ילדותו השלווה של דור מייזלס בנתניה, כבן זקונים אחרי שתי אחיות בוגרות, לא הכינה אותו למשבר הקשה שיחווה בצבא ואשר ישנה את מהלך חייו. באוקטובר 2010, בגיל 18 וחודשיים, הוא התגייס לצה"ל בפרופיל 45 בגלל עקמת ובעיית ראייה שהסתכמה, לדבריו, בהרכבת משקפיים. אחרי הטירונות נשלח לקורס צב"ה (ציוד בטיחות והצלה) ובסיומו שובץ בטייסת במרכז הארץ. תפקידו היה לוודא שלטייס יש את כל הציוד הנדרש בטרם צאתו לגיחה.
באחד הימים הוטל עליו תפקיד בבסיס מרוחק ורגיש מבחינה ביטחונית. "זה היה משהו שלא התאים לפרופיל הצבאי שלי", הוא נזכר. "הייתי בלחץ נוראי. נכנסתי לסטרס. אמרתי למפקדים שזו משימה שאני לא יכול לבצע, אבל זה לא עזר לי", משחזר דור, היום בן 25. "מאותו יום ממש התחלתי להרגיש רע. זה התחיל בחולשה בלתי מוסברת, עייפות מתמדת, יובש בפה וצמא לא הגיוני. שתיתי שמונה־תשעה בקבוקי מים גדולים ביום והם לא
הרוו את צימאוני וירדתי במשקל באופן דרסטי. באחד הימים כשהגעתי הביתה מהצבא אמא הריחה ריח של אצטון מהפה שלי ושאלה אם שתיתי אלכוהול. כשהשבתי בשלילה, היא הבינה שמשהו לא בסדר, דיברה עם המפקד שלי ונשלחתי היישר לרופא צבאי".
מה מצאו בבדיקה?
"מבדיקת השתן עלה שיש לי רמת סוכר גבוהה מאוד. הרופא אמר לי: 'יש לך סוכרת. אתה חייב להתאשפז. קח איתך את התיק כי כבר לא תחזור לפה. אתה משתחרר מהצבא'".
איך הגבת?
"התגובה הראשונה שלי הייתה צחוק. מה פתאום סוכרת? הרי אני עדיין לא בן 19 וזו מחלה של זקנים. מה גם שאצלנו במשפחה לאף אחד אין סוכרת. הייתי בטוח שהרופא טועה, אבל התברר שהוא צדק. בדיקת סוכר פשוטה בבית החולים אישרה שאכן רמת הסוכר שלי גבוהה מאוד. מאותו רגע התחלתי את חיי החדשים, כחולה סוכרת נעורים (סוכרת סוג 1, צ"ר)".
מה זה אומר להיות חולה סוכרת בגיל כל כך צעיר?
"זה אומר המון דברים. ראשית, אין ספונטניות. אי־אפשר לאכול מה שרוצים, מתי שרוצים, איך שרוצים. יש להימנע מאוכל שאין לו ערך תזונתי בריא, כי ההתמודדות אחר כך - כלומר, קפיצה של רמת הסוכר והסיכונים הכרוכים בה ובחוסר האיזון של הסוכר בגוף - אינה שווה את זה. אתה צריך להחזיק אינסולין בהישג יד ולהזריק ארבע־חמש פעמים ביום.
"כ־30 פעמים ביום אני בודק את רמת הסוכר באמצעות מדבקה המודבקת לזרוע שנסרקת בעזרת מכשיר דמוי סמארטפון, כי צריך להיות ערני לרמות הסוכר כל שעות היום והלילה. המטרה היא להימנע מהיפוגליקמיה (ירידה דרסטית של רמת הסוכר), שזה מצב מסכן חיים, כי הגוף זקוק לסוכר כדי לתפקד".
הצלחת לשמור על רמת סוכר מאוזנת?
"במשך כמה שנים לא הצלחתי להגיע לאיזון. תמיד הלכתי לישון בחשש שמא הסוכר ייפול במהלך השינה ולא ארגיש, ואז אני עלול לא להתעורר".
"אני מתוק"
דבר מחלתו של בנה, הפך על פיהם גם את חייה של אמו, ד"ר (PHD) למדעי הבריאות סמדר מייזלס (58), שמאותו רגע החליטה ללמוד כל מה שאפשר על המחלה בניסיון לעזור לו. "לקחתי את זה כפרויקט חיים", היא אומרת. "אני לא משתמשת במילה 'חלה' ומעדיפה לומר 'קיבל' סוכרת. הרגשתי שדור ואני נוכל לצמוח מזה".
הם יצאו מבית החולים מצוידים במזוודה מלאה תרופות, זריקות ואביזרים ובצדם אזהרה חד־משמעית - להיזהר ממצב של היפו. במכונית, בדרך הביתה, אמר דור לאמו משפט, שבהמשך היא בנתה עליו תיאוריה שלמה, המלווה אותה בטיפול בו ובאחרים. "אמא, את יודעת למה חטפתי סוכרת?", שאל, ומיד ענה: "כי אני מתוק!" "מרגע שדור העניק משמעות חיובית לסוכרת, זה פקח לי את העיניים", אומרת סמדר. "הבנתי שגם אם אין לנו שליטה על כל
מה שקורה בחיינו, יש לנו שליטה על השיח האישי שלנו, על ההגדרות שאנחנו מגדירים את המצב שבו אנחנו מצויים, על הרגשות, המחשבות וההתנהגות שלנו. הבנתי שניתן להחליף רגש שלילי שנובע ממצב נתון שלא זימנו לעצמנו, ברגש חיובי שישקף תפיסת עולם שלמה"
.
כמו הסוכרת של בנה, גם עולם הרפואה היה זר לחלוטין לסמדר. במשך למעלה מ־20 שנה סבב עולמה המקצועי סביב מספרים. כבעלת תואר ראשון במנהל עסקים וכמנהלת חשבונות בהכשרתה, עבדה כמה שנים במחלקת המודיעין של מס הכנסה בנתניה ובהמשך הצטרפה למשרד המשפחתי לראיית חשבון.
המהפך המקצועי קרה סמוך להתפרצות הסוכרת אצל בנה ולאחר שלמדה אימון. סמדר החליטה להתמחות במדעי הבריאות והגישה עבודה לאוניברסיטת קליפורניה בנושא "מניעת מחלות וטיפול על ידי מודעות אישית ואיזון רגשי". לפני שלוש שנים קיבלה תואר דוקטור במדעי הבריאות וכיום היא עומדת בראש קליניקה לניהול סוכרת בנתניה שפועלת לפי "שיטת האיזון", שאותה פיתחה.
על סמך מה פיתחת את השיטה?
"בשלב ראשון למדתי את הסוכרת ואת ההתמודדות איתה. הבנתי שמדובר במחלה שדורשת התייחסות אינדיבידואלית, שכן כל אחד מגיב על פי אורחות חייו ותכונותיו. דור ואני עשינו עבודה יסודית”, אומרת סמדר. "קודם כל בנושא התזונה. בדקנו אחד לאחד מה מקפיץ לדור את רמת הסוכר ומה לא".
תני דוגמה.
"לקחנו שתי פרוסות לחם מלא, בדקנו את רמת הסוכר לפני האוכל ואחרי שעתיים בדקנו איך הן השפיעו. התחלנו בלחם מסוג מסוים ורשמנו את התוצאות, בפעם הבאה לקחנו שתי פרוסות לחם מסוג אחר ושוב בדקנו. ראינו שבסוג הראשון רמת הסוכר קפצה מ־120 ל־180, בסוג השני זה עלה ל־240 ובסוג שלישי
התוצאה שוב השתנתה. ידעתי שלפעולות מדויקות יהיו תוצאות מדויקות. הכנסתי את המתמטיקה לחיי היום־יום שלנו. אחרי בדיקת הלחמים עברנו לירקות ובידלנו אותם ירק ירק, כדי לבדוק את השפעותיו של כל אחד מהם. במקביל, בדקתי עם דור מה הוא מעדיף לאכול, והכנו לו תפריטים בהתאם, על פי טעמו, כשאנחנו מקפידים על סדרי הארוחות ועל הרכב הארוחות עם יחס מדויק בין פחמימות־שומן־חלבון, שהגוף זקוק להם".
והצלחתם לאזן את הסוכרת?
סמדר: "לצערי, לא. בארבע השנים הראשונות התעסקנו כל הזמן בבדיקה ולמידה, אבל לא השגנו איזון. היו לו הרבה מצבים של היפר (רמה של מעל 200 מ"ג גלוקוז) והיפו (דרגות שונות מתחת ל־70), וזה היה מאוד מדאיג, כי התנודתיות החדה הזו עלולה לגרום לסיבוכים כמו אירועים לבביים, פגיעה בכלי הדם הקטנים, בעיניים, בגפיים התחתונות ועוד. על כן, חשוב מאוד למנוע אותה".
ארבע שנים של ניסוי וטעייה
השלב הבא היה לפצח את הסיבה לתנודתיות של רמות הסוכר, לאחר שהיה ברור כי הן לא מושפעות רק מתזונה ומפעילות גופנית, "כי עשינו הכל כמו שצריך והאיזון המיוחל לא הגיע", אומרת סמדר. "מאחר שיש לי פרטנר אינטליגנטי מאוד ומדויק, עקבנו אחר משתנים אחרים וראינו, שכאשר דור נלחץ בעבודה או כשמצב רוחו ירוד, ערכי הסוכר גבוהים ומסרבים לרדת גם אחרי הזרקת אינסולין. בכובע המקצועי שלי כמאמנת התחלתי לשאול אותו שאלות על הרגשות שלו, על הסיבות להן, על פחדים ולחצים, ופירקנו אותם. ברגע שדיברנו על הדברים ושמנו אותם על השולחן, ראינו שאנחנו מגיעים לאיזון של רמות הסוכר".
וכך נולדה שיטת הטיפול שלך?
"שיטת האימון נגזרת משלושה פרמטרים: מודעות התזונה, מודעות התנועה ואיזון רגשי. החלק השלישי אומר שעלינו לאזן את עצמנו ולנהל את המחשבות והרגשות שלנו, לשלוט בהתנהגותנו
ולדעת להיכנס לראש שלנו ולבדוק מה אנחנו מרגישים ומה גורם לנו לסטרס. כעס, לחץ וסטרס מעלים סוכר - זו אקסיומה שאין עליה עוררין. בעזרת שיטת האיזון הרגשי לומדים לשים את הרגשות על השולחן ולבדוק למה הם התעוררו, תוך מתן לגיטימציה לכל רגש, גם לפחד, לכעס ולקושי. כי אחרי שאתה מסתכל על מה שקשה או מכעיס - ומפרק את הסיבות, אתה יכול לבחור באיזו גישה תגיב לסיטואציה.
"התפקיד שלי הוא לעזור למטופל להגיע ליכולת שלו לשלוט בכעסים ובלחצים ולנהל אותם. כל אחד יכול ללמוד לדבר עם עצמו, לחבר את הידע שלו ליכולות שלו ובעצם, להציל את עצמו מעצמו".
האם השיטה מוכחת מדעית?
"לא. אך יש מחקרים המעידים באופן חד־משמעי על קשר ישיר בין סטרס, רגשות שליליים וכעסים לבין שינוי ברמות הסוכר. הקשר בין הגוף לנפש נבחן בעשור האחרון כתחום מחקרי חדש שנקרא: 'פסיכו־נוירו־אנדו־אימונולוגיה'".
האם את מרגישה שיש לך מספיק ידע כדי לטפל באנשים חולים?
"אני מתמחה בהקניית כלים יישומיים לניהול מחלת הסוכרת שהוכחו בבדיקות דם כאפקטיביים באיזון רמות הסוכר בדם. אני מתמקדת בהעצמת החולה הסוכרתי ולא בריפויו. מדובר במחלה כרונית שמצריכה ניהול עצמי ועל כך אני שמה דגש"
.
איך הצלחת לשכנע את דור להתמיד בשגרת חיים כל כך קפדנית?
"האמת היא שעם דור לא הייתה בעיה, כי הוא הבין שכדאי לו לשנות את סדרי חייו. אדם שאינו בשל לעשות שינוי בעצמו, אי־אפשר לטפל בו. אני לא יכולה לעורר בשלות רגשית־מחשבתית אצל מישהו אחר. המטופל צריך להכיר במצבו ולדעת שאם לא יקפיד, הסיבוכים ידפקו על דלתו.
"ברגע שדור גילה שהוא סוכרתי הוא התחיל לרכוש
ידע רב באינטרנט וחיבר את הידע ליכולות שלו. תפקידי היה לחזק את היכולות שלו כדי שייענה לטיפול וייצמד אליו, באמצעות מערכת החוסן של התודעה, המורכבת משלושה דברים: ערך עצמי, דימוי עצמי ודימוי גופני. את שלושת הדברים הללו צריך לחזק ועל זה עבדנו יחד".
דור, מתי סוף־סוף הגעת לאיזון?
"לפני כשנה וחצי. אמא הפכה להיות מאוד מעורבת בחיי ופשוט הלכה איתי יד ביד. בשיטה של ניסוי וטעייה היא שינתה לי בעצם את כל מה שהייתי רגיל אליו, התאימה לי תפריט, קבעה לי שעות אוכל קבועות, כולל ארוחות ביניים, הכניסה אותי לסדר, והיום הגוף שלי כבר פועל על פי שעון ביולוגי משלו שמכוון בהתאמה לאורח חיי ולאופי שלי. היא גם נתנה לי כלים להתמודד עם לחצים נפשיים, לימדה אותי פרופורציות בחיים, וכשאני מרגיש שאני עומד להילחץ מסיטואציה מסוימת, אני נזכר שזה לא שווה את הבריאות שלי ונמנע מלהתעצבן. היום הסוכרת שלי שומרת עליי".
אתה נעזר גם בטיפול פסיכולוגי?
"מאחר שיש לי את אמא כמנטורית, אני לא צריך טיפול פסיכולוגי, התמיכה היא בהישג יד. היום אני ממש מאוזן, פיזית ונפשית".
כחלק מההחלטה לחיות חיים רגילים הוא לומד שנה שלישית מדע המדינה ויחסים בינלאומיים באוניברסיטה הפתוחה ומקווה להשתלב במשרד ההסברה או להיות דיפלומט במשרד החוץ הישראלי. "יש לי חיי חברה פעילים מאוד כמו כל צעיר בגילי. אני הולך למועדונים, פאבים, קולנוע", הוא אומר.
וזוגיות?
"עד לפני כשנה הייתה לי חברה רצינית, אני בהחלט מחפש זוגיות".
באיזה שלב אתה מגלה לדייט שלך שאתה חולה בסוכרת?
"מיד. עד כמה שאני יודע, זה לא גרם לאף אחת לסגת מקשר. אגב, סוכרת נעורים אינה מחלה תורשתית. אם את מציגה את זה כמשהו קודר, זה אולי עשוי להרתיע. אבל אני לא מציג את עצמי כחולה, כי אני לא מרגיש ככה. לא מדובר בנכות, אלא במצב שצריך להקפיד ולאזן אותו".
