהפכה התעשייתית, עיצוב עמוס או מבולגן הפך מזוהה עם נשים ואילו צורות מינימליסטיות וארכיטקטורה מודרנית נחשבות ל''גבריות''. באופן רחב יותר, "טעם", טענה ספארק - מושג סובייקטיבי שמתקשר עם קישוט ופחות עם מהות - מזוהה עם נשים, לעומת ''עיצוב'', שהוא פעולה גברית. ספרה של ספארק ביקש להתמודד אז עם ההדרה של נשים מעולם העיצוב.
הגיע הזמן שהשיח על אסתטיקה ישתנה לשיח שעוסק בתוכן. בתערוכות הבוגרים של בתי הספר לעיצוב, בסוף השנה שעברה, הוצגו כמה פרויקטים שנותנים מענה לצרכים בלעדיים לגוף האישה או לסוגיות שמעסיקות נשים - ולא לסגנון. האם נשים יזהו טוב יותר צורך נשי, רק כי יש באפשרותן להבין תחושה ומצב פיזי? איך היה נראה כיסא ללידה, או אמצעי מתוחכם להגנה עצמית, אם היה מעוצב בידי אשה? האם אפשר לדבר על "עיצוב נשי"?
את החזייה במתכונתה המודרנית, מוצר נשי לכל הדעות, המציאה בשנת 1913 פטרונית האמנות והאקטיביסטית האמריקאית קארס קרוסבי (שנולדה בשם מארי פלפס ג'ייקוב). אך הדוגמה הזו אינה מאפיינת את הדיון מאחר שמדובר בפריט לבוש ובאופנה, שממילא מקושרים לנשים, בעוד שההדרה קיימת בעיקר בתחומי העיצוב התעשייתי או האדריכלות.
אני טוענת שנשים ייטיבו לזהות צרכים נשיים – נפשיים, פיסיים או חברתיים – ותדענה לדייק את הפתרונות. היום הן מציגות יכולות אסתטיות וטכנולוגיות, שלפני עשרים שנה, לפי ספארק, היו נתפסות כמעשה ידיו של מעצב גבר.
למשל, עדי סלע מהמחלקה לעיצוב פנים במכון טכנולוגי חולון בחרה להתעמק בעובדה הכואבת שאמנם בישראל לאסירות שהן אמהות לפעוטות יש את הזכות לקחת אותם עימן, אך בכלא הנשים היחיד בארץ אין שום התייחסות או מענה לצרכיהם של הקטנים. סלע תכננה בית סוהר חדש ועכשווי, עם מרחבים ציבוריים למשחק ואווירה פחות קודרת.
בתחום הציוד הרפואי בלט הפרויקט של מרים יאיר פור מבצלאל, שעוצב לפי התפיסה ההולכת ורווחת, שאין צורך במיטה ללידה. יאיר פור הבינה שיש צורך ברהיט רפואי חדש - כורסת לידה מודולרית, המשלבת טכנולוגיה עם קווים עגולים ורכים. המראה מבקש להעביר את היתכנותה של חוויה נעימה, במקום קרה ומכנית. במקרה הזה, מה שנתפס כ"טעם נשי" - קווים עגולים, רכות חומרית וצבע - הוא פונקציה הכרחית, ולא הפרעה.
Ovyo של נעמה בוקסנבוים, בוגרת בצלאל, מיועד, בפעולה פשוטה ולא פולשנית, לזהות את חלון הפוריות החודשי, בהתבסס על ''שיטת המודעות לפוריות''. המוצר מאופיין בעיצוב נקי וענייני, ללא סממנים שעשויים לסווג אותו כמוצר נשי, אך כן כמוצר רפואי שיש בו ניקיון ועדינות.
Defancy של אסתי בראנץ מבצלאל היא סדרה של תכשיטים, שעשויים להיתפס כפריטי אופנה יצירתיים במיוחד. אולי בעולם אוטופי. בראנץ יצרה תכשיטים שישמשו ככלים להגנה עצמית: הם מעוצבים כחלק מהגוף, או מתלבשים על פריטי לבוש ואביזרים. גם כאן, נדמה כי דרושה היכרות קרובה עם הרגלים נשיים ועם פריטי הלבוש, כדי לזהות את החיבורים האלגנטיים שבראנץ יצרה. בו בעת, המעצבת הציגה הבנה בחיבורים בין חומרים שונים, בעמידותם ובפוטנציאל הפגיעה שלהם, לצד היכרות עם טכניקות של הגנה עצמית.
תערוכות הבוגרים מציגות בדרך כלל אבות טיפוס שלא מתממשים לכדי מוצר, אך הגישה מחלחלת גם למשרדי העיצוב הבולטים בארץ. ב-2016 יצא לשוק Livia - מכשיר חשמלי חדשני, המקל באופן משמעותי על כאבי המחזור של נשים, וכולו יוזמה, פיתוח ועיצוב ישראלי מקומי. למשימת העיצוב נבחר סטודיו טננבאום חזן, שעיצב בעבר מכשירים לחברת אפיליידי ומתגאה ביחס של חצי-חצי בין המעצבים והמעצבות. לא תמיד היה כך הדבר. נעם טננבאום, אחד השותפים, מספר שרק ב-2013 נתן צ'אנס למעצבת תעשייתית. "עד אז חשבתי שעיצוב תעשייתי זה מקצוע טכני, ועל כן מתאים רק לגברים", הוא מודה.
תרומתה של המעצבת למשרד שינתה לחלוטין את תפיסתו. את צוות העבודה על מכשיר ה-Livia כבר היה ברור שתנהל מעצבת (יעל צמח-חדד, היום בעלת ''קיטה קידס''). התוצר הוא מכשיר מינימליסטי, נקי קווים וגוונים, שלא היה מבייש את אפל. זאת ועוד: קשה לקטלגו כמוצר נשי או גברי, או לנחש למה הוא משמש.
מאחר שהשיח הנפוץ בעולם העיצוב בכל מה שנוגע לנשים מתייחס בעיקר לטעם, קישוט או סגנון, אני מאמינה שחשוב להציג מוצרים שעיצבו נשים עבור נשים, ולבחון את איכותם גם דרך משקפת "גברית". איני טוענת שמעצב שילווה את זוגתו ללידה לא יזהה צורך במוצר נוח או ארגונומי יותר עבורה. עם זאת, נדמה לי שכדי לגייס את המוטיבציה הדרושה להעמקה בפתרונות לנשים דרושה, עדיין, חוויה אותנטית שמייצרת הבנה והזדהות. כך ניתן יהיה להתייחס ל"טעם הנשי" לא כאל סגנון, אלא כאל כלי עבודה הכרחי.
- הכתבה פורסמה לראשונה במגזין מוזיאון העיצוב חולון, כאן.
- עדי המר יעקבי היא בוגרת המחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל, בעלת תואר שני בתולדות האמנות ואוצרות מאוניברסיטת בן גוריון ועורכת אתר מוזיאון העיצוב חולון.
