אופנה, פרוות וחיות אחרות: האם 2018 תהיה טובה לחורפנים?

    כשמצד אחד גוצ'י וטומי הילפיגר מכריזים שהם ופרוות כבר לא, ומנגד מעצבים ממשיכים להציע לעשירים ללבוש את מצב העו"ש – הידיעות על מות הפרווה מוקדמות מדי

    ארז עמירן פורסם: 02.01.18 08:52
    1. פמלה אנדרסון בקמפיין של ארגון פיטה; 2. תצוגת קרוז 2018 של דיור; 3. ריהאנה; 4. אנה ווינטור; 5. קים קרדשיאן; 6. הפגנה נגד פרוות; 7. תצוגת אביב 2018 של גוצ'י; 8. הפגנה נגד פרוות; 9. נשף של דיור (צילום: Gettyimages)
    1. פמלה אנדרסון בקמפיין של ארגון פיטה; 2. תצוגת קרוז 2018 של דיור; 3. ריהאנה; 4. אנה ווינטור; 5. קים קרדשיאן; 6. הפגנה נגד פרוות; 7. תצוגת אביב 2018 של גוצ'י; 8. הפגנה נגד פרוות; 9. נשף של דיור (צילום: Gettyimages)

    בית האופנה האיטלקי גוצ'י, הודיע שיפסיק את השימוש בפרוות במוצריו החל מ-2018. לא דיברו שם על קיצוץ במוצרי עור, וגם לא הכריזו על "יום שני טבעוני" בחנויות המותג, אבל הקטע הזה עם פרוות – לא עוד. גם המעצב האמריקאי מייקל קורס בישר לעולם שהוא ופרוות כבר לא, והצטרף אל רשימת

    המעצבים המחרימים המתארכת: סטלה מקרטני הטבעונית והצדיקה היחידה בסדום, כמובן, וגם קלווין קליין, ויויאן ווסטווד וטומי הילפיגר. זו אולי לא צפירת הרגעה מוחלטת לכל השועלים שירדו למחתרת, אבל במלחמה נגד השימוש האופנתי ב"מוצרים מן החי", בהחלט נרשם ניצחון לא קטן.

     

    כידוע, הפרוות היו משויכות למלתחה האנושית משחר ההיסטוריה, עוד הרבה לפני הדיונים הבלתי מתכלים של הבעד והנגד, שמגיעים כבר מזמן כעסקת חבילה עם פריט הלבוש השנוי במחלוקת הזה. לאורך השנים נחשב הצמד פרוות ויהלומים כ"בסטי" הנחשק של כל אישה. בסופו של דבר השפה של האופנה נשענת על אוצר מילים די מצומצם, וכשאנחנו מתרגמים "סקסי וזוהר" לאופנתית מדוברת, אנחנו בעצם אומרים "חייתי ונוצץ". אלה סימני סטטוס מובהקים שצועקים כסף. וכסף, אתם יודעים, תמיד טרנדי.

     

    כך קרה שעם הזמן הפכה הפרווה לאחד מסוכני היח"צ המצטיינים של ניצחונות כלכליים. כי זה אולי לא מקובל להסתובב עם שלט ביד שמפרט את מצב חשבון העו"ש שלך, אבל מעילון פרווה יעשה את אותה העבודה בדיוק, ועל הדרך, גם יחמם לך את הגב. את זה כבר הבינו מזמן ריהאנה וביונסה, קים קרדשיאן וליידי גאגא, וגם היידי קלום ונעמי קמפבל - כולן נשים מצוינות, כולן אוהבות פרוות, אז כמה נורא זה כבר יכול להיות.

     

    בהתאמה לכל העושר המתגלגל הזה, וגם לעובדה שלהיראות עשיר זה הכי קרוב שאפשר ל-להיות עשיר באמת, מגלגלת תעשיית הפרוות 15 מיליארד דולר בשנה. תודו שמדובר בסכום שמזניק מעלה את מדד הנחשקות של תוצריה, ומוריד למינימום את רעש הרקע שמייצר המצפון הקולקטיבי.

     

    לאור קולות ההתנגדות הגואים להתעללות המזעזעת שעוברים בעלי החיים בדרך להפקת מעילים, בטח תחשבו כי מסלולי התצוגות מציגים אופנה נקייה מחטאים, אבל המציאות מוכיחה דווקא את ההיפך. זה אולי לא מסונכרן עם השווקים המתרסקים באירופה, אבל בעת ובעונה אחת גם מאוד הגיוני – כי כשהכול סביב עצוב ומר, מה יכול לנחם יותר מלבכות לתוך צווארון המינק של הפנדי שלנו.

     

    וכאילו כדי להכשיר את השרץ, קמה והתעוררה לה מכבסת המילים: "משאב מתחדש" הוא השם שהעניקה מועצת הפרוות של קנדה לחורפנים המככבים בתעשיית הפרוות, ואילו העלם הצנוע קניה ווסט טען ש"פרווה היא החומר ממנו עשויים חלומות", לא פחות.

     

    לא משנה באיזו הגדרה תבחרו, העובדה היא שהפרוות נמצאות אי שם, הרחק מגבולותיהם הרחבים של הטעם הטוב, האיפוק והמוסר. להיות סקסי וזוהר על חשבון חיות תמימות שנשחטות באכזריות זה לא רק לנצל חסרי ישע, אלא גם להתהדר בכך. פעם קראו לזה "הרצחת וגם ירשת".

     

    אלא שמוסר בתעשייה שמבוססת על עבדות ילדים במדינות עולם שלישי, הוא עניין יחסי. הפה הגדול של עולם האופנה קרל לגרפלד כבר התייחס בציניות המתבקשת לחיבוטי המצפון של הקולגות שלו: "בעולם של אוכלי בשר ולובשי עור, הדיון בפרוות הוא ילדותי". רוב המילים שעוזבות את הפה של לגרפלד הן שילוב של מיזנטרופיה ושמנופוביה במבטא צרפתי כבד, אבל הגישה שלו, שמבטלת את היררכיית הסבל שעוברות החיות, בין שהן הופכות לסטייק ובין שהן הופכות למעיל, רווחת גם בקרב אנשים רבים שמעדיפים את העיניים שלהם עצומות בבואם לדון בנושא.

     

    חוסר הצדק שבהריגת בעל חיים כבר נמצא, בילט-אין, בעצם המעשה. בין אם התוצאה היא סטייק, חגורה, או מעיל. שלושתם נפסלים על אותו סעיף, ואף חיה לא באמת מוסרת מרצונה את עורה, בשרה, או אפילו אתה החלב שלה, לטובת עינוג האנושות. ועדיין, אין ספק שהשימוש בפרווה מעורר את ההתנגדות הגדולה ביותר, ואולי גם – עליהן הרבה יותר קל לנו לוותר.

     

    אולי כי בניגוד להלבנת הקפה שלנו בחלב, לבישת הפרווה היא אקט של ראווה, נפנוף מתגרה וסר טעם בעושרך מול כל מי שחושב שיש לבעלי חיים ייעוד אחר בעולמנו זולת עיטור צווארנו. אם תרצו, לבישת פרווה היא נעיצת מזלג בעינו של כל חובב חיות.

     

    אז גם אם אנחנו, כחברה, כבר לא נצא קדושים במערכת היחסים שלנו עם בעלי החיים, כל עוד אנחנו ממשיכים לנעול מגפי עור ולזלול ביף בורגניון, עדיין כדאי שנמתח את גבולות המוסר הדי מפוקפק שלנו עד למקום בו תעשייה שלמה שמושתתת על ניקור עיניים נובורישי ותו לא, משתמשת בשיטות מסמרות שיער באכזריותן כלפי חיות, בעודן בחיים.

     

    אז מה יהיה?

     

    אומרים שכוחות ההתנגדות והמחאה יעלימו, בסופו של דבר, את הפרוות מזירת האופנה הבינלאומית. הלוואי. בינתיים, אם יורשה לי להתנבא, החורפים האופנתיים הקרובים ימשיכו להיות פרוותיים, כי על כל מפגין שמצטרף לשורת הצועקים "פרווה זה רצח", נולדת עוד אשת אוליגרך שאוהבת להתאים את כיסוי הכתפיים לעגילי היהלומים באוזניים.

     

    ומה נלבש?

     

    אני, באופן אישי, עברתי לניילון.

     

     
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מעצב אופנה, מרצה בשנקר, מאייר, אבא (של גאיה ושירה), מאמין שאופנה היא תרבות שאפשר (ורצוי) לדבר עליה, ולא רק ללבוש, ולא שוכח לרגע שמתחת לבגדים כולנו עירומים