מאבקי חזקת הגיל הרך: אמהות מתחפשות לשפחות ואבות לאסירים

קבוצה של נשים עוטות בגדים אדומים הלקוחים היישר מהעולם הקודר בו מתרחש "סיפורה של שפחה". קבוצה של גברים לבושים בסרבלים כתומים אזוקים ברגליהם וידיהם כשבויי דעאש. על חזית הבגד מתנוסס שלט "אבא" ועל גבם "אסיר בית המשפט למשפחה".

משפט שלמה מודרני

רק שהמאבק הזה הוא מעין משפט שלמה מודרני. בעוד צד אחד מבקש בלעדיות, הצד השני מבקש שותפות. הדימוי של אישה כנועה המשמשת למטרות רבייה זו פרובוקציה לשמה, סרת טעם ולא נבונה במיוחד. כאישה, כאמא משמעותית לילדיה החיה לצדו של אבא משמעותי לילדיו, המציאות מוכיחה לי מדי יום ביומו שאין הורה טוב יותר. אין הורה חשוב יותר, משמעותי יותר. לכל אחד מאיתנו יש יתרונות וחסרונות בתפקיד וכמה טוב שלילדים יש מגוון לראות כל אחד מאיתנו מתפקד שונה באותן הסיטואציות.

שנים נמשכים המאבקים האלו בין גברים ונשים אחרי גירושים. שנים בהם צד אחד טוען שהוא הורה בזכות והשני הורה בחסד. האם זו טובת הילד? כבר שנים שאני כותבת על הנושא הזה ובכל פעם שטור כזה עולה אני זוכה לקריאות הידד מצדם של הגברים ולקריאות גנאי מצדן של הנשים, מבלי לצדד או לא לצדד באף צד.

לצורך העניין - שניכם צודקים. עכשיו בואו נדבר על הילדים. בשנת 2014 יצא מסמך קונצנזוס ובו חתומים 111 מומחים בינלאומיים מארצות שונות המסכימים כי תינוקות ופעוטות זקוקים לטיפול לילי של שני ההורים. ההיפך, הם טוענים ששלילת הזכות ההורית מהאב רק מאיימת על הקשר שלו עם ילדיו ועלולה להזיק לו. טובת הילד, הם קובעים, היא ששני ההורים יקחו חלק שווה בתחומי האחריות והטיפול בו. להיפך, תוכניות הורות המציעות לאב ולילד להיות ביחד במשך פרקי זמן קצרים של שעתיים פעמיים או שלוש פעמים בשבוע, עלולות ליצור לחץ לא רצוי על הקשר עם הילד.

רוצים בטובת הילד - הנמיכו את הצעקה והגבירו את ההקשבה

לפני ארבע שנים הייתי שותפה להקמת המיזם "ילדים לפני הכל", בשיתוף עמותת טופז. מיזם רב מערכתי הפועל למען ילדים ומשפחות במצבי גירושים, מתוך מטרה אחת להגיע רגע לפני שהקונפליקט מתעצם, רגע לפני שאמא לובשת בגדי שפחה ואבא בגדי שבוי דעאש ושניהם יוצאים לרחובות למחות.

אז עם כל הכבוד, ויש כבוד, אנחנו יודעים מה הילדים רוצים. כי כשהתותחים רועמים המוזות שותקות ומלקקות את הפצעים הכואבים. הן לומדות בעזרת תהליך כואב של ניסוי וטעייה שכשתותחים רועמים אין טעם לדבר. אז אנחנו סוגרים את הדלת ומשתיקים להם את הרעש. והם מדברים. לאט, לאט.

בהתחלה בקול שקט, מגומגם. הולכים בתוך שדה מוקשים של רגשות. וכל מוקש מרטיב את העיניים. ולכל אירוע כואב ומכונן הם שולפים הסבר מנומק, תמוה לא פעם, שהם גיבשו לעצמם כדי ליצור וודאות, איזושהי וודאות, שיהיה ניתן לחיות איתה בשלום יחסי. הם לא בררנים, אבל נמאס להם לשאול 'למה'.

ואלו שאין להם את מי לשאול ומסתובבים זמן רב עם מטען עודף של סימני שאלה ומסרים סותרים ומשלמים מחירים ארוכי טווח שהם תוצאה ישירה של החיים תחת קונפליקט מתמשך. שכן גירושים נחשבים לגורם סיכון ראשון. הם הם השבויים האמיתיים החיים כשפחות חרופות תחת עריצות הכעס.

רוצים בטובתו של הילד - תורידו את המסכות, הבגדים האדומים והכתומים, תשתחררו מדעות אפלות וממפגני הסתה שמשחזרים שוב ושוב את הסכסוך, תנמיכו את הצעקה ותגבירו את ההקשבה. לילדים. את המשפחה הגרעינית הם כבר איבדו. תשמרו להם את ההורים.