״אתה מכיר את זה כשאתה עובד עם שוקולד ואתה פורש אותו על משטח קר? המשטח גורם להתקשות שלו. אחרי שחיממת את השוקולד בסיר, אתה שופך אותו למשטח אבן של שיש - והוא מיד סופח את הקור מהמשטח, כך שאתה יכול להתחיל לעבוד עם החומר״.
זו לא שיחה טיפוסית עם אדריכלית על פרויקט מגורים גדול שניהלה, אבל בפרויקט שממתג את עצמו תחת הכותרת ״חוויית מגורים לאוהבי הבישול והאירוח״, נדמה שגם האדריכלית המנוסה שרון הירש, שותפה במשרד ״יסקי-מור-סיון״, לא עומדת בפיתוי.
קשה להחמיץ את הפרסומות לפרויקט החדש, שמוקם באחד השטחים החקלאיים האחרונים שנותרו באזור קרית אונו - בין אוניברסיטת בר אילן, כביש 4 ורמת אפעל. תחת השם ״אומאמי" עתידים לקום שישה מגדלי מגורים עם כ-700 יחידות דיור, שפונים לקהל ה״פודיז״, הטרנד הלוהט של השנים האחרונות. מה שהתחיל לפני שנה באפיית בניין במו ידיו של אייל שני (בפרסומת ל״מגדל גפן״ ברמת גן, בתכנון משרד גיל-אור פישביין אדריכלים), הופך לאט לאט לארוחה מלאה.
הטקסט הפרסומי שמתנוסס באתר הפרויקט יכול היה להופיע גם בספר מתכונים או על גבי תווית של בקבוק יין: ״אומאמי, הטעם החמישי הוא אמנם הצנוע שבטעמים ועם זאת הוא ללא ספק המיוחד והמרתק מכולם. להבדיל מטעמים אחרים, האומאמי אינו משנה את טעם המנה, אלא מחדד את כל יתר הטעמים הקיימים בה, יוצר ביניהם הרמוניה יוצאת דופן והופך את הארוחה כולה לשלמה, עוצמתית ומענגת״.
הדגש על הבישול והאירוח, אומרת האדריכלית הירש, בא לידי ביטוי בכמה אופנים. במובן הציבורי, בכל בניין ימוקם חדר מקררי יין לשימוש כל הדיירים, ושבו גם אפשר לארח ארוחות מרובות-משתתפים, שהדירות עצמן לא יוכלו להכיל. בנוסף יוכלו הדיירים להיעזר במחסן ציוד לצרכי האירוח שלהם. בין הבניינים יינטעו עצי פרי, שמהם יוכלו הדיירים לקטוף פירות להכנת ארוחות וקינוחים, ולצד העצים יהיו ערוגות לצמחי תבלין. עם צפי לכ-700 דירות, נדמה שתוצרתם של עצים ותבלינים אלו תיגמר מהר למדי.
“זה עבר כל מיני ורסיות עד שמצאנו מה רוצים האנשים״, מספרת הירש. ״האם הם רוצים מטבח מאובזר עם מכונות פסטה וקרח וכל מיני אביזרים שאין לך מקום בבית הפרטי לתחזק? אם היינו מייצרים חלל משותף שיש בו את כל המכונות והאבזורים, האם זה היה משמש את כל הדיירים? בסופו של דבר הגענו למסקנה שלאנשים חשוב המטבח הפרטי, ואל החלל המשותף הם יגיעו לדברים מאוד מסוימים. לכן הוחלט לפתח את זה לעניין של היין והאירוח, אם אתה רוצה לארח 30 איש, למשל״.
- הנה כמה טיפוסי דירות בפרויקט: האם הם שונים מהותית מדירות אחרות של אוהבי אירוח?
לדבריה, נעשה מאמץ לשכלל את שטחי ה״מחיה״ בדירות. ״הדירה חובקת את המרפסת מכל הצדדים - מהמטבח, מפינת האוכל ומהסלון - כך שהיא יכולה להוות הגדלה של חדר האוכל, והופכת למעין חדר חיצוני. זאת לעומת מרפסת שתלויה מחוץ לבניין ויכולה להיות רק באזור של הסלון, וכך אין שום קשר בין פינת אוכל למרפסת״.
אבל גם בדירות הקטנות אצלכם אין. פינת האוכל נמצאת ליד הכניסה.
״זה נכון, המימוש המיטבי קורה רק בדירות 4-5 חדרים״.
בחלק מהדירות הקטנות יש גם רק כיוון אוויר אחד, זה לא יכול להיות בעייתי עם בישולים רבים?
״בדירות כאלו יהיה איוורור מכני נוסף״.
בהתאם להבדל בין משטחים קרים וחמים במטבח, שהוזכר בראשית הכתבה, הירש מציינת כי הושם דגש על תכנון המטבחים. זאת, בשיתוף היועצת הקולינרית ובעל טור אוכל בעיתון ״הארץ״, לימור לניאדו תירוש, והמעצבת קארן ראובני. ״המטבח במידות נדיבות יותר", סבורה הירש, "כדי לאפשר מטבחים עם מפרט טכני משודרג, שיכולים לעבוד עם אי באמצע״.
מטבח עם אי באמצע הוא סטנדרט ברוב הדירות היום. זה מה שיגרום למתעניין פוטנציאלי לקנות דירה?
"המפרט הטכני לא דומה לפרויקט אחר, שבו יצטרך הדייר לשדרג את מה שהוא מקבל מהקבלן. היזם פה עשה מפרט טכני משופר משמעותית״.
''גגות כמו גן פסלים''
מקבץ המגדלים הקולינריים הוא חלק מהשכונה החדשה ״נאות אריאל שרון״. אותו משרד אדריכלים הכין את התב״ע של השכונה כולה, אך עבר כעשור מאז, ועיצוב המגדלים נועד לעדכן חלק מהקונספציות שהונחו בשעתו. ״היה לנו מצב נתון של שישה מגדלים על המגרש בהעמדה של פרסה", מסבירה הירש, "וגילינו שאם ניקח תוכנית מלבנית של בניין ונסדר את כולם ככה, נקבל חזיתות מקבילות עם יותר מדי מבטים בין הדירות. אז עשינו מחקר על חתך של קומה טיפוסית. המרחק המינימלי המותר היה 20 מטרים, אז אם אתה מסדר עיגולים, תהיה נקודת השקה רק במקום אחד, ואז זה הולך ומתרחק, מזה התפתח רעיון הבניינים המשולשים״.
יש סיבה נוספת למעטפת המשולשת: ״רצינו לוודא שמבחינה אורבנית אנחנו לא מצדיעים לכיוון מערב. רוב היזמים רוצים מבטים לים, אבל לא רצינו לקבל היררכיה של חזית ראשית ומשנית כמו במגדל נווה צדק, אלא לקבל בניינים שמתפתחים בכל הצדדים. יהיה מסביבנו עוד בינוי, וגם מגדלים - ממערב מתוכנן מתחם תעסוקה גדול, עם בניינים של 30 קומות - ואז היינו מקבלים חסימות לנוף. הרעיון היה לא לקבל שורה של בניינים עם חזית זהה. אם אתה לוקח שישה בניינים, לא משנה כמה יפה הם מעוצבים, ומעמיד אותם בשורה, אתה מקבל שורה של חיילים שמצדיעים״.
הדבר סייע, לדברי האדריכלית, גם לפיתוח הפארק. ״בשכונות שבהן יש בנייה לגובה בצפיפות, כשהמרחק הוא 20 מטר בין מבנה למבנה, יש במרווחים שבין הבניינים תחושה של מעבר כמו בקניון״, היא מסבירה. ״המהות פה היתה לייצר זרימה בין הפארק באמצע והחללים שבין הבניינים, בניגוד לבניינים בתוכנית מלבנית שמסודרים בפרסה, כך שהיתה הבדלה מאוד ברורה בין הפארק הכלוא לבין הרווחים שבין הבניינים״.
באתר האינטרנט השיווקי כתוב, כי הפארק יהיה פרטי. להירש חשוב להבהיר שזה לא נכון: ״הוא בשום צורה שהיא לא מגודר ולא נעול ולא מבוקר. לגמרי פתוח לציבור. גם אם הוא מוגדר כשפ״פ (שטח פתוח פרטי, א"א), עם שבילי זיקות הנאה. כל הפארק הוא בפועל נגיש לכולם, גם לדיירים וגם לציבור, זו גם היתה דרישה של העירייה. אין שום גדר בכל המתחם״.
ד''ש מענבל אור
עיצוב הבניינים, כרצועות בטון לבנות שמקיפות את המעטפת ומודגשות באמצעות חיפוי אבן כהה מאחוריהן, מזכיר את המגדלים שתוכננו באותו משרד אדריכלים ל״מגדלי בבלי״ המנוחים של יזמית הנדל"ן ענבל אור. גם המגדלים ההם כיכבו בלא מעט פרסומות, עד שהפרויקט נגנז לאחר שלא הושג הסכם עם בעלי הקרקע. הירש סבורה שהעיצוב של מגדלי ״אומאמי״ שונה , משום שצורתם של הבניינים נותרת רצופה לכל אורכם, לעומת המגדלים של אור, ״שהיו יותר בשפה של זאהה חדיד״.
לשני הפרויקטים יש מכנה משותף נוסף. הקומות נעשות צרות יותר ויותר, עד שמגיעים לגג. ״הסיומת של הבניין היא במעין התכנסות״, מפרשנת הירש. ״טבעות הבטון הולכות וקטנות ומשנות את הגיאומטריה, ומכיוון שכל בניין עומד בצורה שונה על המגרש, הכותרות השונות הופכות למעין גן פסלים״.
אל מחלף אגוז ירדתי
בסופו של דבר, קשה להתעלם מכך שגם השכונה הזו, כמו רבות אחרות שנבנות בשנים האחרונות ברחבי הארץ, לא חורגת מטיפולוגיית ה״מגדלים בפארק״, ולא מעודדת יצירה של רקמה עירונית בעלת עירוב שימושים משמעותי. אף שבפרויקט עצמו הוקצו כ-750 מ״ר לשטחי מסחר (שבהם יוכלו אולי חובבי הבישול לקנות את המצרכים הדרושים לארוחה הבאה), וברצועה שבין הפרויקט לבין כביש 4 יוקמו מבני משרדים, אך סביר להניח שרבים מהתושבים ייאלצו לבלות חלק ניכר מזמנם מחוץ לשכונה, ולהשתרך בפקקים שנראים ביציאות משכונות דומות ברחבי הארץ.
הירש מודעת לבעיה, ואומרת כי מסיבה זו הוחלט לפתוח שלוש כניסות ויציאות בכיוונים שונים מהחניון התת-קרקעי המשותף. ועדיין, אם פלח השוק של רוכשי הדירות הוא ״חובבי בישול ואירוח״, נדמה שדווקא נקודת האירוח היא נקודת תורפה. בהנחה סבירה שחלק מהאורחים לא יבואו לשכונה הפרוורית הזו בתחבורה ציבורית, הרי שאם ירצו כל 700 יחידות הדיור לארח באותו ערב את משפחתם וחבריהם לארוחה, יחכו לאורחים 150 מקומות חניה בלבד. אהבת הבישול והאירוח תצטרך, כך נראה, לדחות סיפוקים.
תמיד אפשר לגור במבנה הכי הזוי בארץ. לחצו כאן:
