כיצד היו נראים סמלי הריבונות של מדינת ישראל - הדרכון, הדגל, שטרות הכסף וסמל המדינה - אם היו מעוצבים בידי יוצרים שעלו מארצות ערב, ולא כאלה שעלו מארצות אירופה? זה מה שבדקה שני דבורה בפרויקט הגמר שלה "עיצובים גנוזים" (מנחה: עודד עזר), שהוצג בשנה שעברה בתערוכת הבוגרים של המחלקה לתקשורת חזותית במכון הטכנולוגי חולון, ומוצג בימים אלו בתערוכה "חילוף חומרים", במוזיאון לאמנות האסלאם בירושלים (אוצרים: יובל סער ואורלי עמרמי).
דבורה, בת 27, היא דור שלישי לעלייה מארצות המזרח: הורי אביה עלו מעיראק והורי אמה מאיראן. במהלך הלימודים היא חשה בפער בין עולמה התרבותי לבין זה של סבתותיה, והבחינה שבעולם העיצוב המקומי אין כמעט ביטוי לאלמנטים עיצוביים הקשורים בתרבות המזרחית. "מצאתי פער תרבותי ענק ביני לבין הסבתות שלי", היא מספרת, "ורציתי לסלול דרך בינינו, תוך דילוג על התרבות הישראלית שאימצו הורי. תהיתי מה היה קורה אילו אני והן היינו ניזונות מאותו עולם תרבותי ואסתטי".
דבורה עסקה בלימודים בשאלות של זהות מזרחית: היא עיצבה לוגו לקשת הדמוקרטית המזרחית, מיתגה מסעדה פרסית, עיצבה פוסטרים לערב שירה של ויקטוריה חנה, ולמדה קליגרפיה עברית. "כסטודנטית לעיצוב", היא אומרת, "כל הזמן עולות שאלות של זהות: מי אני כיוצרת במרחב הישראלי, אילו ערכים עומדים לנגד עיניי, ומי הם גדולי הדור שאני ממשיכה את דרכם?"
"המזוודה היתה גוגל נייד ומודפס"
את העבודה על פרויקט הגמר החלה במחקר. "הבנתי שעליי לחזור מעט אחורה כדי להבין מה קרה בשנים הראשונות של גיבוש זהות המדינה". בין השאר ביקרה במכון בן צבי, העוסק בחקר יהודי ספרד וארצות האסלאם; במוזיאון ישראל, במוזיאון ארצות המקרא ובמוזיאון לאמנות האסלאם.
"התחלתי לאסוף ספרים ולהוציא מהם כתבי יד וצורות שחוזרות על עצמן. במקביל, התחקיתי אחר מלאכות היד של יהודי ארצות ערב, בעיקר מעולם הצורפות, הריקמה והכתיבה התמה. הסתובבתי במשך סמסטר שלם עם מזוודה של ספרים שעוסקים בתולדות האות העברית ובאמנות אסלאמית שהקיפה את חייהם של יהודי ערב. המזוודה תפקדה עבורי כגוגל נייד ומודפס, ושם גם היו הסקיצות".
כשחקרה את עבודותיהם של בני דור המייסדים של העיצוב הישראלי, למדה שהמעצבים שגיבשו את הסמלים הלאומיים שימשו כסוכנים של אג'נדה פוליטית ושל החזון הציוני. הם בחרו להשתמש בסגנון מודרניסטי ולא להשתמש בסמלים דתיים שאיחדו את היהודים בתפוצות. הם גיבשו סמלים חדשים ששאבו את השראתם מאירופה. כך לדוגמה, כרזות ההסתדרות דומות להפליא לכרזות משנות ה-30 באירופה.
המשותף לאסלאם ולמסורת היהודית
במהלך המחקר שלה זיהתה דבורה עקרונות שחוזרים על עצמם באמנות שימושית מזרחית: ריבוי, שכפול, סלסול וקישוטיות. "באסלאם, כמו גם במסורת היהודית", היא אומרת "השימוש באותיות הפך במשך השנים לכלי חזותי עיקרי, בגלל איסורים דתיים. לכן התחלתי ליצור באמצעות האות העברית, ואת זה חיברתי לעולם התוכן היהודי".
בדגל ובדרכון החדשים שעיצבה, האותיות, המסוגננות לפי כתב תימני עתיק, מוצגות בזהב על רקע כחול - צבעוניות הלקוחה מכיסויים של ספרי תורה. האותיות שמופיעות בדגל הן האותיות הראשונות של עשרת הדיברות. הצבעוניות וסגנון הפריטים משתלבים במזרח התיכון, וקרובים יותר בשפתם לאלה של ארצות ערב מאשר לאלה של מדינות אירופה.
"בעיצוב הדגל חיפשתי סמלים החוזרים על עצמם במעגל החיים היהודי, בתשמישי קדושה, בסידורים ובכיסויים לתפילין. בהמשך הגעתי למעיל ספר התורה, וראיתי קשר בינו לבין חשיבות של דגל כמשהו עוטף, חובק ומאחד. ברוב המקרים על הדגל היו רקומים לוחות הברית; והדיברות יוצגו באמצעות האותיות הראשונות של הדיברות, או על פי סידרן בגימטריה. מתוך זה התחלתי לשחק ולייצג את האותיות בצורה קליגרפית".
ושטרות הכסף?
"בימי קום המדינה, הממשל ביקש לגבש זהות ישראלית לאומית-ממלכתית, ועל כן היה נסיון להדחיק סמלים יהודיים, תרבותיים ודתיים. בשטרות שעוצבו בסוף שנות ה-50 בחרו האחים שמיר להציג על השטר דמויות מפתח שהם בחרו להאדיר בחברה הישראלית - מדען, חיילת, דייג".
בשונה מהם, דבורה ביקשה לחבר בעיצוב השטרות בין ערכים תרבותיים מארצות המוצא לבין הארץ החדשה. כך, שטר של חמישה שקלים מוקדש לעדה התימנית, שבה אחד הערכים המרכזיים הוא הלימוד: הילדים בתימן מגיעים לחדר בגיל שלוש, יושבים במעגל, ומעליהם המורי - המחנך. כבר בשיעור הראשון הם מתחילים בשינון אותיות האל"ף-בי"ת. האותיות על השטר של דבורה כתובות לפי ראשי התיבות שהילדים היו משננים, והצורה המעגלית לפי סדר הישיבה שלהם בחדר.
"ההשראה לעיצוב השטרות הייתה גם קמעות קבליים, ובשטר הזה התייחסתי לקערות ההשבעה, בעלות הטיפוגרפיה המעגלית, שהתחברה לי בצורה מושלמת לצורת הלימוד בחדר. בצידו השני של השטר מופיעים עצי תמר, המזוהים עם ארץ ישראל, וכן פסוק משיר השירים המזוהה עם העלייה התימנית”.
תרבות ערבית, או ''ים-תיכונית''?
התערוכה מתקיימת ביוזמת מכון שנקר לתיעוד וחקר העיצוב בישראל, ועבודתה של דבורה, כמו העבודות האחרות שמוצגות בה, היא עדות למספר ההולך וגדל של מעצבים שמושפעים מהשינויים שמתרחשים בחברה הישראלית ועוסקים בשאלות של שייכות, זהות, מוצא, מגדר, לאום ועוד.
אחת הסוגיות הדומיננטיות שעולה מעבודותיהם של מעצבים אלו היא הזהות המזרחית - בין אם בהשוואה לתרבות האירופית ובין אם ביחס לתרבות הערבית, או בשמה המעוברת: תרבות ים-תיכונית או מזרח-תיכונית. בעבודות אלו ניכרת השפעה של אורנמנטיקה ערבית, של אותיות ערביות ושל קליגרפיה ערבית.
"אני מזהה שלאחרונה יש שינוי לטובה בנושאים האלו בשיח הישראלי, בעיקר בתחום האמנותי, התרבותי והמוזיקלי", אומרת דבורה. "אנו שומעים אמנים צעירים ורואים עבודות ויזואליות הנשענות על מסורות מבית אבא ואמא. אבל אני חשה שלמרות ההתקדמות, אנחנו עדיין לא מספיק מכירים את העושר התרבותי של המזרח: הרבה ידע נעלם, בגלל שאז, וגם היום, אין פתיחות מספקת ורצון לקבל ולהטמיע גוון אחר בחברה הישראלית".
במה זה מתבטא, למשל?
"אם נבחן לדוגמה את השטרות החדשים שיצאו עכשיו, אלו שטרות יפים ומעוצבים למשעי, אבל הבחירות הגרפיות שנעשו בהן נשענות על יסודות של עיצוב שווייצי ואירופי. לא הבחנתי בחיפוש גרפי שנובע ממקורות מזרח-תיכוניים, ויותר מכך, אני מוצאת קווי דמיון בינם לבין שטרות היורו. לדעתי זו בחירה ממלכתית מודעת".
אילו פידבקים קיבלת על הפרויקט?
"הפרויקט זכה לתגובות חיוביות ודיבר למבוגרים ולצעירים. אנשים מכל העדות התחברו אליו. חבר שהגיע לראות את התערוכה נעצר על אות שסגננתי מכתב תימני, ואמר שזה מזכיר את הכתב של אבא שלו, שהגיע מבוכרה. מבקרים מבוגרים יותר נזכרו בבית הוריהם, בתשמישי קדושה שעברו מדור לדור. מצד שני שמעתי צעירים שהצרו על כך שמסורות שנשתמרו במשך דורות אחורה נעלמו ב-70 השנים האחרונות. היו גם מבקרים שלא הסכימו עם מה שראו וחיפשו פתרון מכיל יותר, מבחינה העדות והתרבות האשכנזית. מבחינתי, כל תגובה שמעלה ספקות ושאלות ומעוררת דיון מבורכת".
להמשיך ולשכלל את השפה
כיום עובדת דבורה כמעצבת גרפי בעיתון "הארץ", וממשיכה לעבוד על הפרויקט ועל גופן בשם "עטרה", שמבוסס על כתב של סופר סתם מתימן.
"כמה חודשים אחרי סיום הלימודים חזרתי לעבוד על הפרויקט, כדי להמשיך לחקור ולשכלל את השפה שיצרתי, מתוך הבנה שיש חומר גלם רב לעבוד איתו. הפרויקט הוא צומת של הרבה תחומי עניין שלי: קליגרפיה, טיפוגרפיה, היסטוריה מקומית ומסורת יהודית. לשמחתי, הפרויקט פתח דיון עמוק שנוגע בנקודות רגישות בחברה הישראלית. אני מתרגשת מכך שהוא מוצג במוזיאון לאמנות האסלאם, ושמחתי לראות בתערוכה פרויקטים נוספים שמגיעים כתשובה לאותן שאלות ולחיפוש כן ומעמיק".
- איפה: מוזיאון האסלאם, ירושלים
- מתי: עד 7 באפריל 2018
- אוצרות: יובל סער ואורלי עמרמי
