הורים שכולים למען חיילים בודדים:
    בית משופץ בתוך שמונה ימים

    במלאת 20 שנה לנפילתו של רתם שרביט ז"ל בלבנון, התגייסה משפחתו למבצע הנצחה ייחודי: שיפוץ בית החיילים הבודדים בקיבוץ ברקאי, בעזרתן של תלמידות לעיצוב

    אביטל ברוידא

    |

    21.01.18 | 08:56

    לחצו PLAY למבצע השיפוץ, ואם אין לכם זמן לחכות לסוף המרגש - קפצו לדקה החמישית. צילום: צופית דמרי
    פינת ההנצחה לרתם שרביט ז"ל במבואה המחודשת של בית החיילים הבודדים בקיבוץ ברקאי. "שובה לב, אופטימיסט מושבע, אוהב אדם'' - נכתב בלוחית מתחת לצילום. מעצבות: קרן שלום (אחותו של רתם), מיטל מירון, רוני אלימלך. משמאל: המבואה לפני השיפוץ  (צילום: אורית ארנון)
    פינת ההנצחה לרתם שרביט ז"ל במבואה המחודשת של בית החיילים הבודדים בקיבוץ ברקאי. "שובה לב, אופטימיסט מושבע, אוהב אדם'' - נכתב בלוחית מתחת לצילום. מעצבות: קרן שלום (אחותו של רתם), מיטל מירון, רוני אלימלך. משמאל: המבואה לפני השיפוץ (צילום: אורית ארנון)
    בבניין 10 חדרים פרטיים לחיילים וחיילות, ותלמידותיה של המעצבת מירי בלבול חולקו לצוותים לפי חדר. בתמונה חדרו המחודש של דניאל מברזיל (מעצבות: שני יעקב ולימור בן דוד). על הקיר רישומים ממוסגרים מעשה ידיו. "היה לנו חשוב", אומרות השתיים, "להביא לידי ביטוי את כישרונו של דניאל בציור"  (צילום: נויה שילוני חביב)
    בבניין 10 חדרים פרטיים לחיילים וחיילות, ותלמידותיה של המעצבת מירי בלבול חולקו לצוותים לפי חדר. בתמונה חדרו המחודש של דניאל מברזיל (מעצבות: שני יעקב ולימור בן דוד). על הקיר רישומים ממוסגרים מעשה ידיו. "היה לנו חשוב", אומרות השתיים, "להביא לידי ביטוי את כישרונו של דניאל בציור" (צילום: נויה שילוני חביב)
    לפרויקט גויסו 150 אלף שקלים, וסכום דומה במוצרים. מימין פינת ישיבה בחדרו של מישה מאוקראינה (מעצבות: מורן דהן וזהבה אביטן). משמאל פינת ישיבה בחדרו של אלון מארגנטינה (מעצבות: לאה לילוס, עדי ברונר, יפית יאמין וענת גרסי קפלן). שני החיילים ביקשו שיהיה בחדר מקום לארח חברים (צילום: אורית ארנון)
    לפרויקט גויסו 150 אלף שקלים, וסכום דומה במוצרים. מימין פינת ישיבה בחדרו של מישה מאוקראינה (מעצבות: מורן דהן וזהבה אביטן). משמאל פינת ישיבה בחדרו של אלון מארגנטינה (מעצבות: לאה לילוס, עדי ברונר, יפית יאמין וענת גרסי קפלן). שני החיילים ביקשו שיהיה בחדר מקום לארח חברים (צילום: אורית ארנון)
    "הלב שלי היה מרוסק", אומרת שני לביא, אחותו הצעירה של רתם ז"ל, שגייסה את התרומות ואת המתנדבים, "והפרויקט הזה חיבר לי את הלב". בתמונה החדר של יובל מאוקראינה (מעצבות: ליאת ניזרי ומירב כהן) (צילום: אורית ארנון)
    "הלב שלי היה מרוסק", אומרת שני לביא, אחותו הצעירה של רתם ז"ל, שגייסה את התרומות ואת המתנדבים, "והפרויקט הזה חיבר לי את הלב". בתמונה החדר של יובל מאוקראינה (מעצבות: ליאת ניזרי ומירב כהן) (צילום: אורית ארנון)
    החדר של אלכסנדר מצרפת (מעצבות: קרן שלום, מיטל מירון וענת גרסי קפלן). "סיפרתי למעצבות שאני אוהב צמחים ולא אוהב צבעים - וזה בדיוק מה שמצאתי כשחזרתי".  משמאל: החדר של אריאל מצ'ילה (מעצבות: שרה כרמל ברמן, לירז ארז וענבל מור). חיפוי העץ הישן נצבע מחדש (צילום: נויה שילוני חביב)
    החדר של אלכסנדר מצרפת (מעצבות: קרן שלום, מיטל מירון וענת גרסי קפלן). "סיפרתי למעצבות שאני אוהב צמחים ולא אוהב צבעים - וזה בדיוק מה שמצאתי כשחזרתי". משמאל: החדר של אריאל מצ'ילה (מעצבות: שרה כרמל ברמן, לירז ארז וענבל מור). חיפוי העץ הישן נצבע מחדש (צילום: נויה שילוני חביב)

    אלכסנדר, חייל בודד בן 25, שהגיע לארץ לפני שלוש שנים מצרפת, משרת ביחידת החילוץ של פיקוד העורף וגר בבית החיילים הבודדים בקיבוץ ברקאי. כשהוא חזר לחדרו לפני שבועות אחדים, אחרי חודש בבסיס, הוא לא האמין למראה עיניו. "נכנסתי פנימה", הוא מספר, "והייתי בהלם".

     

    חדרו, כמו חדריהם של כל החיילים והחיילות הבודדים שמתגוררים בבית, עבר מהפך. כל הבית עבר מהפך, במסגרת פרויקט הנצחה מיוחד במינו שיזמה משפחת שרביט, במלאת 20 שנה לנפילתו של בנם, רתם שרביט ז"ל.

     

    ההורים טליה ודוד שרביט בברקאי, תחת תמונת בנם רתם ז"ל. חיפשו פרויקט הנצחה שיהלום את אופיו ודרכו  (צילום: מירי בלבול)
      ההורים טליה ודוד שרביט בברקאי, תחת תמונת בנם רתם ז"ל. חיפשו פרויקט הנצחה שיהלום את אופיו ודרכו (צילום: מירי בלבול)

       

      רתם שירת כחייל קרבי בפלוגת הסיור של הנח"ל, ונפל במהלך פעילות מבצעית בלבנון, ב-1997. לאחר מותו הקימו הוריו, טליה ודוד, ואחיותיו קרן שלום ושני לביא, מצפה לזכרו, "מצפה רתם", בשכונת גילה בירושלים, מקום מגורי המשפחה. השנה חיפשו דרך נוספת להנצחתו של רתם, והפעם בפרויקט של תרומה לקהילה, שיהיה מזוהה עם אופיו ודרכו.

       

      את החיפוש אחר פרויקט מתאים, כזה שעוסק בנתינה לחיילים, עשתה האחות הצעירה שני, בעלת המיזם החברתי SocialEyes - מיזם המחבר בין תורמים, נותני חסות ומתנדבים לבין פרויקטים קהילתיים שזקוקים לסיוע ולמימון. ברשימת ההמתנה שלה היה בית הנעורים הישן בקיבוץ ברקאי, המשמש כבר כ-15 שנים כבית לחיילים בודדים. 

       

      לפני השיפוץ. בית הנעורים הוותיק דרש טיפול (צילום: מירי בלבול)
        לפני השיפוץ. בית הנעורים הוותיק דרש טיפול(צילום: מירי בלבול)

         

        "החייל הראשון שלנו", מספרת איילת כץ, חברת הקיבוץ שבפתח ואדי ערה, ואם הבית של החיילים הבודדים, "היה דתל"ש (דתי לשעבר), ואחריו הגיעו, מפה לאוזן, חיילים נוספים. זה הלך והתפתח, וב-2004 הקיבוץ החליט להקצות לעניין בית נעורים וותיק, שלא היה בשימוש". לכל חייל שמעוניין יש גם משפחה מאמצת בקיבוץ, "ולאחרונה", מתגאה כץ, "שני זוגות שיצאו מהפרויקט הזה התחתנו, הקימו משפחות וחזרו לגור בברקאי".

         

         

        עוד אחד מחדרי החיילים, לפני השיפוץ (צילום: מירי בלבול)
          עוד אחד מחדרי החיילים, לפני השיפוץ(צילום: מירי בלבול)

           

          במשך השנים מצב התחזוקה של בית הנעורים התדרדר, ונדרש לו שיפוץ, כדי להפוך אותו למקום שייראה יותר כמו בית אמיתי לעשרת החיילים והחיילות המתגוררים בו כיום - צעירים וצעירות שהגיעו לשרת בצה"ל מצרפת, צ'ילה, אוקראינה, ארגנטינה, קנדה וברזיל.

           

          "בסטיילינג יש רגש ונתינה מעבר לעיצוב"

           

          את הכוח העיצובי לפרויקט הייחודי גייסה האחות הבוגרת, קרן. היא למדה קורס בבית הספר Sculla להום סטיילינג, וסיפרה למירי בלבול, הבעלים,

          על הפרויקט המשפחתי. בלבול, שהקימה את בית הספר שלה לפני כחמש שנים, חרטה על דגלו את החזון לחבר בין סצנת העיצוב לקהילה. מאז הספיקה להוביל כמה מבצעים, ביניהם פרויקט "צו 8 למעצבות", שיזמה ב-2014, ובו עשרות מעצבות ומתנדבים שיפצו חדרים ללוחמי מבצע צוק איתן. "אני מאמינה", אומרת בלבול, "שבעולם הסטיילינג יש רגש ונתינה שהם מעבר לעיצוב. זו דרך ללמד את הסטודנטיות לעבוד עם אילוצים ועם קהלים שונים, שלא תמיד הכסף או הידע מצויים בידיהם". 

           

          פלוגת התלמידות מבית הספר להום סטיילינג של מירי בלבול (עומדת במרכז, במשקפיים), ולצדה אם הבית, האחיות לבית שרביט והאם (צילום: מירי בלבול)
            פלוגת התלמידות מבית הספר להום סטיילינג של מירי בלבול (עומדת במרכז, במשקפיים), ולצדה אם הבית, האחיות לבית שרביט והאם(צילום: מירי בלבול)

             

            גם הסיפור של קרן נגע בה. "הבנתי שהולכים לקראת פרויקט גדול", אומרת בלבול, "ומיד אמרתי: כן, בואו נלך על זה".

             

            כך נרקם השילוש - משפחה, קיבוץ, מעצבת - שיצר את הפרויקט "It's cool to be kind", פרויקט שכלל שיפוץ והלבשה של שתי קומות הבית (כ-130 מטרים רבועים כל קומה); עשרה חדרים פרטיים (16 מטרים רבועים בממוצע לחדר); ארבעה מטבחונים; שתי פינות ישיבה - אחת בקומת כניסה ואחת בקומה העליונה; ופינת ישיבה גדולה בחצר (ששטחה כ-20 מטרים רבועים). וכל זה בתוך שמונה ימים.

             

            "בכל יום הגיעו כ-70 מתנדבים"

             

            הפרויקט מומן בתרומות. בני המשפחה גייסו 64,577 שקלים באתר giveback - פלטפורמה של הדסטארט לגיוס תרומות בעלות אופי קהילתי וחברתי. המשפחה הציגה באתר סרטון מרגש על הפרויקט, שזכה לתגובות רבות. "זיכרון הוא תמיד ערבוב של שמחה וצער", כתב להם אחד מהגולשים. בסך הכל נתרמו לפרויקט כ-150 אלף שקלים, וסכום דומה גויס במוצרים: צבע, כלים וחומרי עבודה, פרקטים, דלתות ווילונות.

             

            בלבול רתמה לעניין שלושה קורסים שלה: 30 תלמידות, שחולקו ל-11 צוותי עבודה. כל צוות קיבל לטיפולו חדר של חייל/ת, או חלל ציבורי. דיירי החדרים אמנם מתחלפים במשך השנים, אבל למעצבות היה חשוב להעניק להם גם ממד אישי. לשם כך הן דיברו עם כל אחד מהחיילים והחיילות המתגוררים כיום בבית, ונתנו לכך ביטוי בעיצוב החדרים הפרטיים.

             

            החדר של שמואל מקנדה.  מעצבות: חופית שטיינברג פאטל ולימור שמואלי. גוונים כחולים וגב מיטה דקורטיבי (צילום: אורית ארנון)
              החדר של שמואל מקנדה. מעצבות: חופית שטיינברג פאטל ולימור שמואלי. גוונים כחולים וגב מיטה דקורטיבי(צילום: אורית ארנון)
               

               

              החדר של מיכל מצ'ילה. מעצבות: קרין קקון, רויטל קקון, אורית לנטנר שני, רונית צברי. חיילת קרבית ביקשה חדר נשי עם תזכורת לטבע (צילום: אורית ארנון)
                החדר של מיכל מצ'ילה. מעצבות: קרין קקון, רויטל קקון, אורית לנטנר שני, רונית צברי. חיילת קרבית ביקשה חדר נשי עם תזכורת לטבע(צילום: אורית ארנון)
                 

                 

                החדר של ליאת מצ'ילה. מעצבות: מאיה הראל, ספי באר"ז יונג, נטע נייגר ודיקלה שוקרון. נענו להעדפותיה המינימליסטיות של החיילת  (צילום: נויה שילוני)
                  החדר של ליאת מצ'ילה. מעצבות: מאיה הראל, ספי באר"ז יונג, נטע נייגר ודיקלה שוקרון. נענו להעדפותיה המינימליסטיות של החיילת (צילום: נויה שילוני)

                   

                  השיפוץ נוהל כמבצע משומן. לכל אחד מבני משפחת שרביט היה תפקיד בכוח: טליה, האם, היתה אחראית על המתנדבים ועל ארוחות הבוקר; דוד, האב, היה "הקניין"; קרן השתלבה באחד מצוותי המעצבות; ושני היתה אחראית על הפן הכלכלי ועל החיבור בין כל הגורמים.

                   

                  דלפק ישיבה מעץ מייצר פינה נוספת בחדר של יובל מאוקראינה  (צילום: אורית ארנון)
                    דלפק ישיבה מעץ מייצר פינה נוספת בחדר של יובל מאוקראינה (צילום: אורית ארנון)

                     

                    היום הראשון של המבצע הוקדש לפירוקים. שתי כיתות של תלמידים מצור הדסה (שם גרה האחות קרן) ו-30 מתנדבים אחרים פירקו ארונות, חיפויי קירות וכל מה שלא היה בו עוד צורך (ראו בסרטון שבראש הכתבה). הימים הבאים הוקדשו לעבודה של בעלי מקצוע, רובם מתנדבים, ובשלב האחרון חזרו לבית המעצבות לביצוע הטאצ' הסופי.

                     

                    כל החדרים רוצפו בפרקט זהה. בכל אחד מהם הותקנו מקרר קטן וארון חדש, ועל החלונות נתלו וילונות בד בהירים. המיטות שופצו ונצבעו, ומעבר לכך ניתנה למעצבות יד חופשית, במסגרת התקציב הנתון, ובהדרכתה של בלבול.

                     

                    החדר של אריק מארגנטינה. מעצבות: שיקמה קול, ליאת קמחי (צילום: אורית ארנון)
                      החדר של אריק מארגנטינה. מעצבות: שיקמה קול, ליאת קמחי(צילום: אורית ארנון)

                       

                      בחדר של אריק. צמחייה וטקסטיל ירוק  (צילום: אורית ארנון)
                        בחדר של אריק. צמחייה וטקסטיל ירוק (צילום: אורית ארנון)

                         

                        החדר של אריאל מצ'ילה. מעצבות: שרה כרמל ברמן, לירז ארז וענבל מור (צילום: נויה שילוני)
                          החדר של אריאל מצ'ילה. מעצבות: שרה כרמל ברמן, לירז ארז וענבל מור(צילום: נויה שילוני)

                           

                          שבוע העבודה האינטנסיבי זימן לבני המשפחה מפגשים מרגשים. אחד מהם היה עם קצין הנפגעים, שבישר להם לפני 20 שנה על נפילתו של רתם. הקצין שמע על הפרויקט, הגיע לראות במה ניתן לעזור, והשתתף בתרומה נדיבה.

                           

                          "היינו צריכים מאות מתנדבים", מספרים בני המשפחה, "והיתה התגייסות מאוד מרגשת של קהל רחב. כל יום היו כ-70 מתנדבים - חברים מהעבר של רתם, חברים של המשפחה, בני משפחה של התלמידות וגם אנשי מקצוע שתרמו מזמנם".

                           

                          פינת הטלוויזיה החדשה בקומה העליונה בבית (צילום: אורית ארנון)
                            פינת הטלוויזיה החדשה בקומה העליונה בבית(צילום: אורית ארנון)

                             

                            האחות שני לביא: "הרגשתי שרתם מת סתם, שאין סיבה"

                             

                            שבועות אחדים לאחר סיום השיפוץ אנחנו מתארחים בפינת הישיבה היפה שהוקמה בחצר הבית, למעין שיחת סיכום. מירי בלבול יצאה מהפרויקט נלהבת. "הבנתי שאני חייבת לעשות עוד בתים כאלו", היא אומרת, "והחלטתי שבשנתיים הקרובות זו תהיה המשימה שאעסוק בה במסגרת הקורסים".

                             

                            עבור בני משפחת שרביט הפרויקט היה אינטנסיבי גם מבחינה רגשית. "הלב שלי היה מרוסק", אומרת שני לביא, שהיתה בת 17 כשאחיה הגדול נהרג. "והפרויקט הזה חיבר לי את הלב. מאוד קשה לי לחיות במדינה בעקבות התשלום של רותם. קשה לי הפירוד בעם, השחיתות, התחושה שלא טוב למות בעד ארצנו, שהמדינה לא נותנת בחזרה, ואנחנו, בעיקר ההורים, שילמנו מחיר כל כך יקר. גדלנו להורים שחינכו אותנו לתת הכל, ואני מרגישה שהתמימות שהיתה לי בתור ילדה נעלמה. זו אחת מהסיבות שהלכתי לגור בבועה, בלי חדשות ובלי טלוויזיה, כי לא יכולתי להכיל את זה יותר. הרגשתי שרתם מת סתם, שאין סיבה. אבל כשראיתי כאן אנשים שאנחנו לא מכירים עוזבים הכל ובאים בשיא הנתינה ובשיא טוב הלב, זה איחה לי את הלב. אלו דברים שהאמנתי שיש בעם שלנו, והרבה זמן לא ראיתי".

                             

                            הפרויקט הבא שלה, אגב, הוא בית החיילים הבודדים בקיבוץ רגבה. שני צלעות במשולש כבר יש: SocialEyes על הארגון, ומירי בלבול עם תלמידותיה על העיצוב. חסרה חברה מסחרית גדולה, שתסייע במימון ובעובדים מתנדבים לפן הלוגיסטי.

                             

                            החדר של מישה מאוקראינה. רשת הברזל מעל המיטה משמשת כמתלה דקורטיבי לתמונות אישיות  (צילום: אורית ארנון)
                              החדר של מישה מאוקראינה. רשת הברזל מעל המיטה משמשת כמתלה דקורטיבי לתמונות אישיות (צילום: אורית ארנון)

                               

                              האב דוד: "הפרויקט נתן לי אנרגיות להמשיך הלאה"

                               

                              "לא פשוט להיות אב שכול", אומר האב דוד, "לא לומדים את זה בבית ספר. זה קשה ביותר. והפרויקט הזה היה כמו זריקה של אנרגיות שיספיקו לי לתקופה ארוכה. הוא נתן לי אנרגיות להמשיך הלאה, זה מה שהוא עשה בשבילי. ההנצחה של רתם שולית פה. מה שהכי חשוב לי שזה ישרת את החיילים האלה ואת אלו שיבוא אחריהם. הערך המוסף של הפרויקט הוא שהעיניים שלי ראו והלב שלי חש את עם ישראל בא ועובד פה".

                               

                              פינת ישיבה בכניסה לבית. מעצבות: קרן שלום, מיטל מירון, מיה דואניס, רוני אלימלך. על הקיר דימוי של מפת העולם ותמונות החיילים המתגוררים בבית   (צילום: אורית ארנון)
                                פינת ישיבה בכניסה לבית. מעצבות: קרן שלום, מיטל מירון, מיה דואניס, רוני אלימלך. על הקיר דימוי של מפת העולם ותמונות החיילים המתגוררים בבית (צילום: אורית ארנון)

                                 

                                אלכסנדר: "אומרים לך תודה"

                                 

                                החייל הבודד אלכסנדר, שבדיוק יצא לחופשת שבת, הצטרף אלינו. הוא הגיע לארץ לפני שלוש שנים, כשהיה בן 21, לאחר שסיים לימודי אנימציה בפריז. אביו, שנולד בתוניסיה ואמו שנולדה באנגליה, נפגשו

                                בקיבוץ בישראל. האב שירת בחיל השיריון. לאחר סיום הלימודים באוניברסיטה, עברו בני הזוג לצרפת, שם יש לאב משפחה, הסתדרו ונשארו.

                                 

                                "אני תמיד רציתי ללמוד עברית", מספר אלכסנדר, "ואבא שלי הציע שאבוא לאולפן לחמישה חודשים. הגעתי לארץ ועשיתי שני אולפנים - אחד בקיבוץ נען ואחד במשמר השרון, ועבדתי בקיבוץ. תוך כדי התחברתי עם צעירים נוספים שבאו לעשות צבא והתחלתי להתאמן איתם, למרות שבכלל לא התכוונתי להתגייס. אבל בשלב מסוים הבנתי שאם אני רוצה להיות ישראלי אמיתי, אני צריך לשרת בצבא, אחרת לא אצליח באמת להשתלב כאן".

                                 

                                חדרו של אלכסנדר. ''הכיתוב על הזאב הבודד מתאר אותי בדיוק" (צילום: נויה שילוני)
                                  חדרו של אלכסנדר. ''הכיתוב על הזאב הבודד מתאר אותי בדיוק"(צילום: נויה שילוני)

                                   

                                  בגיל 22 הוא התגייס והגיע לפלוגת החילוץ של פיקוד העורף. במתקפת הפיגועים בפריז, בנובמבר 2015, נהרג חברו הטוב. "האירוע הזה", הוא מספר, "שינה אצלי משהו. מאז, החילוץ נעשה יותר משמעותי עבורי. ראיתי בזה שליחות. בפלוגה שלי אנחנו שבעה חיילים בודדים, אנחנו מבלים יחד הרבה, אנחנו סוג של משפחה".

                                   

                                  בעוד כמה חודשים הוא משתחרר, ומתכוון להישאר בארץ וללמוד מחשבים. הוא עדיין אינו יודע היכן יגור בעתיד, אבל החדר המשופץ שלו בבית הנעורים מאוד מוצא חן בעיניו. במהלך השיפוץ הוא היה בבסיס, מנותק לגמרי ממה שקורה בברקאי, ועם שובו חכתה לו ההפתעה. "סיפרתי למעצבות שאני אוהב צמחים ולא אוהב צבעים - וזה בדיוק מה שמצאתי בחדר. גם הטפט והכיתוב על הזאב הבודד, מתאר אותי בדיוק".

                                   

                                  החדר הזה הוא, לדבריו, גם תשובה לספקות שמתעוררים בו מדי פעם. "לוחמה זה קשה", הוא אומר, "ולפעמים עולה השאלה למה אני עושה את זה? ההורים שלי לא פה, ואני לא שומר עליהם. בצרפת הייתי מקבל משכורת הרבה יותר גבוהה, הייתי קרוב למשפחה שלי ולא הייתי מסתכן. אבל כשאני רואה דברים כאלה, כמו החדר הזה, אני אומר: 'בשביל זה אני עושה את זה'. בארץ, כשאתה אומר שאתה חייל בודד, בכל מקום אנשים אומרים לך תודה".

                                   

                                  דוד מתרגש מדבריו של אלכסנדר. הוא ניגש אליו ואומר: "אם היה בא לפה עכשיו ראש הממשלה, ואומר לי 'אני רוצה לחבק אותך', הייתי אומר לו 'לך לשרה', כי עכשיו אני רוצה לחבק רק אותך". אלכסנדר מחייך, ודוד מסכם: "עכשיו הטענתי את עצמי לכמה חודשים".

                                   

                                  לתת לחיילים הבודדים תחושה של בית אמיתי (צילום: אורית ארנון)
                                    לתת לחיילים הבודדים תחושה של בית אמיתי(צילום: אורית ארנון)

                                     

                                    החברות שתרמו לפרויקט:

                                    • טמבור (צבעים + מברשות)
                                    • אירופה דקור (וילונות)
                                    • תיבת נח (פרגולה + דק)
                                    • טיראדור (אביזרי עיצוב לבית)
                                    • אייטמס גלרי (כיסאות)
                                    • אייטמס אינדסטריאל (מוצרי עיצוב לבית)
                                    • יניב פשפשים (שולחן)
                                    • טורקיז האוס (תאורה)
                                    • אתנחתא (ספה)
                                    • אולימפיה פרקטים (פרקט)
                                    • וילונות דומוס (פרקט)
                                    • משתלת השרון (שתילים, אדמה ומוצרים נלווים)
                                    • גרינברגר (מוצרי עיצוב לבית)
                                    • 300 gr (הדפסים)
                                    • דינה פירון (וילונות)
                                    • T&M (חברת ניקיון)
                                    • טטרון (טלוויזיה + תנור)
                                    • בוטיק אריחים (אריחים)
                                    • נגב קרמיקה (אריחים)

                                     

                                     
                                    הצג:
                                    כל התגובות לכתבה "הורים שכולים למען חיילים בודדים: בית משופץ בתוך שמונה ימים"
                                    אזהרה:
                                    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד