השכן שלא ישן: לא חייבים יזמי נדל"ן כדי לחולל התחדשות בבניין מוזנח
בזכות שני דיירים ובסיוע ''עזרה וביצרון'' שופץ בניין מגורים בפלורנטין באופן יסודי ומוקפד. "האתגר הגדול", אומר שגיא אור, מוביל השיפוץ, "היה להתגבר על האדישות"
הרעש שעושים מתחמי המגורים החדשים בתל אביב, המגדלים המתרבים בעיר והתמ"א-תמ"א-תמ"א (איפה כולם גרו לפני התמ"א?) משכיחים את בנייני המגורים "הרגילים", החפ"שים של האורבניות, אלה שעומדים שנים במקומם ועושים את העיר, גם אם לדייריהם אין קבוצות ווטסאפ לספר עליהן בהתרגשות לעיתונאים.
למשל הבניין שזורח כשמש בפינת הרחובות השוק (43) ופרנקל (46) בפלורנטין. זה אחד מהבניינים הראשונים שנבנו בגל ההתחדשות של השכונה, עוד לפני שהחל הצונאמי. כבר ב-2001 נכנסו אליו הדיירים הראשונים, שמיהרו לאחסן חפצים, להתקין אדניות ולתלות כביסה במרפסות הקטנות בחזיתו המערבית.
הבניין, בתכנונם של יואל בבתי וצ'רלי יעבץ, משך תשומת לב כבר כשקם. גובהו, החריג אז בסביבה, הצבע, מרפסות הברזל הקטנות, חלונות הראווה האטומים בקומת הקרקע, ובעיקר הראש - מעין צריח מגדל מעוגל ומתנשא, קצת מזכיר פילבוקס, שמפנה לכיוון הרחוב חרכי חלונות.
בניין מגורים לא סטנדרטי, שצמח על הריסות מבנה חד-קומתי, בית מלאכה שהיה "חנות עצים" וקצת נגרייה, שבה הזיע יום יום גבר חרדי לא צעיר. (מבנה בית המלאכה, אגב, הוקם ב-1933, ועל פי תיק הבניין בארכיון העירייה, פעלו בו במשך השנים לפי תור בית מסחר לפחחות, בית מלאכה לאריגת יד ובית מסחר למוצרי גומי).
כשהמרפסות החלו להתפורר
בבית המגורים הגדול יש 25 יחידות דיור: חמש, בקומת הרחוב, תוכננו במקור כחנויות, וארבע מהן הוסבו לדירות גלריה קטנות, שחיים בהן מאחורי ויטרינות צבועות ואטומות. את החמישית מאכלסת חנות בדים.
בצריח הגבוה, קומות חמש ושש, יש שני דופלקסים, ושאר היחידות בבניין הן דירות קטנות של שניים-שלושה חדרים. רק בשש מ-25 היחידות מתגוררים בעליהן. השאר שוכרים. שמונה מהיחידות שייכות לבעלים אחד.
שגיא אור, 40, נשוי ועובד במחלקת התקשורת של שגרירות זרה, רכש את דירתו בקומה השלישית בבניין ב-2010 - דירת שני חדרים בת 46 מטרים רבועים. כיוון שהבניין ניצב באחת הפינות הבודדות בשכונה שיש בהן עצים גבוהים, מהחלונות הצפוניים בדירתו נשקף נוף ירוק:
החזית המזרחית של הבניין, הפונה לכיוון רחוב נחלת בנימין, אטומה, וסביר שבעתיד תזכה בשכן גבוה:
אך מול המרפסת של אור, הפונה מערבה, יש בניין נמוך, כך שהוא יכול להינות מבריזה בקיץ, מקצת נוף ומשמש בשעות אחר הצהריים ("אם ייבנו ממול בניין גבוה, אני עוזב").
בינתיים לא בונים, ואור לא הולך לשום מקום. להפך. הוא חבר בוועד הבית עם רֶמי אטלן, בעל דירה בבניין, שלא מתגורר בו, אלא בשכונת נוגה. בחלוקת התפקידים ביניהם, אטלן מופקד על העניינים הכספיים ואור על התחזוקה השוטפת.
בניגוד לקומות הגבוהות עם הנוף הייחודי, בקומת הרחוב התמונה היתה, עד לאחרונה, אופיינית לשכונה. קירות הבניין כוסו, עם הזמן, בעיטורים עממיים מזדמנים:
קצת גרפיטי, גם אם יש מי שחושב שהוא לכלוך, לא מסכן אף אחד. אבל כשהמרפסות בבניין החלו להתפורר, ב-2015, אור שאל את עצמו איך ניתן למנוע עוד נזק, איך אפשר יהיה לתקן ולשפר את המצב.
בשיטוטיו באינטרנט הגיע במקרה לאתר של חברת עזרה וביצרון, שעל פועלה לא שמע עד אז, ובערוץ של המחלקה לשיפוץ חזיתות מצא תשובה לשאלותיו.
וכך, בימים אלה מסתיים השיפוץ המקיף, היסודי והמרשים, שנערך בבניין בפיקודו. וכך גם מתברר שלא חייבים לגייס יזם נדל"ן ממונף כדי לשפר את איכות החיים בבית משותף. מספיק שיהיו דייר או שניים שאכפת להם לא רק מעצמם. במילים אחרות: כל אחד יכול.
אפילו את צינורות מי המזגן צבעו
מבחינתם של העוברים ושבים, השינוי הסתמן לפני כחצי שנה, ביוני 2017, כשעל המדרכות משני צדי הבניין צצו לפתע עמודי פלדה גסים, שלא רואים כל יום:
היה ברור שמשהו עומד להתרחש כאן, אבל חלפו עוד כמה שבועות עד שהעמודים נעקרו מהמדרכות וחוברו לבניין עצמו. הפיגומים שצמחו עליהם החלו לכסות את הבניין, והבהירו שזה בסך הכל שיפוץ:
אבל מתברר שהשיפוץ לא היה רק חיצוני וקוסמטי. אור מונה, בקצב אש, את רשימת הדברים שטופלו בבניין. חלקם תיקוני חובה, על פי הוראות העירייה; וחלקם תיקוני רשות אפשריים, על פי בחירת הדיירים. פרט לאיטום, צביעה ותיקון סדקים, טופלו מערכות תאורת החירום, כיבוי האש והאינטרקום.
דלת הכניסה ותיבות הדואר הוחלפו:
הדלתות המובילות לגרם המדרגות בכל הקומות נצבעו, וכך גם משקופי דלתות הכניסה לדירות (שנפגעים, כדברי אור, מהמפתחות). המעלית חודשה וכעת היא נוצצת:
הרצפה והקירות במבואת הכניסה עברו ליטוש, ובקרוב יעברו כזה גם המסדרונות בקומות. הרחבה הפנימית האחורית של הבניין הפכה לפאטיו קטן, שכעת חושבים איך לגנן, ואיזה שימושים יהיו לו:
מדחסי מזגני האוויר, שהיו מותקנים על הרצפה בחצר הפנימית בחוסר סדר, נתלו על הקיר בצורה אחידה. צינורות הניקוז של מי המזגנים חוברו, בכל חלקי הבניין, לצינורות ניקוז משותפים, שמונעים נזילת מים לפאטיו, ומצד הרחוב, על ראשי העוברים ושבים.
אור הוא אדם כל כך פדנטי, שבצד הרחוב, צינור הניקוז הפלסטי נצבע בהתאמה לצבעי הקיר וחיפוי האבן:
מדבקות הפלסטיק, שכיסו את חלונות הראווה בדירות הקרקע, הוחלפו בצביעה אחידה, בגוון של קיר הבניין:
והדירות האלה זכו בספי הגנה חדשים מאבן אפורה (יש לקוות שלא ישמשו את כלבי השכונה):
חלקו התחתון של הקיר החיצוני של הבניין, שהיה מחופה באבן גסה ומחוספסת בצבעי חול, חופה באריחים אפורים חלקים ומעודנים:
-
אור, שלא אוהב שמציירים גרפיטי על בתים פרטיים, דאג לסעיף בחוזה המבטיח כי בתום שנה ייצבעו שוב הקירות, אם יתלכלכו. וכעת, בתום כחמישה חודשי עבודות, חזרו גם המרפסות המחודשות לשימוש:
הגימור המוקפד של הבניין נותן תחושה של התחדשות לא פחותה מזו שמעניק לסביבה הבניין החדש הצמוד אליו (והסדק שהיה ביניהם סוף סוף נסגר).
עלות השיפוץ: כ-700 אלף שקל
גאוותו של אור על הצלחת השיפוץ נפרטת בפיו לפרטי פרטים, שירתיעו אולי את מי שחושש מבירוקרטיה, אבל ההקפדה עליהם הוכיחה את עצמה כיעילה ומועילה. ליציאה לדרך, בחסות עזרה וביצרון, נדרשת הסכמתם של 80 אחוז מבעלי הדירות בבניין. בסרבנים, אם יש כאלה, מטפלת העירייה. התחנות בדרך להשלמת התהליך מפורטות בפשטות ובהירות באתר עזרה וביצרון.
החוזה עם החברה עמוס בסעיפי סעיפים, שלא ניכנס אליהם כאן, למעט אזכור העובדה המשמחת שהחברה מעניקה, מעבר לליווי מקצועי ומוסמך, גם הלוואה נוחה לדיירים, שאותה ניתן לפרוס עד 65 תשלומים ללא ריבית. במקרה של הבניין הזה, עלות השיפוץ הגיעה לכ-700 אלף שקלים, כ-32 אלף שקלים לדירה. אור משלם עבורו כ-500 שקלים בחודש.
"האנשים היו סבלניים"
אבל יותר מאשר הפרטים הטכניים, מעניינת בעיני הנכונות האישית של דייר בבית משותף להתמסר לתהליך כל כך תובעני. שיפוץ זה כאב ראש, כל אחד יודע; וגיוס בעלי דירות, שאינם מתגוררים בבניין, להשקעה כלכלית בו, זו כבר מיגרנה; ומכיוון שהחיים בבניין משתפץ בלתי נסבלים, לא כל אחד מוכן להפוך את עצמו לכתובת לטענות ומענות של השכנים.
על השאלה מאיפה המוטיבציה, אור משיב בפשטות: "יותר פחדתי שמרפסות יתמוטטו". אבל פגישות הדיירים שמתקיימות בדירתו, ההתלהבות שבה הוא מספר על מבצע השיפוץ ובקיאותו בכל פרט מלמדות שיש שם יותר מאשר פחד.
"לאנשים שלא עובדים בבנייה", הוא אומר, "כל שינוי נראה ממש קשה, אבל זה לא ככה. בבניין בן 17 שנים נוצרים סדקים, אפשר לתקן אותם". הוא מתאר תהליך שיטתי שנוהל בשקיפות, וכלל עדכון קבוע של הדיירים על מה שעומד לקרות ("לא, לא בווטסאפ, במייל"). "צריך כוחות נפש", הוא מוסיף, "זה פרויקט שדורש שעות וסבלנות, זה פינג פונג עם הדיירים ובעלי הדירות, וזה לא היה קורה אם רמי לא היה מתגייס, ואני לא הייתי מקדיש לזה זמן".
הוא מודה שבדרך היו כמה רגעים של "כמעט שבירה". דייר אחד חשש מגניבות ("ובסוף נהיה החבר הכי טוב של השיפוצניקים"); וכיוון שבבניין מתגוררות גם משפחות עם ילדים, הוא עצמו חשש מפציעות. "אבל זה נגמר בלי אף פציעה ובלי אף גניבה", הוא מתגאה, ולשמחתו, בסופו של דבר, "האנשים היו סבלניים".
"עברנו גהינום"
העיתונאית הוותיקה עמליה ארגמן ברנע מתגוררת בבניין, בדירה שכורה בת כ-58 מטרים רבועים, שלושה חדרים (אחד מהם ממ"ד). היא עברה לכאן "כדי להיות קרובה לנכדים", ואת פלורנטין הגועשת היא מגדירה כ"שכונה שמעכבת הזדקנות יותר מהקרמים".
"השיפוץ מתוקתק", היא אומרת על התוצאה הסופית, אבל את שיתוף הדיירים בתהליך, ושמיעת הבעיות שמטרידות אותם, היא תוחמת "בגבולות הסבלנות של חברת הניהול".
"עברנו גהינום", היא מספרת. "רק נגמר השיפוץ הממושך ברחוב, ואז התחיל השיפוץ בבניין. איזה ארבעה חודשים לא היו לנו מרפסות. פירקו אותן. המרפסת היא מוצא האוויר הכמעט יחידי בדירה, והמקום היחידי לתלות בו כביסה. היינו צריכים לפנות הכל. השיתו פה חוקים די נוקשים. לא נתנו לי להניח את העציצים מהמרפסת במסדרון, 'כי זה לא בטיחותי'. איבדתי את העציצים שלי. בקיצור, היית צריכה לעבור לא מעט עד שהרגשת שעושים פה משהו בשבילך".
ועכשיו, כשהושלם השיפוץ (או נגמר הסיוט), הודיע לה בעל הדירה שהוא מוכר אותה, והיא תצטרך לעזוב. את יודעת בכמה הוא מוכר? שאלתי. "כן", היא אמרה. "בשני מיליון שקל ומשהו".
"גם שוכרי דירות זכאים לאיכות חיים"
את תחושת הביטחון בתהליך העניקה לאור מה שהוא מכנה "שכבה של בירוקרטיה" - המהנדס המלווה, אדריכלית הצבע, וגורמים נוספים שנכללים בשת"פ עם עזרה וביצרון. במקרה שלו סייעה גם חברת הניהול, שאת שירותיה שכרו הדיירים עוד לפני השיפוץ.
מה היה מבחינתך האתגר הכי גדול בתהליך?
"להתגבר על האדישות, למצוא את בעלי הדירות שלא גרים כאן ולהוציא אותם מהאדישות. בהתחלה הם לא הבינו למה צריך להיכנס לזה. אנשים לא כל כך מודעים לכך שבניין צריך לעבור טיפול כל עשר או חמש עשרה שנים. הייתי צריך להסביר להם על שיפור איכות החיים. אני מאמין שגם שוכרי דירות זכאים לכך".
עכשיו הפנים לאיסוף האשפה
בימים אלה הוא עסוק בהשלמת הפרטים האחרונים של השיפוץ, ובניסיון לגרום לעירייה לאסוף זבל גם מחדר האשפה של הבניין, שאותו הפסיקו לפנות מאז שרחוב השוק שופץ ("באופן גרוע שנמשך יותר מדי זמן").
הוא מראה לי התכתבות סלולרית עם בעלת תפקיד בעירייה, שהבטיחה שהנושא בטיפול. "אבל זה לא טופל", הוא אומר בכעס, ומצביע על פח אשפה מעבר לכביש, פח שעומד "סתם ברחוב, ולא שייך לאף בניין". וזה אכפת לו. אז הלוואי שבכל בניין בעיר היה אחד כמוהו.
- מהנדס מלווה: סטפן שפובלוב, אלדור, יעוץ הנדסי
- קבלן: שמעון פחימה יזמות ובנייה
- חברת ניהול: מטרופולין ניהול ואחזקה
"שכונה היא החלק בעיר, שאפשר לנוע בו בקלות ברגל, או במילים אחרות, אם להתחכם, החלק בעיר, שאין צורך ללכת אליו כי הרי כבר נמצאים בו" (מתוך "חלל וכו: מבחר מרחבים", הוצאת בבל, תרגום: דן דאור ואוולין עמר).
***
שנים חלפתי ברחובות שכונת מגורי, אבל רק בסוף ספטמבר 2011 התחלתי לראות אותם. בעקבות אסון משפחתי, התחלתי לשוטט. יום יום, במשך שעות. להסתובב, להתבונן, וגם לצלם. בהתחלה בעיקר גרפיטי. עוד ועוד ציורים, כתובות, סימנים שהשאירו אחרים. לאט לאט המבט התרחב והצטמצם. התרחב לבניינים ורחובות, הצטמצם לפיות מרזבים ושברי מדרכות. בחודשים שחלפו, נאספו ונאגרו אצלי אלפי צילומים, שהתבוננות חוזרת בהם מזהה דפוסים, מגלה תופעות, מעלה שאלות. הבלוג עוסק בהן. וגם בחולף ובמתקלף, באקראי ובארעי, בתרבות הרחוב הדינמית והעשירה של שכונה אחת, פלורנטין, בדרום תל אביב.
***
איך מכירים שכונה? מה יכול לייצג אותה? האם אפשר לתאר אותה בלי להתייחס לתושביה? למה כן מתייחסים? על מה נעצרת העין? האם היא נוטה להתעכב על השבור והפגום או על השלם היפה? מה ערכו התיעודי של קטע קיר או חלון ראווה בודד? האם הוגן לחבר בין ציור מרחוב מרכזי לברז כיבוי בסמטה צדדית? נחוץ ריבוי או די בתמונה אחת מייצגת? חייבים להתייחס לקבוע? מה ערכו של המשתנה? האם החלקים מתחברים לכדי תמונה שלמה, או שהתמונה השלמה מתפרקת? אין תשובות. הבלוג מחפש אותן.
***
פלורנטין קטנה. רחוב העליה במזרח, אליפלט במערב, דרך יפו בצפון ודרך שלמה (סלמה) בדרום. מצפון לדרום חוצים אותה: נחלת בנימין, הקישון ואברבנאל. ממזרח למערב - לווינסקי, מטלון, וולפסון, פרנקל (בעבר עמק יזרעאל) ופלורנטין. ביניהם יש רשת של רחובות קצרים, סמטאות צרות והמון אוצרות והפתעות.
מדי פעם נסחפתי גם מחוץ לגבולות הרשמיים הללו, למעגל השני שמגיע עד שדרות הר ציון, רחוב שלבים, רחוב גת רימון ודרך קיבוץ גלויות.
***
הבלוג המצולם הוא מסע במקום שלא צריך לחפש בו כדי למצוא.
