בדרך להייטק עוברים במפעל טמפונים: ג'ובים שלא ייכנסו לרזומה

1. לקוחה פיקטיבית בבית קפה

נטע לוין (35) מתל־אביב, עורכת דין

נטע לוין, "לשבת על קפה תמורת שכר מינימום"(צילום: אלבום פרטי)

ג'וב סמוי: "למדתי לתואר ראשון בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל־אביב ואחר כך עשיתי תואר בעריכת דין. אחת מחברותיי ללימודים חיפשה עבודה כמלצרית בבית קפה חדש. אמרו לה שמלצריות לא צריך, אבל כיוון שאין עדיין מספיק תנועה של לקוחות בבית הקפה הם מחפשים לקוחות פיקטיביים – אנשים שישבו שם על כוס קפה תמורת שכר מינימום. שתינו התחלנו לעבוד שם באותן שעות כדי להיות יחד. הבאנו חומר לימודי והתיישבנו בשני שולחנות נפרדים. מישהי שהכירה אותנו שאלה איך זה שאנחנו חברות כל כך טובות באוניברסיטה, אבל בבית הקפה לא מחליפות מילה זו עם זו. עבדנו שם שלושה חודשים עד שהמקום נסגר. זו הייתה אחלה עבודה".

שיעור לחיים: "אני חיפאית במקור, ובזכות העבודה הזאת גיליתי שאפשר ללמוד בבתי קפה. עניין שהפך לחלק נחמד מהשגרה שלי גם כשנאלצתי בהמשך לשלם עליו".

2. בייביסיטרית של איגואנה

רוית יריב (48) מחיפה, אדריכלית

רוית יריב, "הבנתי שאני עומדת לשמור על איגואה באורך מטר"(צילום: אלבום פרטי)

ג'וב מבהיל: "כסטודנטית לאדריכלות בבצלאל עסקתי בניקוי בתים. בוקר אחד פנתה אליי אישה נחמדה ואמרה שיש לה חיית מחמד, שהיא יוצאת לחו"ל לעשרה ימים והיא צריכה שאעשה לה בייביסיטר. היא הציעה 30 שקל ליום כולל שהות אצלה בבית וביקשה שאבוא להכיר את החיה. נכנסתי לבית שהיה מסודר מאוד ואף אחד לא נבח עליי. אז חיפשתי חתול. בפינת הבית הבחנתי בפסל, שהתברר כבעל חיים שפתאום החל לזוז לכיווני. צווחתי מפחד. הבנתי שאני עומדת לשמור על איגואנה באורך מטר, שזזה ממקום למקום במהירות שיא ויש לה פה מלא שיניים. במשך היום האיגואנה הסתובבה חופשי בבית ובלילה היה צריך להכניס אותה חזרה לכלוב הזכוכית שלה. האכלתי אותה בפירות וירקות חתוכים והגשתי לה גם אוכל יבש, והחלפתי את הניירות שהיא עשתה את צרכיה עליהם. בכל פעם היא הייתה נעלמת למקומות שונים בבית ונעמדת בזוויות משונות. לא ממש הסתדרנו".

שיעור לחיים: "לא להסכים לכל הצעת עבודה שמגיעה אלייך. מצד שני, למדתי שאיגואנות הן בסך הכל בסדר".

3. אורז טמפונים

תמיר בר־אור (30) ממושב אביאל, הנדסאי, טכנאי באינטל

ג'וב מאובק: "אחרי שהשתחררתי מהצבא שלחתי קורות חיים לכמה חברות כוח אדם. באותו יום חזרו אליי עם הצעה לעבוד במפעל טמפונים בצפון. התפקיד שלי היה לארוז את הטמפונים לאחר שעברו מיון. החומר של אחד הרכיבים בטמפונים גרם לי התפרצות של אקנה מטורף בפנים והרגשתי כאילו אני הולך בתוך ענן אבק. העליתי כל מיני סטטוסים על זה לפייסבוק וגם תמונה עם המון טמפונים. החבר'ה התקשו להאמין. אמרתי לבנות שאם הן צריכות משהו, שידברו איתי".

"החומר של אחד הרכיבים בטמפונים גרם לי התפרצות של אקנה מטורף בפנים והרגשתי כאילו אני הולך בתוך ענן אבק"(צילום: Shutterstock)

שיעור לחיים: "זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי מה זה לעבוד בעבודה אמיתית, בשכר מינימום ובתנאי מינימום. יום אחד קבעו לי משמרת בוקר אחרי משמרת לילה, ונרדמתי תוך כדי עבודה. אחד המנהלים קלט אותי ונתן בומבה על השולחן. הוא צרח על האחראית שלי והיא התחילה לבכות. הוא אמר לה שהפשלה הזאת תבוא לידי ביטוי בהערכה השנתית שלה. ממש כאב לי עליה".

4. מלווה כלבים לחופה

אתי אביטל (32) מיבנה, Customer Success בחברת מג'יסטו

אתי אביטל, "עשו עליי כתבות בטלויזיה, ובמשך שלוש שנים ליוויתי כלבים לחתונות ולצילומים"(צילום: אלבום פרטי)

ג'וב גזעי: "אחרי שהשלמתי תואר ראשון במלונאות ותואר שני במִנהל עסקים, עברתי למרכז והייתי בטוחה שאמצא עבודה וארוויח מלא כסף. זה לא קרה. בינתיים התחלתי לשמור על כלבים של אנשים שנסעו. יום אחד מישהו ביקש שאלווה את הכלב שלו לחתונה. התבקשתי לאסוף אותו, להלביש אותו, לקחת אותו לצילומים ואז להסתובב איתו בקבלת הפנים. במקום להמשיך הלאה בחיי, הפכתי את השירות הזה לעסק. הטלפונים התחילו לזרום, עשו עליי כתבות בטלויזיה, ובמשך שלוש שנים ליוויתי כלבים לחתונות ולצילומים. היו זוגות שביקשו שהכלב יצטרף אליהם בהליכה אל החופה או שהוא יביא את הטבעות בטקס".

שיעור לחיים: "אני גאה בשירות שנתתי, אבל אני לא מכניסה אותו לקורות החיים שלי, כי אין בו שום יתרון לעיסוק שלי כיום".

סתיו אוזן (25) מהרצליה, מנהלת עסק חברתי "פרויקט 21" וסטודנטית במרכז הבינתחומי

סתיו אוזן, "הייתי צריכה להתעלק על האסירים ולהיות מספיק נעימה כדי שהם יסכימו להיפתח ולהשיב על כל השאלות שלי"(צילום: אלבום פרטי)

ג'וב מדכא: "העבודה הזו הייתה מסוג הדברים שמיטשטשים בזיכרון מרוב שהם היו טראומתיים. הייתי צעירה מאוד, אולי בת 16, והתבקשתי לנסוע בתחבורה ציבורית בין כל בתי הכלא בארץ, מהצפון עד לדרום, בשיא החום של החופש הגדול ולמלא משובים של אורחי אסירים בחצרות בתי סוהר".

"למעשה הייתי צריכה להתעלק עליהם ולהיות מספיק נעימה כדי שהם יסכימו להיפתח ולהשיב על כל השאלות שלי: מהי תדירות הביקורים שלהם, איך מתייחסים אליהם ומה הסיפור האישי שלהם. הבאסה הכי גדולה הייתה שאת כל המשובים הייתי אמורה להגיש בתום תקופת העבודה. כיוון שאיבדתי את חלקם, החליטו לא לשלם לי בכלל".

קרן יעקבי (25) מירושלים, מנהלת פרויקטים במשרד הפנים

ג'וב טעים: "בגיל 16 עשיתי כל מיני חלטורות. פעם הוצבתי בסופר מחופשת לנערה הולנדית, עם שמלה אדומה־שחורה־לבנה, גרביונים לבנים וסרט על הראש, והצעתי לקונים לטעום גבינות ומעדנים. לא הספקתי להוציא מילת הסבר על המוצר וכבר כולם חטפו לי אותו מהיד. מישהי אחרת כבר הייתה זורקת את השמלה וטסה משם, אבל אני אדם רגוע, צחקתי מהסיטואציה".

"מישהי אחרת כבר הייתה זורקת את השמלה וטסה משם, אבל אני אדם רגוע, צחקתי מהסיטואציה"(צילום: Shutterstock)

שיעור לחיים: "הייתי צעירה, לא היה לי מושג מהחיים. הבנתי שלא חייבים לצאת לעבוד בגיל 16 ובטח לא לקחת עבודה שלא תורמת לך שום דבר, גם אם משלמים עליה 300 שקל ליום".

7. דוגמנית שוקולד למריחה

איטל דסקל (27) מראשון־לציון, מהנדסת תוכנה במד"א

קרן יעקבי, "אני אדם רגוע אז צחקתי מהסיטואציה"(צילום: אלבום פרטי)

ג'וב פורימי: "בגיל 17 שמעתי שמחפשים עובדות בפסטיבל 'טעם העיר' בגני יהושע. הגענו לשם ארבע חברות שאין להן מושג לאן הן הולכות. נעמדנו בנקודת האיסוף וחבורת מאפרים איפרו אותנו. ביום הראשון הייתי ממרח שוקולד, למחרת הייתי זברה. התפקיד שלנו היה לעמוד בכניסה, וצלם מקצועי שהיה שם צילם אותנו עם האנשים שעברו שם. אחר כך התמונות עלו לרשת".

שיעור לחיים: "אלה היו יומיים של חוויה מטורפת. גדלתי בראשון־לציון וזו הייתה הפעם הראשונה שיצאתי לעיר הגדולה לבדי. הרגשתי כמו דוגמנית ליום אחד, כי אנשים ממש רצו להצטלם איתנו משום מה וממש התלהבו מזה, זה היה משעשע ומצחיק".

8. דיילת מקפצת

יערה גזית (28) מגבעתיים, מהנדסת תוכנה בחברת הסטארט-אפ Alooma

יערה גזית, "במשך יום שלם קפצתי בין העובדים וחילקתי להם פלאיירים"(צילום: אלבום פרטי)

ג'וב מקפיץ: "בין הצבא ללימודים עבדתי במשרות זמניות של קידום מכירות באירועים. באחד המקרים, קידמתי מוצר שהסלוגן שלו היה 'מקפיצים לכם את ההטבות'. ביקשו ממני להגיע לקומפלקס עם הרבה משרדים ולנעול נעלי ג'אמפר. במשך יום שלם קפצתי בין העובדים וחילקתי להם פלאיירים. רוב העובדים היו בהלם, חלקם צחקו עליי, חלק קפצו בעצמם, ואחרים עזרו לי לקום כי בדיוק נפלתי. היו גם כאלה שריחמו עליי ושאלו למה הכריחו אותי להתהלך עם הדבר הזה. היה מביך אך משעשע".

שיעור לחיים: "כמעט כל עבודה מכבדת את בעליה. לא צריך להירתע, גם עבודות הזויות מתקבעות בזיכרון כחוויות טובות".

אביגיל בר־טימור (29) מגבעת־שמואל, מנהלת אדמיניסטרטיבית בחברת הייטק

אביגיל בר-טימור, "שפכתי שקים של עשרה קילו אורז על שולחן נירוסטה ענק וסרקתי גרגיר גרגיר"(צילום: אלבום פרטי)

ג'וב מתסכל: "מגיל 13 אני מפרנסת את עצמי. עבדתי בשלל עבודות הזויות. קיפלתי עלונים תמורת חמש אגורות לעלון, חילקתי ופלים בסופר ועשיתי קייטנה לילדים בשכונה תמורת חצי שקל ליום. בגיל 15 כשלמדתי באולפנה, עבדתי כבוררת האורז של חדר האוכל. כל לילה התיישבתי במטבח המוסדי השמנוני, שפכתי שקים של עשרה קילו אורז על שולחן נירוסטה ענק וסרקתי גרגיר גרגיר תמורת 13.5 שקל לשעה. ישבתי רק אני והגרגירים שעות, עשיתי בוחטות והיה לי מגניב".

שיעור לחיים: "הצלחתי להתנתק מהאומללות שהייתה בעבודה הזאת, מהכוחות הנפשיים שהיא דרשה ממני, לקחתי על עצמי כל עבודה שנתנו לי ועשיתי מה שצריך בשביל להתפרנס. זה היה שווה, כי זה מה שהביא אותי לאיפה שאני היום".

תפארת כהן (30), תל־אביב, מפתחת Web בחברת סטארט־אפ

תפארת כהן, "למרות שעבדתי עם ארבע כפפות על כל יד, כובע גומי על הראש וחלוק ניילון, הריח עדיין נדבק אליי לגוף, לידיים, לשיער ולאוטו"(צילום: אלבום פרטי)

ג'וב ריחני: "בגיל 19, לפני הגיוס, עבדתי במפעל דגים, בפס ייצור של סלמון מעושן. תפקידי היה לסדר סלמון קפוא על קרטונים לפי משקל קבוע, להכניס לשקיות ולמכונת ואקום, ובסוף להדביק מדבקה על העטיפה. ב־200 גרם סלמון הייתי אלופה, 500 גרם אִתגר אותי, כי הייתי צריכה לסדר את החתיכות שייראו טוב בוואקום ולא יצאו מהצדדים. נשארתי בתפקיד הזה חצי שנה. זאת הייתה חוויה. למרות שעבדתי עם ארבע כפפות על כל יד, כובע גומי על הראש וחלוק ניילון, הריח עדיין נדבק אליי לגוף, לידיים, לשיער ולאוטו. אף פעם לא אהבתי לאכול סלמון, ובטח לא אחרי העבודה הזו".