על תיבת הדואר בבית שבו מתגוררים שרה פון שוורצה ובן זוגה ביפו רשומים זה לצד זה שלושה שמות משפחה: שכוי, לוריא, פון שוורצה. השם הראשון שייך למעצב התפאורות אבי שכוי (58), בעלה לשעבר של השחקנית ואבי שלוש בנותיה. השני שייך לאיתמר לוריא (35), קולנוען ובן זוגה בעשור האחרון, שצעיר ממנה ב־14 שנה. השלישי הוא שם נעוריה של פון שוורצה, שעלתה עם משפחתה מגרמניה אחרי שהוריה בחרו להתגייר.
כשם שהשמות הללו כתובים זה לצד זה בהרמוניה, כך מתנהלת הדינמיקה של השלושה בחיים: זה שנים שהם אוכלים ארוחות ערב שבת משותפות וחוגגים יחד חגים וימי הולדת. לפני שנתיים, כשפון שוורצה ולוריא רכשו את הבית היפהפה שבו הם מתגוררים, שכוי נרתם למשימת העיצוב. אם זה לא מספיק, אז בשנים האחרונות השלישייה הזו גם עובדת במשותף על פרויקטים שונים בתיאטרון. האחרון הוא ההצגה החדשה "טרור", שתעלה החודש בתיאטרון הקאמרי.
"זה לא שתמיד היו בינינו כאלה יחסים טובים", מבהיר שכוי. "בשנה הראשונה אחרי הפרידה זה בטח לא היה ככה". פון שוורצה מוסיפה: "לוקח זמן עד שאתה משחרר את האגו ומבין מה חשוב לך. מדובר בתהליך שבו אתה לומד שהמשימה הגדולה היא להתמקד במה שמאחד, ולא במה שמפריד".
סוג של התרסה
פון שוורצה (49) היא ללא ספק אחת השחקניות המוכשרות והפעילות בישראל. הרזומה המפואר שלה כולל, בין היתר, את ההצגות "החברות הכי טובות", "מימונה", "האב" ו"קופנהגן", שגם הקנתה לה את פרס התיאטרון הישראלי לשחקנית משנה. היום היא שחקנית תיאטרון הקאמרי, משחקת בהצגות "רישיון לחיים" ו"קרום" ונמצאת בחזרות לשתי הצגות חדשות. בשנים האחרונות החלה גם לביים, לתרגם ולכתוב מחזות. היא מוכרת גם מסדרות טלוויזיה כמו "מעורב ירושלמי" (שעליה זכתה בפרס האקדמיה לטלוויזיה) ו"זגורי אימפריה" (בתפקיד ויויאן זגורי, אם המשפחה).
היא נולדה במינכן, ילדתם השלישית של הורים נוצרים־פרוטסטנטים. כשהייתה בת שלוש החליטו הוריה להתגייר ולעלות לארץ, והשתקעו בתל־אביב. כשהייתה בת 14 אביה שב לגרמניה. פון שוורצה הרבתה לספר על קשיי הזהות שהיו לה בילדותה, על התחושה שהיא נעה בין שני לאומים ומרגישה קרבה וזרות לשניהם. בשנים האחרונות היא גם מעבירה הרצאות דרך מרכז המרצים של דליה הוכברג (שהפכה עם השנים לחברה קרובה) על חייה ועל הטלטלות שעברה, ומספרת כיצד יצאה בזכותן מחוזקת.
את שכוי הכירה בגיל 25, בשלב שעדיין ניסתה למצוא את עצמה ולהיאבק בשדים של חייה, שכללו בין היתר פגיעה מינית שעברה בגיל שש. שכוי נזכר במפגש הראשון: "זה היה במסיבת סילבסטר שארגן איזה במאי בלופט בפלורנטין. שרה הייתה שיכורה, אז הבאתי לה קוביות קרח". פון שוורצה מחייכת: "הוא היה מאוד נחמד ומתחשב".
שכוי, מתברר, כבר הספיק להידלק עליה שנה קודם, אחרי שצפה בה משחקת בהצגה של בית צבי, וחשב שהיא "שחקנית מדהימה". אחרי שפגש בה פנים אל פנים הבין, לדבריו, שהיא האישה של חייו. גם פון שוורצה נמשכה אליו מיד. "אני זוכרת שהגעתי אליו הביתה ושהבית שלו היה מלא בצבעים. זה מאוד הזכיר לי את אבא שלי ואת הבית שבו גדלתי", היא מספרת.
גם החיבור שלה עם משפחתו של שכוי היה מיידי. "אבא של אבי, שלום שכוי ז"ל,
היה ניצול שואה, ואהבתי את זה שהוא מקבל אותי למרות הכל. באותה תקופה הלכתי עם צלב כי הייתי בסוג של מרד נעורים. אמא שלו, יפה, אישה שאני מאוד אוהבת, אמרה לאבא שלו: 'אבל יש לה צלב', והוא אמר: 'עזבי את זה'. הוא לא היה ניצול שואה טיפוסי והוא לימד אותי המון. הייתי בדיכאון על כל מיני דברים שעברתי, כשהוא עבר את הדברים הכי גרועים שאפשר. את פתאום רואה בן אדם שיושב בראש השולחן ובוכה משמחה על זה שיש לו משפחה, ומבינה שהכל בחיים זה פרופורציה".
אחרי כמה שבועות של זוגיות, פון שוורצה ושכוי כבר החליטו להביא לעולם ילד יחד. "נפגשנו בטיימינג שבו שנינו מאוד רצינו ילדים", היא מסבירה. הם נכנסו מהר מאוד להיריון ושכוי הציע לה להתחתן, אבל היא סירבה. כמה חודשים לאחר מכן שינתה את דעתה. "כשאבי הציע לי נישואים לא רציתי להתחתן, כי לא אהבתי טקסים", היא מסבירה. "אבל אז, בהיריון... אבי, איך תגדיר מה קרה?"
שכוי: "היא פתאום נכנסה להיסטריה. היו לה חרדות, היא התחילה לבכות והייתה נורא מסכנה. שאלתי אותה מה קורה, מה הבעיה, ושאולי בכל זאת נתחתן? ואז היא הסכימה, אבל אמרה: 'רק בחודש השמיני'".
פון שוורצה: "זה היה סוג של התרסה. אני שונאת את כל הניסיונות להיראות כמו דוגמנית־על בחתונות. אהבתי את המחשבה שאהיה כלה עם בטן גדולה, למרות שבכל זאת נראיתי יפה מאוד. גם היה לי חשוב להתחתן בחתונה רפורמית, שמי שתחתן אותנו תהיה אישה וששני גברים ושתי נשים יחזיקו את החופה".
מה לו ולי?
מערכת היחסים בין השניים נמשכה 14 שנה, שבמהלכן הביאו לעולם את גאיה (23), שהיום לומדת קולנוע בברלין, אמה (19), כרגע בשירות לאומי וליה (14), תלמידת כיתה ט'. "לפרנס שלושה ילדים זה לא קל", מסביר שכוי את הרקע לפרידה. "היו לנו בעיות כלכליות ונראה לי שזה העיב לא מעט על הקשר. זה הכניס המון מתחים".
פון שוורצה: "אני ואבי נפרדנו כי החיים המשותפים לא היו מדויקים לנו יותר. מישהי פעם אמרה לי שהבית צריך להיות מקום שממלא ומחזק אותך, ואם זה לא קורה, אז לא צריך להמשיך בכוח. אני לא אוהבת את המושג 'גירושים', כי לא גירשתי אף אחד.
פשוט שינינו פורמט. היה לי ברור שהמצב כמו שהוא לא יכול להימשך, ואני שמחה שכל אחד מאיתנו מצא את הדרך היותר נכונה לו. היום אני רואה את אבי מחייך יותר, וגם אני מחייכת יותר".
סמוך לפרידה שלה משכוי הצטלמה פון שוורצה לסרט סטודנטים בשם "מבעד זכוכית", שאותו ביים לוריא, אז בן 25. לדבריה, בזמן הצילומים ממש לא חשבה עליו כאופציה רומנטית: "סבלתי אז ממחלת הנשיקה. כולם שם היו מעצבנים נורא וצעירים נורא. הם נראו לי ילדים". גם לוריא מודה שבאותו זמן עניין אותו רק הצד המקצועי. "המורה שלי לתסריטאות המליצה לי ללהק את שרה. במהלך הצילומים חשבתי שהיא שחקנית נהדרת ושמחתי שהיא מאפשרת לי לעשות את הסרט". אלא שכמה חודשים לאחר מכן נפגשו השניים במקרה בשדרות רוטשילד, בזמן שפון שוורצה טיילה עם בתה הצעירה, והתברר שבסרט האישי של חייהם – עדיין לא עלו כתוביות הסיום.
פון שוורצה: "איתמר אמר לי 'מה קורה?' ונורא שמח לראות אותי. לא הבנתי למה. הוא שאל אם נוכל להיפגש כדי לשמוע מה אני חושבת על כל מיני דברים. אני רגילה שרוצים להיפגש איתי כדי לשמוע מה אני חושבת, כי אני חושבת. הרבה. אז אמרתי לו 'בטח'. נפגשנו בבית קפה, דיברנו על איזה פרויקט שהוא רצה להרים עם חבר שלו, ולאט־לאט גלשנו לדבר על החיים. הוא היה מאוד נחמד".
וגם מאוד נאה.
"הוא נראה לי בן 16 באותה עת. עדיין לא חשבתי עליו בצורה כזו בשום רמה ואופן. ראיתי איך בסט של הסרט כל הבנות מתחילות איתו ומכרכרות סביבו. אבל ליד כל הסטודנטים האלה נראיתי בת 600. הרגשתי בת 600".
איתמר, מה אתה הרגשת?
"הרגשתי שמאוד מעניין אותי לדבר איתה, שהיא אוהבת לשמוע מה
יש לי להגיד. אבל באמת הכל התחיל ממקום מאוד תמים. לא היה לי מניע, לא חשבתי על העתיד".
פון שוורצה: "ממש לא חשבתי שיקרה בינינו משהו. מה לו ולי? אני הייתי מבוגרת ממנו ואמא לשלוש בנות. אבל המשכנו להיפגש, עד שבשלב מסוים הבנו שמשהו מתרחש. ואז גם הבנתי בדיוק בן כמה הוא. ראיתי את תעודת הזהות שלו וכמעט חטפתי התקף לב. ברור שהרתיע אותי שהוא צעיר. לא רק שלא חיפשתי גבר צעיר, לא חיפשתי כלום באותו זמן. אבל למה אנשים מתחברים? כי הם מתאהבים. אני התאהבתי".
מה גרם לך להתאהב בו?
"מה, זה לא ברור? הוא יפה, הוא חכם, הוא קשוב והוא שונה מכל מה שהכרתי. הוא לא חושב במגירות. איתמר בשבילי זה כמו להתחבר לבטרייה ענקית".
איתמר, מה גרם לך להתאהב בה?
לוריא: "ראיתי אישה מאוד חכמה, אוהבת, מדברת בגובה העיניים, חזקה, מוכשרת בטירוף, בעלת גוון וריח מאוד מיוחדים. הרגשתי שהיא שם איתי. הרגיש לי מאוד טבעי להיות איתה".
פער הגילים לא הפריע לך?
"לא ראיתי בזה מכשול. הלב היה יותר חזק".
מה ההורים שלך חשבו?
"צריך לשאול אותם. באופן כללי אני לא אדם שסופר מה אנשים חושבים עליו".
פון שוורצה: "ההורים של איתמר הם מופת להורות בעיניי. הפתיחות שלהם כלפי כל בחירה של כל הילדים שלהם מדהימה, לדעתי. לא מפתיע אותי שאיתמר יצא כמו שהוא יצא. אני חושבת שגם אני וגם אבי גדלנו בבית כזה, שמאפשר לכולנו לחשוב מחוץ לקופסה".
בעוד שהזוגיות של פון שוורצה עם לוריא פרחה, היחסים עם שכוי באותה תקופה היו פחות מלבבים. "בתקופה ההיא הרגשתי רע מאוד. זוועת אלוהים", נזכר שכוי. "זה לא היה קשור לאיתמר. פשוט הרגשתי שכל עולמי חרב עליי. אתה בונה
משפחה במשך 14 שנה ופתאום זה מתפרק".
פון שוורצה: "מי שחושב שפרידה יכולה להיות כיפית – טועה. פרידה זה מוות. מי שחושב שהוא יכול לעבור את זה בלי משבר, לא מבין כלום".
אבל הצלחתם לפחות להישאר חברים?
שכוי: "ממש לא. שנאנו אחד את השני ביג טיים. רבנו ולא דיברנו".
פון שוורצה: "היו כעסים. כל אחד כעס על השני, האשים את השני. אבי היה בא אליי הביתה להיות עם הבנות ואני הייתי הולכת".
איך חזרתם להיות חברים?
פון שוורצה: "שנינו הורים מאוד טוטליים. יש לנו בנות מאוד מיוחדות, והן הזכירו לנו שמה שאנחנו הכי רוצים הוא להיות מסוגלים ליהנות מהיצירות שיצרנו ביחד".
שכוי: "כשיש לך ילדים משותפים, אתה חייב לנהל דיאלוג תמידי עם האקס שלך. הבנו שהבנות מאוד חשובות לנו, ושאנחנו לא רוצים לקלקל את מה שעשינו עד עכשיו. מתוך הראייה הזו כל אחד עשה בינו לבין עצמו טיפול בתחום האגו. כל אחד ערך ויתורים משלו, וזה גרם לדברים להיות יותר אפשריים. פחות נלחמנו ויותר שחררנו".
פון שוורצה: "הגעתי לתובנה שאין שום תועלת בכל הכעס, שזה גם לא הגיוני שאני מרגישה ככה כלפי אבי, כי הוא היה ונשאר אדם שאני מאוד אוהבת ומכבדת. התובנה הזו גרמה לי לשנות את כל ההסתכלות שלי. הייתי מאוד לוחמנית, והבנתי שלוחמנות וכעסים לא מביאים אותך לשום מקום ושכסאח לא פותר כלום. הבנו מה חשוב בחיים. בסוף הכל מסתדר".
השבט אמר את דברו
אחרי שהתקרבו מחדש, היה זה רק טבעי מבחינת שכוי ופון שוורצה לשתף פעולה גם בזירה המקצועית. לפני שש שנים, כשפון שוורצה תרגמה ועמדה לשחק בהצגה "בכל מקום באמבטיה שאין בו מים" בתיאטרון תמונע, שאלה אותה הבמאית נאווה צוקרמן במי לדעתה כדאי לבחור לעיצוב התפאורה. פון שוורצה נקבה מיד בשמו של שכוי. "היה לי ברור שאני רוצה לעבוד עם אבי", היא מסבירה. "יש משהו בגישה העיצובית שלו שאני מאוד מתחברת אליו. האסתטיקה שלו מאוד מדויקת ונקייה. מהר מאוד הבנתי שגם לגישת העבודה של איתמר אני מאוד מתחברת. אז החלטנו שהוא יעשה בהצגה את קטעי הווידיאו".
אבי, איך הייתה ההרגשה לעבוד עם בן הזוג של גרושתך?
"בסדר גמור. אני תמיד שמח לעבוד, וכבר הכרתי את איתמר, ידעתי מי הוא".
ואתה, איתמר?
"הייתה התרגשות מסוימת. ידעתי שאבי הוא תפאורן מעולה. בעבודה שלי תמיד חשוב לי לשמור על מקצועיות, אז גם אם היה לי איזה קטע רגשי איתו, לא היה מפריע לי לעבוד איתו, למרות שגם לא היה קטע כזה".
מאז שיתוף הפעולה הראשון, הספיקה השלישייה לאחד כוחות גם בהצגות "משהו קוסמי" של תיאטרון הספרייה ו"להוציא את הילדה" של תיאטרון אורתו־דה, שאת שתיהן ביימה פון שוורצה. בימים אלה חזרו לאחד כוחות ב"טרור" של הקאמרי, הצגה שבה פון שוורצה שוב אוחזת במושכות הבימוי, שכוי אחראי על עיצוב התפאורה, ולוריא, בנוסף לקטעי הווידיאו, אחראי הפעם גם על עבודת התאורה.
המחזה "טרור", שנכתב על ידי הסופר והמחזאי הגרמני פרדיננד פון שיראך (ואותו תרגמה פון שוורצה עם אמה אסתר), עוסק בטרוריסט שחוטף מטוס נוסעים בגרמניה ומאיים להתרסק באמצע אצטדיון כדורגל שבו נמצאים 70 אלף צופים. צוות החירום של חיל האוויר מוזעק, וטייס קרב מקבל על דעת עצמו החלטה שמנוגדת לחוק: ליירט את המטוס ובכך להביא למותם של 164 נוסעיו, אבל להציל על ידי כך אלפים. המחזה עוסק בשאלות מוסריות ומצפוניות, כשבימת התיאטרון הופכת לבית משפט, והקהל באולם הופך לחבר המושבעים שאמור לחרוץ את דינו של הטייס מדי ערב.
"העבודה על הוויז'ואל של ההצגה צריכה להישאר מצד אחד במקום הריאליסטי, ומצד שני להוציא אותו משם", מסביר שכוי. "להעביר את הקהל למקום אישי יותר, ועדיין לייצר תחושה של בית משפט. בשביל זה הייתה דרושה עבודה מאוד צמודה של בניית התפאורה עם קטעי הווידיאו והתאורה. המטרה הייתה ליצור עוד רובד רגשי, בלי שיאפיל על ההצגה עצמה. צריך היה ליצור קו עדין, נוכח ומדויק. בנוסף לשרה, גם העבודה ביני ובין איתמר
הייתה צמודה יותר מתמיד, והיינו צריכים לנהל הרבה שיחות בעניין כדי למצוא את האיזון הנכון. זה לא הוביל לוויכוחים בינינו, כי אף אחד מאיתנו הוא לא דרמה קווין".
פון שוורצה: "התהליך שאני ואבי עברנו אחרי שנפרדנו וההחלטה לא לעבוד מאגו הועילו לנו מאוד גם מבחינה מקצועית. בתיאטרון, אחת השגיאות שיכולות להיות זה מישהו שעובד מאגו. אני מאמינה שתיאטרון צריך להיות עבודת צוות, ובעבודה המשותפת עם אבי ואיתמר יש לי תחושה מאוד ברורה שאף אחד לא מנסה להאפיל על השני, אלא שאנחנו באמת מנסים לעשות עבודה משותפת ומדויקת".
והיחסים האישיים שלך עם כל אחד מהם תורמים לזה?
"בוודאי. יש משהו שמקצר המון תהליכים בעבודה של שלושתנו, כי מדובר באנשים שמכירים טוב אחד את השני וגם מרגישים לגמרי בנוח להגיד מה הם חושבים".
זמן מה אחרי שפון שוורצה החלה לצאת עם לוריא, גם שכוי מצא זוגיות אוהבת. "אני מאוד אוהבת את בן הזוג של אבי", אומרת פון שוורצה. לדבריה, היא מרגישה שמודל המשפחה החדש, שכולל את בן זוגה, את בן זוגו של שכוי ואת המשפחות המורחבות של כל אחד מהם, תורם רבות לבנותיה: "היתרון בתקופה של ימינו – כשיש הרבה משפחות מסוגים אחרים – הוא שאנחנו חוזרים לשבטיות. אני חושבת שילד שגדל בשבט, יש לו הרבה יותר מוקדים לשאוב מהם אינפורמציה ודוגמה אישית, מאשר זוג סטנדרטי עם ילדים. הבנות שלי זוכות לגדול בתוך שבט של אנשים שונים מאוד ומורכבים מאוד. לי אין את כל התשובות לתת להן, והבית הלא קונבנציונלי שלנו נותן להן הרבה יותר היצע ואפשרויות, כי יש מסביבן המון מודלים וצורות חיים שונות".
איתמר, אתה לא רוצה ילדים משלך?
"אני אוהב ילדים, אני חושב שאני יכול להיות אבא מעולה. זה יבוא כשזה צריך לבוא".
שרה עוד שנה בת 50. ככה סתם זה לא יבוא.
"החיים זה דבר מופלא. אני לא יודע מה יהיה בעתיד. בינתיים אני חושב שאני נמצא בדיוק בזמן ובמקום הכי טובים מבחינתי. במקביל אני יודע שכל דבר יכול לקרות ויש מצב שהוא יקרה".
