29 שנים חיה תמי מריאנו כאישה גבוהה וזקופה, ו־29 שנים היא מתניידת בכיסא גלגלים. "היום, בגיל 58, הגעתי לחציון: 29 שנים הייתי אדם רגיל ועצמאי ו־29 שנים אני משותקת בפלג הגוף התחתון. השנה התחלתי לצבור יותר שנים כנכה", אומרת מריאנו, כיום הפסיכולוגית הראשית של המרכז לבריאות הנפש בבאר־שבע, ומי שכתבה את הספר "יוספה בעלת החלומות" שיצא לאור לא מכבר.
עולמה התהפך ביום הארוך ביותר בשנה, 21 ביוני 1988. "זה היה יום לפני סיום שנת הלימודים במכללה לאמנות חזותית בבאר־שבע, שם למדתי. בצהריים הוצאתי את הבת שלי מהגן
בתלמי־יוסף, המושב שבו אנחנו גרים, כדי לקחת אותה לרופא שיניים במושב ישע שלידנו. בסך הכל רבע שעה נסיעה. כשסיימנו, הכנסתי את הילדה למושב האחורי, חגרתי אותה, חגרתי גם את עצמי ויצאתי לדרך. ואז התהפכתי עם הרכב".
מה גרם לרכב להתהפך?
"אני לא יודעת, אין לי מושג מה קרה. הדבר הבא שאני זוכרת הוא את עצמי מחוץ לרכב, בשדה, מנסה לקום ולא מצליחה, שומעת את הבת שלי בוכה, לידי. אחרי כמה שניות מישהו הרים אותי, הכניס אותי ואת הילדה לאוטו, ואז הגיע הרופא האזורי, חבר טוב שלנו, והזעיק אמבולנס בשבילי. את הילדה הוא לקח לחברים והודיע לבעלי. בבית החולים סורוקה ראו מיד שיש לי שבר בעמוד השדרה התחתון. הועברתי לניתוח קיבוע ואחרי שלושה ימים פוניתי לשיקום בתל־השומר", היא מדווחת ביובש, כאילו מדובר במישהי אחרת.
"היה לי ברור שאני משותקת"
תמר (תמי) מריאנו לבית סעת נולדה כבת רביעית במשפחה בת חמישה ילדים, להורים יוצאי עיראק, וגדלה במושב יגל שליד נמל התעופה בלוד. "אמא הייתה אחות ואבא עבד במשרד ממשלתי ואחר כך ניהל עסק עצמאי. הבית שלנו היה חם אך שמרני, מה שגרם להרבה התנגשויות", היא מספרת. "מתחילת גיל ההתבגרות ניהלתי מאבק לא פשוט סביב ההגדרה העצמית שלי. התפיסה שלי הייתה ברורה: יש לי עולם מושגים אחר משלהם, ואני חיה על פיו. הייתי ילדה מורדת. התלבשתי בדרך שנראתה לאבי פרובוקטיבית ופרצתי דרך בגיוס לצבא. כששירתי כחוקרת מודיעין בטייסת, אמי נפטרה מסרטן, לאחר שנים של חולי. כשהייתי בת 24 אבי נפטר לאחר מחלה".
את אורי מריאנו (61) הכירה סמוך לסיום הצבא, כשהיה סטודנט לביולוגיה חקלאית באוניברסיטת באר־שבע. כשנישאו הייתה בת 22 והוא בן 25. בגיל 23 כבר הייתה תמי אם לטל (35), כיום אמם
של שני הנכדים, שירה ועופרי. בנם אהוד (31) נולד ב־1986, כשעברו להתגורר במושב תלמי־יוסף שבעוטף עזה. אורי גידל שם פרחים לייצוא ועוסק בכך גם היום ואילו תמי, לאחר שלמדה טכנאות כימיה, עבדה כלבורנטית ובשביל הנפש למדה במכללה לאמנות. החיים נראו רגועים ונעימים, ואז אירעה התאונה.
מתי ידעת שלא תוכלי עוד ללכת?
"עוד בשטח, כשנוכחתי שאני לא מצליחה להזיז את הגוף והרגליים, היה לי ברור שאני משותקת. לא הייתי צריכה שיגידו לי. בבית החולים שאלתי את העובדת הסוציאלית שהגיעה אליי כמה מוגבלת אהיה, והיא אמרה: 'כנראה תהיי בכיסא גלגלים'".
את מחצית השנה שבילתה ביחידה לשיקום נוירולוגי היא זוכרת דווקא כחוויה נעימה. "מצחיק לומר, אבל זו הייתה תקופה טובה. אלה היו ימי האינתיפאדה הראשונה, ואיתי בשיקום היו גם חייל שנפצע קשה וצעירים נוספים, והתחברנו. כנראה שלמרות הידיעה הקוגניטיבית לוקח למוח זמן לעכל את מה שעובר בין היותך בריא להיותך אדם מוגבל. התגברנו על זה כולנו יחד, בהמון צחוק וציניות.
"כשהילדים הגיעו לבקר היה קשה. אהוד, שהיה בסך הכל בן שנתיים, היה מחובר אליי חיבור רגשי נורא חזק ופתאום נעלמתי לו. הוא היה מטופל היטב – ההורים של אורי, אורי, אחותי הצעירה שעברה אלינו לחצי שנה – כולם עזרו מאוד. אבל אני לא הייתי שם. רק לאחר חודשיים־שלושה יצאתי הביתה לשישי־שבת, אחרי שהבית הותאם והונגש".
איך הגיב בעלך לעובדה שאשתו הפכה לנכה בכיסא גלגלים?
"בחרתי לבן זוג איש עם יסודות טיפוליים. יש באורי משהו מאוד רגשי ומכיל, הצד הנשי שלו מפותח. ידעתי שאני יכולה לסמוך עליו, שהוא לא ייעלם לי. אין ספק שזה שינה המון ויצר דפוסים חדשים בזוגיות שלנו, אבל היה ברור לשנינו שהוא יישאר איתי. זה מקור מאוד משמעותי של כוח. לכל אורך השנים הוא אבא מופלא לילדינו.
"כמו אצל הרבה זוגות נשואים, יש עליות ומורדות, אבל אנחנו חברים טובים מאוד ולמדנו לצלוח את המקומות הקשים. לכל אחד מאיתנו יש עולם משלו ועיסוקים נפרדים ואנחנו נותנים המון ספייס אחד לשני, אבל אין ספק שהיו קשיים אינסופיים בדבר הזה. אני לא מנסה ליצור תמונה ורודה. תהליך ההתאוששות היה ארוך".
מטבע הדברים, סביר להניח שחל שינוי גם ביחסים האישיים.
"ברור שגם במקום הזה היה שבר. תמיד הייתי בחורה שנראתה טוב והרגישה נחשקת, ופתאום כל הדימוי העצמי שלי קרס. פתאום נושא היחסים האינטימיים, שהיה מאוד נגיש וטבעי, השתנה. היה קשה לחזור לזה. לשמחתי, בעלי חשב שגם כנכה אני נראית מצוין ונשארתי נחשקת בעיניו לכל אורך הדרך".
איך שיקמת את עצמך מבחינה נפשית?
"זה היה מסע שנמשך כ־15 שנה. לפני שנפצעתי הצד
הפיזי היה מאוד מפותח אצלי: אהבתי לרקוד ולטייל בטבע. אחרי הפציעה, לא היה יום שלא תפקדתי, אבל בפנים הרגשתי גמורה, חלולה. אחד החברים שלי אמר בדיעבד, שכשראה אותי לראשונה בכיסא גלגלים, חשב שאתאבד".
והיו לך מחשבות אובדניות?
"בלי סוף. חזרתי לנהוג ברכב שהותאם לנהיגה במנגנון הפעלה ידני, ואני זוכרת שאמרתי לעצמי: 'הלוואי שתיכנס בי משאית'. מחשבות על מוות היו לי כל הזמן. רציתי למות כי הכאב הפנימי היה כל כך גדול, אבל מה שנתן לי כוח להמשיך לחיות, לבד מהטיפול הפסיכולוגי, היו הילדים. בגלל שהייתה לי אמא חולה מגיל 15־16 והתייתמתי בגיל צעיר, היה לי ברור שלא ארצה לשחזר את החוויה לילדיי. ידעתי שאני לא הולכת להרוס את חיי הילדים, אלא לנרמל עבורם את החוויה, עד כמה שאפשר, כדי שיראו בי אמא לכל דבר ושלא אהיה להם לעול. עם זאת, הרגשתי שהעולם פנה נגדי, כי תמיד רציתי להיות האמא היפה, מושא לגאווה, ופתאום הייתי אמא נכה".
איך הילדים התייחסו לנכות שלך?
"אהוד צמח עם זה ומעולם לא הראה לי שהוא מתבייש בי. טל חברותית מאוד והבית היה תמיד מלא חברים. אני חושבת שיחד עם זה שאני נכה, הייתה לי נוכחות מאוד חזקה. היה ברור שאנשים מעריכים אותי. לילדים הייתה הבנה שאמא מוגבלת ולא יכולה לעשות הרבה דברים, כמו לעלות במדרגות לדוגמה, ומצד שני, היא עצמאית, יש לה עמדות שאינה מתביישת לבטא ואנשים מקשיבים לה. הילדים לא תופסים אותי כחסרת אונים וכאדם חלש, כי אני לא כזו".
נקודת המפנה
זמן קצר לאחר השיקום חזרה תמי למכללה לאמנות, עזבה את העבודה כלבורנטית, סיימה את הלימודים ועסקה בצורפות. אבל אז חשה שהישיבה בבית אינה מסייעת לבריאותה הנפשית, והחליטה ללמוד פסיכולוגיה. "כשהגעתי למכללת ספיר, חשתי בושה עמוקה בנכות שלי", היא מספרת. "תמיד הייתי אדם מאוד עצמאי ופתאום הזדקקתי לעזרה בנגישות. כולם היו נורא נחמדים, אבל הייתה לי בעיה עם זה שאני באה ממקום לא שוויוני". בלימודים עצמם, לעומת זאת, היא פרחה. "נדלקתי על המקצוע. השלמתי תואר ראשון בציונים טובים מאוד והתקבלתי לתואר שני במסלול לפסיכולוגיה קלינית, שאליו מתקבלים כל שנה כעשרה מתוך כ־150 סטודנטים".
מה הייתה נקודת המפנה שחיברה אותך שוב לחיים?
"רצח רבין, שהראה לי כמה החיים שבירים ובלתי צפויים. שם התחברו לי כל האובדנים האישיים שלי, אבל במקביל חלחלה בי התובנה שאלה חיי, ועליי לבחור אם להישאר מתוסכלת, ממורמרת
ופגועה, או שאגיד – זה מה שיש, שחקי עם הקלפים שיש לך".
ב־1997 סיימה את התואר השני בפסיכולוגיה קלינית והחלה תהליך התמחות בן ארבע שנים במרכז לבריאות הנפש בבאר־שבע. בהמשך עבדה במרכז שיקום לנכים וחולי נפש, הייתה בעלת קליניקה פרטית והדריכה בנושא שיקום נפשי. בשש השנים האחרונות הרצתה בבית הספר לפסיכותרפיה של אוניברסיטת בן־גוריון, ומיולי 2017 היא משמשת פסיכולוגית הראשית של המרכז לבריאות הנפש. היא אחראית על 40 פסיכולוגים מומחים ומתמחים וכן על סטודנטים לפסיכולוגיה קלינית שמתנסים שם בעבודה מעשית. במרכז נכללים בית חולים פסיכיאטרי ומרפאות המספקות שירות לקהילה. בתפקידה הנוכחי היא משמשת חלק מהנהלת המרכז, אחראית על ישיבות הצוות ועל בניית תוכניות הכשרה לפסיכולוגים, ומדריכה פסיכולוגים מומחים ומתמחים, בין היתר באבחון מחלות נפש.
העבודה שלך כיום ניהולית יותר. לא חסר לך הקשר עם המטופלים?
"עדיין לא. עשיתי את זה עד ממש לאחרונה, ובדיעבד אני חושבת שההתמודדות עם הנכות דרך הטיפול באחרים הייתה תהליך הדדי מפרה ובונה שיצאתי ממנו נשכרת, ואני מקווה שגם הם".
איך התייחסו המטופלים לעובדה שאת יושבת בכיסא גלגלים?
"המפגשים הראשונים היו מביכים ולא פשוטים, לי ולהם. הייתה לי מטופלת שסבלה מסכיזופרניה. אחרי חצי שנה שהיינו ביחד היא אמרה לי: 'שתדעי לך שאני ממש אוהבת אותך, אבל בהתחלה כשאמרו לי, 'זו המטפלת שתטפל בך', חשבתי לעצמי: 'מה, אני סוג ב'? אישה בכיסא גלגלים תטפל בי?' זה קצת שעשע אותי ואפילו יכולתי לראות את המוזר בזה. בשנים הראשונות היה משהו מביך בפרצוף של אדם שנכנס לחדרי וראה פסיכולוגית נכה. מצד שני, אנשים עושים השוואות, למי קשה יותר בחיים, וכשהם ראו אותי עשו השוואה למי קשה יותר – לי או להם. זה נתן להם תקווה: אם אני יכולה, סימן שאפשר לחיות עם מגבלה. זה היה שיח שעלה בינינו כל הזמן. המפגשים האלה אפשרו לי לעבד את הנכות שלי באופן העמוק ביותר. כשעבדתי עם מטופלים על הקונפליקטים שלהם הדהדתי לעצמי את התשובות. מבחינה זו, המקצוע שלי נתן לי הרבה כוח ואפשר לי לפתוח אצלי מקומות שאילולא הייתי נכה אולי לא הייתי מתוודעת אליהם".
בגיל 50, לפני שמונה שנים, העניקה תמי לעצמה מתנה: הוצאה לאור של ספרה הראשון, "שירת המניפה" (בהוצאת "גוונים"), רומן המספר על שירה – סטודנטית המתמודדת עם אובדן אמה – ורננה – פסיכולוגית המטפלת בה ומצויה בעיצומו של משבר בנישואיה. באחרונה, יצא לאור ספרה השני "יוספה בעלת החלומות" (הוצאת "פרדס"), המביא את סיפורה של יוספה, אישה בשנות ה־40 לחייה, שמתגוררת לבדה בדירה קטנה בתל־אביב, עובדת כמתקשרת וסובלת מצליעה מאז שעברה תאונת דרכים. היא כמעט אינה יוצאת מביתה, אך מנסה לשמר את יכולת הבחירה גם בתוך העולם הצר שלה ובמגבלות הפיזיות והנפשיות שלה. סיפורה אינו עוסק במישרין בנכות, אך במהלכו מתקיים עיבוד מתמשך של חוויות אובדן, שבר ואפשרות צמיחה.
יוספה היא את?
"ממש לא! היא דמות מומצאת. יש בה מן הסתם חלקים ממני, אבל בהחלט אינה תמי. היא לא יוצאת מהבית, היא רווקה, יודעת להשתעמם – כל הדברים שאני לא. אני חייבת מטלות, אבל באיזשהו מקום יש בי כבוד למישהו שיכול להיות לא הישגי. אני גם לא מאמינה בתקשור, והיא מתקשרת. עם זאת, דרכה אני מעבירה
מסרים וחווה חוויות. ככלל, הכתיבה הספרותית מאפשרת לי תהליך חווייתי. אני יוצרת אנשים והולכת איתם לים, רוקדת איתם, וכשהם מתגלגלים על הרצפה ועושים סקס – אני איתם. בכתיבה אני עוקפת את המגבלה והנכות שלי, הולכת, מטיילת, מפליגה למקומות אחרים, פורצת את גבולות הדמיון ומרגישה כמו ציפור. זו בהחלט חוויה תרפויטית לגביי".
כשאת חולמת בלילה, את הולכת על רגלייך?
"היום פחות. הייתה תקופה שחלמתי שאני הולכת, אבל ההליכה הייתה נורא קשה לי. היום הנכות היא חלק ממני".
כלומר, השלמת עם הנכות?
"אני לא חושבת שאפשר להשלים עם נכות. אפשר לקבל את זה ולחיות עם זה ולהבין שגם עם המגבלה אפשר לפרוח, להשתנות, לעשות דברים בעלי משמעות. היום, 29 שנים אחרי התאונה, אני יכולה להגיד בפה מלא: 'איזה יופי שאני חיה!', ועם כל המגבלה שלי אני יודעת ליהנות מהחיים, שיש בהם המון דברים טובים עבורי. זה לא משהו מובן מאליו ואני מאוד מעריכה את זה".
