אינה רודק: "כשאני רצה אני מרגישה שאני מתעוררת לחיים"
בת 43, נשואה + 3 ילדים: יוני ואיה (תאומים בני 16), לילי (9)
הרגע שבו הבנתי שגם אני רוצה לרוץ: חברה שלי הציעה לי להצטרף לריצה איתה, וחשבתי שיהיה נחמד לנסות. בזמן הריצה דיברנו על החיים, שיתפנו בחוויות, והבנתי שזה זמן איכות. זה קרה בדיוק אחרי שאמא שלי נפטרה מסרטן, וזה עזר לי לחזור לעצמי, לחזור לחייך, לחזור לחיות.
הצעד הראשון שעשיתי בכיוון: אולי העובדה שהסכמתי לצאת עם החברה שלי לאותה ריצה. מאז לא הפסקתי.
הפעם הראשונה שלי: בריצה הראשונה, ולמרות שאני אישה ספורטיבית, חששתי שאולי אני בכלל לא יכולה לרוץ, שאפסיק אחרי כמה מטרים. אחרי שרצתי את הקילומטר הראשון שלי התרגשתי מאוד. ניסיתי להקשיב לגוף שלי ופתאום הבנתי שאני יכולה לרוץ מהר יותר ורחוק יותר - לא רק קילומטר אחד או שניים או שלושה. הופתעתי בעצמי מהיכולת שלי וגיליתי עוד משהו על עצמי.
איך הריצה משתלבת בלו"ז שלי: בשלושת החודשים האחרונים אני מתכוננת לחצי מרתון ורצה פעמיים בשבוע. אבל לפני זה בערך שלוש שנים רצתי כל יום מוקדם בבוקר, ב־05:30. אני אוהבת לראות את הזריחה, אנשים עם כוס קפה בדרך לעוד יום, צעירים שחוזרים מבילוי, ובקיצור: את העיר מתעוררת.
נקודות שבירה: כשאני מאוד עייפה ולא ישנתי מספיק לוקח לי דקות ארוכות לשכנע את עצמי לקום ולרוץ בכל זאת. מה שעוזר לי לזוז זו המחשבה על הרעננות שאחרי, הקלילות, התרוממות הרוח והמרץ לכל היום. אז אני פשוט קמה ורצה עם המוזיקה.
מה הריצה לימדה אותי על עצמי: היום, כשאני מתאמנת לחצי מרתון, זה מפתיע אותי מחדש בכל פעם שאני מצליחה להוסיף עוד שני קילומטרים לקילומטרז' שלי. זה סיפוק אדיר וגם גורם לי להכיר תודה לגוף שלי. הריצה נוסכת בי אומץ ומגבירה את הביטחון העצמי שלי.
דברים שהשתנו בחיי בעקבות הריצה: זה סוג של מדיטציה וניקוי של כל המחשבות הרעות בשבילי. התחלתי להאמין בעצמי ואני רואה דברים באור יותר חיובי. למדתי המון על המוח ועל הגוף שלי, ואני מסוגלת לתכנת אותו בהתאם לצרכים שלי. מעבר לאלה יש בי גם המון אנרגיה, ואני מחלקת אותה לכולם בכיף.
>> בדיוק כשחגית גינזבורג התאהבה בריצה, היא עשתה טעות שגדעה את המסע בשיאו
ליאת בקאל: "התחלתי לרוץ ולא רציתי להפסיק"
בת 45, עובדת בנק הפועלים, נשואה לטל + 3 ילדים: עומר (16), רועי (12), רומי (6.5)
הרגע שבו הבנתי שגם אני רוצה לרוץ: באימון הריצה הראשון שלי בקבוצת הריצה התחלתי לרוץ ולא רציתי להפסיק, גם לא כשהמאמן אמר לעבור לקטעי הליכה כי אנחנו עדיין חדשות. אהבתי את התחושה של הריחוף באוויר והמוזיקה הקצבית.
הצעד הראשון שעשיתי בכיוון: כשהצטרפתי לקבוצת הריצה הייתי לאחר הלידה של בתי ולאחר חצי שנה בבית. חיפשתי כל סיבה לצאת מהבית ולעסוק בספורט. לקחתי שיעורי ריקוד, התחלתי לשחק כדורשת במאמאנט ראשון לציון, וראיתי פרסומות בפייסבוק של קבוצת הריצה NevoGo. בשיחה עם חברות הבנתי שגם הן חושבות להתחיל לרוץ, אז קבענו להגיע ביחד לאימון הראשון. בזכותן אני מאמינה שהתחלתי. זה היה באוגוסט 2013.
הפעם הראשונה שלי: תחושה מדהימה וממכרת. התבקשנו ללכת כמה מטרים ולרוץ כמה מטרים וחוזר חלילה. התחלתי לרוץ ולא יכולתי לעבור להליכה. פשוט רציתי להמשיך לרוץ. באימונים הבאים אהבתי את ההרגשה שהבטן נכנסת פנימה ומרגישים כל שריר בגוף. אהבתי גם שהמאמן מחכה לך בסיום ההקפה ומופתע מההישגים שלך, ואז תחושת הגאווה גורמת לך לעשות עוד סיבוב רק בשבילו, אבל בעצם תחושת האופוריה ממלאת אותך לגמרי כמו סם ממכר. באותו אימון ראשון הבנתי שמצאתי את הנישה שלי.
איך הריצה משתלבת בלו"ז שלי: אני רצה היום שלוש פעמים בשבוע, בשעה 5:25, בקבוצת הריצה של ערן שומרון בתל אביב. מעבר לזה, במהלך אימונים בקבוצת הריצה פרברים בנס ציונה נוצרה קבוצה קטנה של חברים שרצו קצת יותר, וזה התאים לאופי התחרותי שלי. פתחנו קבוצה, שיתפנו, צחקנו, התלוננו, בכינו, ובעיקר דרבנו זה את זה. הצבנו לעצמנו יעדים ונרשמנו למרוצים, מעשרה ק"מ עד למרתון וינה לפני חצי שנה שאליו נסענו כולנו ביחד. אלה חוויות לחיים.
נקודות שבירה: אחת, במהלך מרוץ, סובב עמק 33, בק"מ ה־30. נשברתי ככל הנראה כי התייבשתי וגם כי הייתי לאחר פציעה, והגוף לא היה מוכן פיזית לקושי. התקשרתי לחבריי לריצה שידעתי שכבר סיימו ומחכים לי על קו הסיום. הם אמרו שהם באים לקראתי ושאין מצב שאני מוותרת. לא יודעת מאיפה הבאתי את הכוחות כי הייתי מעולפת לגמרי אבל בזכותם סיימתי. בזכותם לא ויתרתי לעצמי.
מה הריצה לימדה אותי על עצמי: היא העניקה לי עולם חדש של זהות עצמית. מאמא של, אשתו של, אחות של, בניתי זהות חדשה של ליאת בעלת אופי תחרותי, שאפתני, לא מוותרת, לא נותנת לפציעות ולמחלות לעצור אותה, וחייבת אתגרים חדשים. כל הישג וכל מטרה שסימנתי העצים אצלי את תחושת המסוגלות ותחושת המצוינות שתמיד חשבתי שחסרים לי. השלמת היעדים ממכרת. הפכתי להיות מכורה לסרוטונין שאחרי המרוץ.
דברים שהשתנו בחיי בעקבות הריצה: בעקבות ההשפעה של ההישגיות עלי באופן אישי ונפשי פניתי למכללת קמפוס שיאים והשלמתי לא מזמן קורס מאמני ריצה. הרצון לדרבן אחרים, להשפיע עליהם ולהביא אותם ממקום שהם לא מאמינים בעצמם למצב שבו יעזו להציב לעצמם יעדים ויהיו גאים בעצמם, מניע אותי. להיות שותפה לזה ממכר יותר מאשר להשיג את המטרה בעצמי.
דפנה איתן : "כשאני רצה אני מרגישה שהכל אפשרי"
בת 39, מדריכת הורים מוסמכת מכון אדלר ויועצת שינה, נשואה לנועם + 4 ילדים: אדוה (15), אביגיל (12),
איתמר (9), אסף (7)
הרגע שבו הבנתי שגם אני רוצה לרוץ: בתיכון השתתפתי בתחרויות ריצה קצרות וארוכות, אבל אף פעם לא נהניתי מזה, ואפילו להפך. בשנים האחרונות התחברתי לאירובי ולזומבה אבל בגלל עומס היומיום לא תמיד הצלחתי להגיע לשיעורים, וכשסביבי כולם התחילו לרוץ החלטתי לבדוק אם גם אני יכולה.
הצעד הראשון שעשיתי בכיוון: לפני קצת פחות משנה עזבתי את עבודתי כעובדת סוציאלית שכירה והחלטתי להתמקד בתחום הדרכת ההורים וייעוץ השינה. כשתכננתי את השינוי הזה בחיי, החלטתי להכניס לתוכו מתנה: סדנת ריצה. שמעתי עליה מחברות. זו סדנת ריצה לנשים של המאמנת עידית בודה שמטרתה להגיע לריצה של חמישה ק"מ בחודשיים, וסביב השינוי וההתחדשות המקצועית פניתי לדרך חדשה גם בתחום הזה.
הפעם הראשונה שלי: באימון הראשון עם הקבוצה לא הרגשתי חיבור מיידי, וגם החוויה שלמרות שאני בכושר אני לא באמת יכולה לרוץ כרגע קצת תסכלה אותי. אבל חלק מחוויית הריצה הוא התמודדות עם קושי ותסכול, כך שהחוויה הראשונית לימדה אותי למעשה גם על האימונים הלאה - גם כשאין כוח, כשלא מתאים... מתגברים וממשיכים.
איך הריצה משתלבת בלו"ז שלי: אני רצה פעם בשבוע במסגרת קבוצת הריצה שאליה הצטרפתי בסיום הסדנה ועוד פעם עם חברה לריצה או לבד. כשאני לא מצליחה להגיע לקבוצה, אני משתדלת לרוץ לבד פעמיים בשבוע. לרוב אני רצה בשעות הערב המאוחרות, אחרי שכל מטלות היום מאחוריי.
נקודות שבירה: יש תקופות מטורפות שבהן הימים שלי מאוד עמוסים ואני לא מצליחה לשלב גם את הריצה בלו"ז. זה דורש ממני לא רק מאמץ פיזי אלא גם התכווננות רגשית, ולכן כשיש עומס אמיתי זה לא תמיד מתאים, ופעמים רבות אני מוותרת ומאפשרת לעצמי פשוט לנוח. לרוב אני משתדלת לנסות לרוץ לפחות פעם אחת בשבוע כדי לשמר את היכולת.
מה הריצה לימדה אותי על עצמי: בריצה יש הרבה צדדים מנטליים, וכל ריצה מלמדת אותי על עצמי. בכל פעם שאני מסיימת ריצה אני מופתעת. זה באמת לא ברור לי מאליו שאני רצה עשרה ק"מ באופן קבוע. מהריצה למדתי שאני יכולה יותר ממה שאני חושבת, ואני חייבת לאפשר לעצמי לנסות ולא להימנע בגלל החשש שזה לא יכול לקרות. דבר נוסף שלמדתי הוא על המוטיבציה שלי מול עצמי ועל כוח הרצון והסקרנות. האם אני יכולה ק"מ יותר? מהר יותר? בקלות יותר?
דברים שהשתנו בחיי בעקבות הריצה: הגוף שלי התחזק והכושר עלה. סביב הריצה פגשתי גם חברות חדשות. כשרצים עם מישהו שעות, יש זמן לשיחות משמעותיות ומהותיות ונוצרים קשרים אחרים ומיוחדים. מעבר לכך נהיה שיח משפחתי בעניין, והבת שלי התחילה עכשיו להתאמן גם כן.
דנה איזנשטיין: "הריצה שינתה את אורח החיים שלי"
בת 41, עמיתה בסופר פארם, נשואה לאלון + 3 ילדים: לירז (17.5), עמית (15) ותומר (12)
הרגע שבו הבנתי שגם אני רוצה לרוץ: לפני כשלוש שנים השיקה סופר פארם תוכנית ספורט בשם Spirit 10-10-10 שמטרתה לרוץ או ללכת עשרה ק"מ בתוך עשרה חודשים מתוך רצון לקדם את בריאות העובדים. לפני כן מעולם לא רצתי ולכן לא חשבתי להצטרף לתוכנית, אבל החלטתי לנסות. כך מצאתי את עצמי נשאבת בהדרגה לעולם חדש - עולם הריצה.
הפעם הראשונה שלי: בהתחלה שילבתי ריצה עם הליכה, ובמפגש הראשון של קבוצת ה־Spirit לחמישה ק"מ רצתי בפעם הראשונה חמישה ק"מ ברציפות. כשסיימתי הבנתי: אני רוצה לרוץ! מאז כל שבוע הייתי חדורת מטרה – חשבתי איך אני רצה למרחקים ארוכים יותר, איך אני משפרת את התוצאה, וכמובן לא מפסיקה להתאמן.
איך הריצה משתלבת בלו"ז שלי: התוכנית כללה שלושה אימונים בשבוע. לא ויתרתי לעצמי ופשוט יצאתי לרוץ שלוש פעמים בשבוע. הבנתי עד כמה עולם הריצה, שהיה זר לי עד כה, הופך להיות המקום שלי, הזמן הפרטי שלי עם עצמי. שלוש פעמים בשבוע, שעה בכל פעם, וזמן איכות שבו אני עושה משהו בשבילי. כעבור פחות מעשרה חודשים מצאתי את עצמי על המסלול של עשרה ק"מ במרתון תל אביב. שנתיים אחר כך כבר רצתי שלושה חצאי מרתון עם שיפור בתוצאה. לפני חודש סיימתי את המרתון הראשון שלי אחרי ארבעה חודשים אינטנסיביים של חמישה אימוני ריצה בשבוע, שבהם רצתי יותר מ־80 ק"מ בשבוע ובנוסף שילבתי אימון כוח.
נקודות שבירה: תקופת האימונים למרתון היא תקופה לא פשוטה. את רוב אימוני הריצה רצתי לבד בשעות מאוד מוקדמות בבוקר. לא פשוט. בקור, בחום, אני רצה. בסופי שבוע רצתי ריצות ארוכות עם חברים. לא ויתרתי לעצמי. אחרי חודשיים של עומס וריצות גם הגוף הרגיש את העומס ואיתו הגיע כאב בברך. למזלי, הפיזיותרפיסט פתר את הבעיה וכמובן שהמשכתי. ובכלל, עם הזמן הבנתי שעייפות וחוסר חשק לא ישאירו אותי בבית. אני מתלבשת ויוצאת. לפעמים מקטרת לעצמי, אבל תמיד בסוף מחייכת וגאה שלא ויתרתי לעצמי.
מה הריצה לימדה אותי על עצמי: שאין דבר שאני לא מסוגלת לעשות. השמים הם הגבול. אני מבינה היום את היכולות שלי ועד כמה הכל אפשרי ובר השגה אם אני רוצה. כשאני מחליטה ושמה לעצמי מטרה, אני ארוץ ואשיג אותה. אני יודעת שהגוף משיג את מה שאנו מאמינים בו.
דברים שהשתנו בחיי בעקבות הריצה: הריצה שינתה את אורח החיים שלי – תוכנית אימונים, הקפדה על שעות שינה, הקפדה על תזונה. היא גם חידדה לי עד כמה חשובה הדרך למטרה ולא משנה מהי. יש להסתכל על כל דבר כאתגר. נחישות והתמדה מביאים לתוצאות ולהשגת מטרות. מעבר לזה לאורך כל הדרך קיבלתי, ואני ממשיכה לקבל, תמיכה מבעלי וילדיי, דבר שמחזק אותי מאוד ועוזר לרוץ קדימה גם כשקשה.
דורון לוי: "מצליחה לנקות את הראש מכל המעמסות של היום"
בת 23, סטודנטית לתואר ראשון בכלכלת ישראל ומזרח אסיה, מאורסת ליותם
הרגע שבו הבנתי שגם אני רוצה לרוץ: חיפשתי ספורט שיתאים לי. ניסיתי זומבה, עיצוב וחיטוב, חדר כושר, וכלום לא משך אותי. יום אחד ניסיתי לצאת להליכה, אבל התחלתי להשתעמם ורציתי שזה ייגמר כבר, אז התחלתי לרוץ. וזהו, ככה התאהבתי בריצה. בריצה הצלחתי לנקות את הראש מכל המעמסות של היום. הרגשתי כמו חדשה. לפני שבועיים הצלחתי כבר לרוץ שלושה ק"מ ברצף.
הצעד הראשון שעשיתי בכיוון: נכנסתי לאינטרנט וחיפשתי כל מידע שאוכל להיעזר בו, במיוחד כי אני פלאס סייז. רציתי לוודא שאני לא הורסת לעצמי את הרגליים. הבנתי שכל עוד אני קשובה לגוף שלי, אני יכולה להמשיך. קניתי נעלי ריצה מקצועיות וזהו. זה היופי בריצה. לא צריך דבר מלבד זוג נעליים טובות.
הפעם הראשונה שלי: בפעמים הראשונות שרצתי הרגשתי מטופשת. הקצבתי לעצמי זמן של עשר דקות שבהן אני רצה כמה שאני יכולה ואז הולכת. אחרי שבוע הצלחתי לרוץ את עשר הדקות האלה ברצף בלי לעבור להליכה. בכיתי מהתרגשות. עשר דקות זה נשמע מעט, אבל בשביל בחורה בלי יותר מדי כוח רצון זה היה סימן להתחלה חדשה.
איך הריצה משתלבת בלו"ז שלי: טוב, האמת שממש קשה לצאת לריצה. בן הזוג שלי ואני רצים ביחד ואנחנו קובעים את האימונים שלנו שבוע מראש כדי שזה ייצא לפועל, בין שלוש לארבע ריצות בשבוע. אחרי ימים קשוחים אנחנו אוהבים לצאת לריצה כדי לשחרר את הלחצים.
נקודות שבירה: אני סטודנטית. אני חושבת שכל כמה ימים יש לי נקודת שבירה - עבודות, מבחנים, הרצאות, התנדבויות והמון דברים קשים ומלחיצים בשוטף. הרבה פעמים אני חייבת לסיים דברים אחרים, והריצה נדחית. אבל אני תמיד מנסה לעמוד ביעד שהצבתי לעצמי מבחינת מספר ריצות בשבוע.
מה הריצה לימדה אותי על עצמי: להקשיב לעצמי, לגוף שלי. לדעת מתי קשה לי ומתי אני יכולה לדרוש מעצמי יותר. למדתי שבזמן הריצה אני נותנת למחשבות שלי לרוץ, ובעיקר למדתי שאין דבר שאני לא יכולה לעשות.
דברים שהשתנו בחיי בעקבות הריצה: אני אסתמטית אבל הריצה עוזרת לי לנשום טוב יותר, ויש לי פחות התקפי קוצר נשימה. התחטבתי, אני גם הרבה יותר חזקה וגם ישנה הרבה יותר טוב. ובאופן מפליא גם הקרייבינג שלי לג'אנק פוד נרגע משמעותית. מבחינה נפשית אני הרבה יותר רגועה, והיציאה לריצות יחד עם בן הזוג שלי ממש חיזקה את הקשר שלנו.
בגלל האג'נדה
מרוץ הנשים Life Run הוא חלק ממיזם לקידום בריאות האישה בשם Good Life שיזמה רשת סופר־פארם. במסגרת זו יתקיימו לאורך השנה פעילויות במרחב הפיזי והדיגיטלי שיתמקדו ב־Well Being של נשים בכל מעגלי החיים ויכללו – ספורט, תחום שבמסגרתו סופר־פארם משתפת פעולה עם ליגת מאמאנט, תזונה בריאה, דימוי גוף, גיל המעבר ועוד.
אם את מתקשה לשאוב השראה או להתמלא במוטיבציה לנוכח הנשים הצעירות והחטובות שמדגמנות ריצה ברשתות החברתיות, אולי כדאי שתחפשי אותה בחיים האמיתיים. או ליתר דיוק: במרוץ. שם אפשר לפגוש נשים מכל הארץ בכל הגילאים, בכל המידות, לא תמיד בשיא הכושר, עסוקות מאוד, טרודות בזפזופ המתמיד בין גידול הקריירה לדאגה לילדים. כן, נשים כמוך, כאלה שהריצה לא ממש באה להן בקלות, אבל הן יודעות שלוותר עליה יהיה הרבה יותר קשה.
- ליאת - טייץ ונעליים: Saucony /// משקפי שמש: Oakley, רשת אופטיקנה /// שעון: Polar /// אינה - בגדים ונעליים: Reebok /// שעון: Polar /// אוזניות: Jaybird /// דורון - בגדים: Evreybody /// נעליים: סאקוני /// שעון: Polar /// אוזניות: Jaybird /// דנה - טייץ ונעליים: Skechers /// שעון: Polar /// איפור ושיער: מתן סבג ל"סולו"
