שולחן שהוא גן: הצמחים שאור גלס מאיירת מטפסים על המפה והכלים

"שולחן-גן", פרויקט הגמר של אור גלס בתוכנית לתואר שני בעיצוב תעשייתי בבצלאל, הוא פנטזיה עמוסת רבדים וחוויות, שכוללות גם שף, מנות גורמה וסגירת מעגלים. בנקודה אחת בזמן, הגן של אור גלס – בדים וכלים מאוירים – עבד על כמה חושים במקביל.

בגן של גלס אי אפשר לטייל, אבל אפשר להשתולל בדמיון. בין צמחיו מנשבת אותה רוח חופשית שנשבה ב"סיפורים מהרחוב", פרויקט הגמר שלה במחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר. שם הציגה קולקציית בדים ושתי כורסאות מרופדות בבדי ג'קארד שצבעה וארגה במו ידיה, והדפסים דיגיטליים מרהיבים, פרי איוריה. זו היתה עבודה עמלנית בטושים ועט, בקו חופשי המבוסס על צילום עם דגש על צורות גיאומטריות, קולאז'ים מרובי פרטים, כתמים וצבעים, שנותנים עומק לאיור השטוח, הקומיקסי באופיו. גלס איירה אווירה תל אביבית, דרך אדריכלות הבאוהאוס של בנייניה ובתי הקפה בפינותיה.

פחות מחודש אחרי שנסגרו תערוכות הגמר ארזה גלס מזוודה עם תיק עבודות, ושמה פעמיה לבריסל, לאחת מתערוכות הטקסטיל המקצועיות הבינלאומיות, בתקווה למצוא עבודה כמעצבת עצמאית באירופה. היא יצרה קשר עם הסטודיו ההולנדי "טטיאנה דיזיין", ועבדה איתם מכאן. כשחיפשה עבודה בתחום הטקסטיל בארץ, היא קיבלה הרבה לא. "התשובה של כולם הייתה שאני אובר קריאייטיב ולא משתלבת בנוף הקלאסי. באירופה, לעומת זאת, מצאתי המון פתיחות ומקום ליצירה. שם דווקא חיפשו את המקום הצבעוני, השונה והמיוחד שלי. היום בעולם יש כמיהה לקראפט וליצירה ידנית ועמלנית".

גלס החלה לעבוד כשכירה ב"רהיטי ברזילי", חברה לייצור רהיטי ילדים ונוער, ויצרה קולקציית קפסולה של כורסאות מרופדות בבדים שעיצבה לקולקציית הגמר. אבל הרעב לידע ולהרחבת הגבולות בעבע, והיא נרשמה לתוכנית לתואר שני בעיצוב תעשייתי בבצלאל. "נפתח בפני ערוץ חדש, שמתעסק בתלת מימד ובמוצר", היא מספרת. באותו הזמן עברה לעבוד ב''ליישט'', חברת מטבחים גרמנית שמייצגים בארץ ''ארבעה נגרים'', "שם התחלתי לפתח את הידע שלי בעיצוב פנים, בחומרים תעשייתיים, בעבודה עם צרכן". אולם התצוגה של החברה הוא הרקע שעליו צולם "שולחן-גן", פרויקט שנעשה בשיתוף עם השף ג'לאל סאלם.

השף ג'לאל סאלם בפעולה(צילום: צור קוצר)

יצר גן משלו בתוך הגן על השולחן(צילום: צור קוצר)

"הפרויקט הוא סוג של ריפוי מחששות שהיו לי מהתקרבות לעולם הטבע והצמחייה. בתקופה שצילמתי מבנים העץ שמסתיר את הבניין, או האדנית שמופיעה בחזית המרפסות, תמיד הפריעו לי לשלמות הגריד הגיאומטרי והסימטרי. אולי משום שבשנה א' ללימודים בשנקר יש קורסי חובה שעוסקים אך ורק בטבע וצמח ובאיור ריאליסטי, ותמיד כשהייתי מציירת את הפרחים בדרך שלי היו מבקשים ממני לזרוק את התוצרים לפח. שנה שלמה הפחים התמלאו בציורים הלא מספיק מדויקים שלי. מאז ועד סוף הלימודים החלטתי שאני לא מתקרבת לעולם הצמח ולא מעיזה לצייר אותו".

אבל בתואר השני משהו השתנה. "יצאתי אל הטבע. לשדות, למשתלות, לגנים, לחוות, בארץ ובחו"ל. התחלתי לצלם צמחים בשחור לבן, בכוונה, כדי ללמוד אותם מבחינה אדריכלית, איך הם בנויים. האיורים הראשונים שלי דימו אותם כבניינים, ובהדרגה הצלחתי להתקרב ופיתחתי שפה משלי לאיור הצמחים".

גלס יצרה מגדיר צמחים אישי, הכולל מעל 80 צמחים ממשפחות שונות: צמחי מים, קקטוסים, סחלבים. היא קראה על גנים בוטניים לסוגיהם, על חוקי הגננות הרבים, על משפחות הצמחים. "צייר לי כיסא", התערוכה שאצרה מיה פרנקל טנא בגלריית ''החווה'' בחולון בהשראת האר-נובו, הייתה הזדמנות לקפיצה נוספת. גלס בחרה לאגד את האיורים הראשוניים לקומפוזיציה, שאותה הציגה כהדפס של גן פנטסטי, שאולו מאויר, על בד קטיפה.

אילוסטרציה של בד לתערוכה(אילוסטרציה: אור גלס)

בבצלאל, במסגרת התוכנית לתואר שני בעיצוב תעשייתי, מצפים מהסטודנטים ליצור אובייקטים ולא עבודות דו-ממד בלבד. גלס בחנה מבנים שנוצרו מפרישות גיאומטריות וקיפולים, ועליהם הקרינה את האיורים. אך החיבור הפיזי למלאכת הציור חסר לה. בעקבות עצתו של המנחה שלה, פרופ' עדו ברונו (שמונה מאז למנכ"ל מוזיאון ישראל), בחרה בשוק הפשפשים כלי פורצלן, ואיירה עליהם מבפנים ומבחוץ. "המטרה הייתה למצוא דרך שתאפשר לי להתנתק מגבולות הדף. לכלי אין שוליים, והצמח הוא בעצם משהו רב ממדי שמטפס ומשתלט עליו".

את הכלים שאיירה היא הניחה על מפת שולחן מעוטרת בהדפס של הגן, כשהיא מקפידה על קשר והמשכיות בין הכלים המאוירים לאיורים שמתחתיהם. את הכלים ערמה במבנים שונים, מעין מעמדים, וביחד הם יוצרים גן בוטני אישי לפי החוקיות שקבעה, מגבוה לנמוך, לכל אחד מהם מבנה שונה, גובה ורוחב משלו.

הכלים סודרו בקפידה(צילום: צור קוצר)

כשצילמה את השולחן הערוך, גילתה משחק מעניין ומתעתע בין הפורמט השטוח לתחושת העומק שהוא מעביר. "הבנתי שהגן רוחש חיים", היא אומרת, "וחיים מבחינתי זה אוכל. מזון. החלטתי ליצור סעודה לא קונבנציונלית בתוך המעמדים שלי". זה השלב שבו גלס הזמינה את השף המולקולרי ג'לאל סאלם לשיתוף פעולה. היא נתנה לו יד חופשית, וביחד הם יצרו "שני גנים שעובדים זה עם זה ומשרתים זה את זה. ופה", היא מחייכת, "בפעם הראשונה נכנס צבע לתוך הפרויקט".

השלב הסופי של הפרויקט(צילום: צור קוצר)

(צילום: צור קוצר)

את מיצב האוכל – חוויה חושית חד פעמית – הנציחה גלס בסרט וידאו קצר שביימה, והזמינה את המוזיקאים נויה עדר ומתן אגוזי לחבר במיוחד עבורו פס-קול. הדילוגים בין השחור-לבן לצבע נשמרים גם בסרטון. "הארוחה שלי היא בעצם ציור תלת ממד", מסכמת גלס. "כולנו יושבים ואוכלים בתוך גן, את הדודה המרגיזה אושיב באיזור הקקטוסים, ואת בן הזוג האהוב בגינת הוורדים".

עוד שני פרויקטים מעניינים, שמציגים כלים שימושיים

19 סטודנטים סיימו בקיץ 2017 את לימודיהם בשלושת מסלולי התוכנית לתואר שני בעיצוב תעשייתי בבצלאל (אודות עיצוב, עיצוב וטכנולוגיה, ניהול עיצוב). נציין כאן עוד שתי עבודות גמר, שמשכו את תשומת לבנו:

בעידן שבו התמונה היא המלכה, האינסטגרם הוא המלך והטלפון הסלולרי הוא בית השכינה, מערכת החינוך נראית כמו היסטוריה משמימה. מבחינה זו "המאגר", פרויקט הגמר של מעין לויצקי, הוא בבחינת גשמי ברכה על קרקע צמאה. זהו כלי עבודה דיגיטלי למורים, המנגיש ייצוגים חזותיים למושגים מופשטים מתחומי הוראה מגוונים הנלמדים בתיכונים בישראל (מושגים כמו אירוניה, דמיון, היגיון, זמן, חיקוי, יחס, כוח, מסר, מקור, מרחב, מתח, שטח). את הדימויים יצרו מעצבים ואמנים מתחומים שונים, והם מיועדים לשימושם של המורים.  

"מתייצבים על הדרך", של דותן וזה וחגית קולב, הוא פרויקט ששואף לצמצם את מספר הנפילות בגיל השלישי. השניים בנו תשתית ביתית לתרגול יומיומי של שיווי משקל. סט העזרים שתכננו מוטמע במרחב הביתי, ומאפשר תרגול 'על הדרך', תוך כדי תנועה, בלי ההתגייסות הכרוכה ביציאה לחדר כושר או למכון הפזיותרפיה.

את עבודות הגמר כולן תוכלו לראות כאן.