גם בגיל 75, המעצב ההולנדי פרנס דה לה היי (Frans De La Haye) ממשיך לעבוד וליצור. הוא אולי לא נהנה מהזוהר שמאפיין בימינו "מעצבי-על", אך בקרב יודעי דבר, שמו נהגה בנשימה אחת עם שמותיהם של גדולי המעצבים של הולנד, כמו חריט ריטפלד, הלה יונחריוס או מרסל ואנדרס.
דה לה היי הוא לא רק מעצב תעשייתי; הוא גם יזם ומרצה בכיר באקדמיה, ואפשר בהחלט לתאר אותו כאיש הכי צעיר וחד בחדר. גם מי ששומע כעת את שמו בפעם הראשונה, ייתכן שחולק היכרות אינטימית עם אחד מעיצוביו המפורסמים: מיטת Auronde, שאותה עיצב ב-1973 לחברת Auping ההולנדית. המיטה נמכרה עד היום ביותר ממיליון יחידות, ומאז שחברת ''הולנדיה'' החלה לייבא אותה לכאן ב-1981, כמה אלפי ישראלים ישנים עליה מדי לילה.
לרגל יום הולדתה ה-45 של המיטה הגיע דה לה היי לארץ לצילומי סרטון פרסומת, וכך יכולנו לפגוש אותו לראיון. "מה תשתו?" נשאלנו, ודה לה היי, ביקש, במבטא כבד של דובר אנגלית, "קפה בוץ". הוא אינו דובר עברית, אך אשתו השנייה, לה היה נשוי 18 שנים, הייתה ישראלית, ומלבדה יש לו חיבור אישי ומקצועי עם ישראלים; פרויקטים עם חברת "דלק" הם חלק מהרזומה שלו.
חבר אמר: אתה מעצב תעשייתי
דה לה היי נולד ב-1943 באוסטזאן שבהולנד, וכבר בנעוריו נהג לרשום סקיצות של רעיונותיו. אולם כשפנה ללימודים אקדמיים, הלך, לבקשת אביו, ללמוד הנדסה מכנית. מהנדס הוא לא נהיה, אך הידע שצבר המשיך לשמש אותו כמעצב, ותרם, לדבריו, לפיתוח חשיבתו. גם כשלמד הנדסה, הוא מספר, רישום הרעיונות לא פסק. יום אחד הראה את הסקיצות לחבר אדריכל, שאמר לו: "אתה הרי מעצב תעשייתי!" ודה לה היי, שלא ידע שלדברים שנשפכים לו על הנייר יש שם, הביט בחבר בפליאה.
הסיפור על איך התקבל ללימודי עיצוב תעשייתי באקדמיה לאמנות בהאג, מעורר בו צחוק מתגלגל גם היום. 400 מועמדים ביקשו להתקבל לתוכנית האקדמית המצומצמת, וכשהגיע שלב הראיונות האחרון, הוא הופתע לראות שיתר המועמדים הגיעו עם פרויקטים שאותם הציגו לוועדת הקבלה, ואילו הוא לא הביא דבר. כשנשאל בראיון מדוע הופיע בידיים ריקות, השיב בלי למצמץ: רציתי לבדוק קודם אם הרמה האקדמית של התוכנית תעניין אותי. זריזות התשובה והחוצפה שבו את לב המראיינים. דה לה היי היה אחד מהשישה שהתקבלו ללימודים, וזכה לשיעורים ממרצים שנעשו עם השנים לאייקונים בעולם העיצוב, למשל אטורה סוטסאס.
מטורבינות רוח עד פריטי ריהוט
הקריירה הארוכה שלו כוללת מגוון רחב של פרוייקטים עטורי פרסים, בהם טורבינות רוח, ציוד לעירוי דם, אופניים, מערכות תאורה, פריטי ריהוט, תחנות דלק, ממשקי משתמש אלקטרוניים ועוד ועוד. גם רשימת הלקוחות שלו מרשימה באורכה ובגיוונה, עם שמות כמו Auping, Yamaha Motors, KLM, Shell, Ahrend, Terumo ואחרים.
כבעל רוח יזמית, מרבית הפרויקטים המצליחים שלו החלו, לדבריו, כיוזמה אישית, ובהמשך פותחו עם החברות התעשייתיות הרלוונטיות. דה לה היי לא מוכר רעיונות ללקוחות; הוא בעליהם של כל הפרויקטים שלו, חלקם רשומים כפטנטים, ושולט שליטה מוחלטת בגורלם העיצובי, גם כשמדובר במיטה בת 45 שנה.
מה למשבר הדלק ולמיטה זוגית?
בקטלוג של Auping, יצרנית המיטה, מצוין שהמעצב לא מאפשר כל שינוי בעיצובה. על הולדתה של המיטה יש לו סיפור, שלא הגיע לשום קטלוג: ב-1973 פרץ משבר האנרגיה העולמי. בעקבות מלחמת יום כיפור הטילו מדינות הנפט הערביות חרם על מדינות המערב שתמכו בישראל. ההשלכות הכלכליות של צמצום אספקת הדלק וייקורו היו קשות. הולנד נותקה כליל מאספקה. חברות יצרניות ומפעלים נאחזו בציפורניים על מנת לשרוד. רבים התמוטטו.
יצרנית המיטות Auping, שהיתה על סף פשיטת רגל, פנתה אל דה לה היי בבקשה שיעצב לה מיטה חדשה, כדי להציג אותה בתערוכת רהיטים גדולה. אנשי החברה הגיעו אליו עם תיאור מדויק של דגם המיטה הרצוי, אך דה לה היי הדף את הבריף, והעדיף להציע עיצוב משלו. לצד המיטה שעיצב הוסיף גם שידות לילה משלימות, בניגוד לבקשה הראשונית, שקבעה כי הן מיותרות. בגלל לחץ הזמנים לא היה מקום לוויכוחים ולשינויים. המיטה הוצגה בתערוכת הרהיטים, ולהפתעת היצרנית הפכה לסנסציה שיווקית. דה לה היי מחייך כשהוא זוקף לזכותו את הצלתה של החברה מהתרסקות.
האבא של עמדות התדלוק
לדלק יש חלק חשוב בקריירה שלו. דה לה היי נחשב למעין אב מייסד של תחנות הדלק המודרניות. קו תחנות הדלק שעיצב לחברת "shell" היה הראשון לאחד את כלל הפונקציות של מכונת התדלוק במבנה מרובע פשוט.
האתגר היה, לדבריו, לאחד שמונה צינורות מובילי דלק לתוך מכונה אחת. אף אחד לפניו לא חשב על כך. "זה לא ייאמן", הוא אומר, "אבל זה נכון". עיצוב מערך הצינורות הזה, שהיה מהפכני בזמנו (ודה לה היי רשם עליו פטנט), הפך מהר מאוד לסטנדרט העיצוב של דורות חדשים של משאבות דלק ברחבי העולם. הוא, אגב, גם היה זה שעיצב את אקדח התדלוק המוכר לכולנו.
גם אופניים, פחי אשפה וכיסאות
אבל הרבה לפני שעשה לעצמו שם בעולם העיצוב, כשהיה רק בן 23, עיצב דה לה היי את הגרסה הראשונית של אופני המירוץ Spanbike. נקודת המוצא בעיצובם היתה שימוש מינימלי בחומר, במטרה להפוך אותם לקלים ביותר בעולם. מסגרת האופניים שלו הורכבה ממספר מוטות דקים וחוטי מתח, והיתה קלה יותר ממסגרות שעשויות מסיבי פחמן. על אף שהעיצוב הייחודי זכה לשבחים ולהתעניינות רבה לאורך שנים, לקח כרבע מאה עד שהאופניים הגיעו, ב-1992, לייצור סדרתי.
הצורות הגאומטריות של דה לה היי, שנושאות ניחוח מודרניסטי, מופיעות גם בפרויקטים נוספים שלו, למשל Ditch - פח פלדה מלבני למיון אשפה, עם תאים לסוגי האשפה השונים, שמיועד לחללים ציבוריים;
או כיסא Centennial שעיצב עבור חברת הריהוט המשרדי Ahrend; וכיסא ה-YLine בגרסאותיו החומריות המגוונות.
הרקע ההנדסי שלו בוודאי מועיל. ברבים מעיצוביו יש הפשטה של מנגנונים מורכבים, הוא רשם כמה פטנטים טכניים על שמו, ובכל עיצוביו ניכרת חשיבה מדוקדקת על פונקציונליות.
הקדים את זמנו בחשיבה ירוקה
דה לה היי הוא מעצב תעשייתי מהדור הישן, מ"הדור השני", כדבריו. דור של מעצבים שחוו במהלך חייהם תהפוכות רבות בעולם, ואת תחלופת הזרמים - באוהאוס, מודרניזם, פוסט מודרניזם; ואיכותיהם בהתאם.
אולי בשל החיים בימי מחסור, הוא דוגל בקיימות. עיצובה העל-זמני של המיטה בת ה-45 מדגים את פילוסופיית ה"קיימות דרך עיצוב", שאותה הוא מפיץ בהרצאותיו ברחבי בעולם. החשיבה הירוקה מלווה אותו מתחילת דרכו, והעובדה שאת השכלתו העיצובית רכש בתקופה שבה האנושות עדין לא הוטרדה בסוגיות של איכות הסביבה, הופכת את עקרונותיו למרשימים במיוחד.
דה לה היי מבקש שבני האדם יבססו יחסי חברות ארוכים עם המוצרים שבחייהם, גם במאה ה-21, דווקא במאה ה-21. הוא גורס כי יחסים כאלה צריכים להפוך לסטנדרט, שיושג על ידי עיצוב חכם, ייצור ושיווק של מוצרים מאריכי חיים, וגם על ידי חינוך הצרכנים לתחזוקה, תיקון ועדכון של מוצרים שרכשו בעבר.
למרות שלשיטה "מעריסה לעריסה" (ללא פסולת, כלומר הלוקחת בחשבון את אופן מחזורם של מוצרים כבר בעת ייצורם) היתה בעשורים האחרונים השפעה חיובית בהעלאת המודעות לחשיבה ירוקה, דה לה היי מותח עליה ביקורת. לטענתו, עם הזמן הפכה השיטה למעין מותג בפני עצמו, והיא מעודדת למכור יותר ומהר יותר, ובכך, כמובן, לזהם הרבה יותר. לדבריו, היעילות האנרגטית של החומרים מהם עשויים מוצרים מאריכי החיים הרבה יותר טובה מאשר זו של מוצרים שתוכננו אך ורק מתוך מחשבה על מחזורם. "בסופו של דבר", הוא אומר, "אנחנו יכולים למחזר הכל, אבל לא צריכים לכוון את עצמנו מראש לכיוון המחזור של מוצרים".
עיצוב צריך, לדבריו, לשים דגש על אורך החיים האופטימלי של המוצר, ולהתמודד עם האתגר של עיצוב מוצר, שבו ההזדקנות הטכנית והסגנונית מטופלות בחוכמה ומאוזנות ביניהן. "אם למוצרים אין איזון כזה", הוא אומר, "אריכות הימים תהיה אשליה".
