איריס שינפלד־גרמן מאמינה שקשר דם הוא לא דבר קדוש. "בישראל יש כיום הרבה ילדים שאין להם זיקה גנטית לאחד ההורים שלהם: ילדים שנולדו מתרומת זרע, מתרומת ביצית, מפונדקאות, וגם ילדים שנולדו לזוגות חד־מיניים. התופעה של הורות שאינה גנטית מתרחבת והולכת, ולכן חשוב לקדם שינוי חברתי־תפיסתי, כדי שהגישה להורות מכל סוג תהיה שוויונית. הקדושה היא קשר הורה־ילד, לא קשר דם".
אפשר להבין איך סיפור חייה המורכב של עורכת הדין לענייני משפחה (שהיא גם נוטריון) הוביל אותה להילחם למען הכרה שוויונית בהורות מכל סוג שהוא. היא עצמה גדלה כילדה אהובה שגילתה שהיא מאומצת רק בגיל 18. כשפתחה את תיק האימוץ נודע לה שהוריה הביולוגיים נישאו בהמשך (אחרי שמסרו אותה) והביאו לעולם עוד שני ילדים. שנים אחר כך הקימה משפחה עם בת זוגה והן מגדלות בכפר־סבא את ארבעת ילדיהן (בן תשע, בן חמש וחצי ותאומים, בן ובת, בני שלוש). יחד, הם היום משפחה גדולה ומחוברת.
בית מחבק
איריס שינפלד־גרמן (47) גדלה בשכונת אחוזה שבחיפה "אצל הורים מדהימים. לצערי, שניהם נפטרו". אביה, ד"ר מקסים שינפלד ("כשמו כן הוא"), שעלה בגיל שנה מצרפת, היה רופא אנדוקרינולוג, ממייסדי בית החולים "כרמל", וגם מנהלו
הראשון. אמה, פרחה, ילידת הארץ, הייתה מזכירת בית הספר התיכון הריאלי. "גדלתי בבית מאוד מחבק, אוהב ותומך, בית נהנתן", היא מספרת. "בילינו הרבה במסעדות, נסענו הרבה לחו"ל, עשינו חיים".
מאומה לא יכול היה לגרום לה לחשוד שאינה בתם הביולוגית של הוריה, אבל לקראת סיום לימודיה התיכוניים נשאלה בשתי הזדמנויות נפרדות, על ידי שני חברים שונים, אם נכונה השמועה שהיא מאומצת. "בפעם הראשונה, כשידיד שלי שאל אותי את השאלה הזו, זה נראה לי ממש תלוש. לא הרגשתי אף פעם, בשום צורה, שאני לא הבת של ההורים שלי. עניתי בשלילה מוחלטת. אבל אז, חברה קרובה שאלה. גם לה עניתי שלא, אך משהו נשאר שם בראש. בעצתה החלטתי לפנות לשירות למען הילד כדי לבדוק את הנושא".
לא רצית לשאול קודם את הורייך?
"הייתי מאוד קרובה להוריי, וכנראה דווקא בגלל זה חששתי לפגוע בהם. הייתי אז כבר בת 18, התקשרתי לשירות למען הילד בחיפה ואמרתי שאני רוצה לבדוק אם אני מאומצת. הורו לי להפנות את הבקשה למשרד הראשי בירושלים, והוסיפו שההמשך ייקבע לפי התשובה. כך עשיתי, וחיכיתי. הייתי ממוקדת מטרה לדעת, ולא התעסקתי עם רגשות".
ואז קיבלה זימון לפגישה במשרד השירות בחיפה, ובה נאמר לה שהיא אכן מאומצת. "למען האמת זה לא עשה לי שום דבר מבחינה רגשית", היא אומרת כיום, אחרי כמעט 30 שנה. "קיבלתי את העובדה. לא קרסתי, לא בכיתי, אבל קלטתי פתאום שהחיים שלי הם סרט. אמרתי לעובדת הסוציאלית שאני רוצה לשמוע את כל הסיפור ולפגוש את מי שילדה אותי".
בשירות למען הילד ניסו לשכנעה שתשתף את הוריה, אבל היא סירבה. "אני מטבעי אדם שקודם כל צריך לעבור את הדברים בעצמו ורק אחר כך משתף. הייתי צריכה להבין מה הסיפור שלי ואיפה אני בתוכו".
בעת שהתנהל ההליך הייתה כבר בקורס מד"נים (מדריכי נוער) בשדה־בוקר, במסגרת שירותה הצבאי. הפגישות עם העובדות הסוציאליות, שניסו להכין אותה לקראת פתיחת תיק האימוץ, התקיימו בהתאם לחופשותיה. "נאמר לי שמנסים לאתר את האם הביולוגית
כדי לבדוק אם תהיה מוכנה לפגוש אותי, ובמקביל בדקו איתי מה אני מרגישה לגבי פתיחת התיק, והסבירו לי למה לא כדאי לי לפגוש אותה: עלולה להיגרם לי אכזבה, וייתכן שהציפיות שלי לא תואמות למציאות. הרגשתי שניסו להניא אותי מפגישה כזו ושהמערכת פועלת על פי תפיסות מקובעות, אבל הייתי נחושה להמשיך בהליך. מאחר שההליך גרם לי אי־נוחות, החלטתי שיום אחד אלמד עבודה סוציאלית כדי לשנות את ההתנהלות של פתיחת תיקי האימוץ מול המאומצים".
איך היו אז היחסים בינך ובין הורייך?
"המשכתי להיות הילדה שלהם, כמו תמיד. הגעתי הביתה לסופי שבוע, אמא הכינה לי את המאכלים שאני אוהבת, פינקו אותי מאוד ואני התנהגתי כרגיל. בעצם, אם מסתכלים מבחוץ, חייתי חיים מקבילים, אבל לא חוויתי את זה כך. יש לי אח מבוגר ממני בשלוש שנים, שגם הוא מאומץ ואני מאוד קרובה אליו, ולא שיתפתי גם אותו. הרגשתי שכל עוד אני לא מבינה מה קורה, לא אשתף. לגבי ההורים, באיזשהו מקום פחדתי שהם ייפגעו מזה שיש לי צורך לפגוש את ה'ביולוגיים'. הרגשתי שאני שומרת עליהם".
ואז הגיעה שיחת טלפון נוספת מהשירות למען הילד. "עדכנו אותי שיצרו קשר עם האמא הביולוגית, שהיא נשואה לאבא הביולוגי ושניהם רוצים להיפגש איתי. היה לי נעים לשמוע את זה".
מה ידעת אז על מי שהביאו אותך לעולם?
"שהאם הביולוגית ילדה אותי כשהייתה בתיכון ולכן מסרה אותי לאימוץ. על האב לא ידעתי דבר".
כשקיבלה הודעה על מועד הפגישה, כבר התרגשה, היא מודה. "הידיד שזרק לראשונה את השאלה שהחלה את התהליך ליווה אותי למשרדי השירות למען הילד, אבל נכנסתי לבד. התיישבתי עם העובדת הסוציאלית וכשנפתחה הדלת ראיתי מולי זוג צעיר יחסית. חיבקתי כל אחד מהם והתרגשתי. הרגשתי ערבוב של קרבה וזרות נוכח הזרים, שבראש ידעתי שהם הוריי.
"התחלנו לדבר ומהר מאוד רצינו לצאת ולשוחח בלי נוכחות העובדת הסוציאלית. היא המליצה שלא נחליף טלפונים ולא ניפגש לבד, אבל לא קיבלנו את המלצתה. הלכנו לגלידרייה בטיילת בת גלים והשיחה זרמה. הם סיפרו שיש לי שני אחים צעירים ממני".
מה סיפרו לך על נסיבות לידתך?
"שהם זוג מגיל 14. בשלב מסוים אמה של אמי שאלה אותה אם ייתכן שהיא בהיריון,
ובבדיקה התברר שאכן כך. מהחודש החמישי להיריון היא שהתה אצל משפחה בקיבוץ בצפון. ההורים גיבו אותה בתהליך, ביקרו אותה וגם היו איתה בזמן הלידה. היא חתמה על ויתור אחרי הלידה ולדבריה זה הדבר הכי קשה שעשתה בכל חייה. כשנולדתי, אמרו לה לא להסתכל על התינוקת, כדי שלא תיקשר, אבל היא הציצה ושמחה על כך במהלך השנים.
"הקשר בין שני ההורים הביולוגיים נמשך כל הזמן. כשהיא הייתה מחוץ לבית הם התכתבו והסתירו את זה מההורים שלהם. כשהיא שבה הביתה חזרו זה לזה. הם נישאו כמה שנים מאוחר יותר, ולאורך השנים דיברו עליי, בעיקר סביב ימי ההולדת שלי, וחיכו לי. לדבריהם, הם השאירו לי שני מכתבים בשירות למען הילד, אבל אלה לא הגיעו אליי".
הם הביעו רגשי אשמה כלפייך?
"ממש לא. הם שאלו בדאגה על הוריי, על הבית שבו גדלתי, וכשאמרתי שגדלתי בבית מעולה, היו מרוצים. האווירה בינינו הייתה פתוחה. בסופה של הפגישה לא קבענו להיפגש שוב, אבל אמרנו שנהיה בקשר. באותו שלב הם לא סיפרו לבנים שלהם שיש להם אחות, כי רצו לבדוק קודם כל אם אשאר בקשר".
ונשארת?
"לקח לי זמן. הפגישה הבאה בינינו הייתה אחרי כמה חודשים, ביום הולדתי, ואחריה עוד פגישה – שתיהן ביוזמתם. אחר כך חלפו כשנתיים שבהן עברתי תהליך עם עצמי, כדי להבין את סיפור חיי".
מתי סוף־סוף גילית להורייך שפגשת את האנשים שהולידו אותך?
"האמת? לא היה לי אומץ לעשות את זה. ביקשתי מחברה לספר להם שאני יודעת. זה היה כשהייתי בתחילת הצבא, עוד לפני שפגשתי את ההורים הביולוגיים. ואז הם באו אליי לשדה־בוקר וסיפרו לי שאומצתי בגיל כמה ימים. הם הסבירו שלא גילו לי ולאחי שאנחנו מאומצים, כי רצו לגדל אותנו בדרך הכי טבעית, והתכוונו לספר לנו כשנתבגר. אמא הוסיפה משפט שנחרת בי: 'מבחינתי, הרגשתי שאני ילדתי אותך', בדיעבד, אחרי שילדתי ואני אמא גם של הילדים שבת זוגי ילדה, הבנתי את המשפט הזה של אמא שלי, ואני כל כך שלמה איתו".
מפגש מרגש
שינפלד־גרמן לא כועסת על הוריה, שהסתירו ממנה את העובדה שהיא מאומצת. "אין בי שום כעס על זה, להפך", היא מדגישה. "ברור לי שהם עשו את זה מכוונות טובות, וזה גם שמר עלינו כילדים. אני לא יודעת איך הייתי גדלה אילו ידעתי את זה מילדות. בגלל שלא ידעתי, היו לי יתרונות של ילדות רגילה. באותה פגישה בשדה־בוקר, שהתנהלה בהמון אהבה הדדית, אמרתי להוריי שאני מצויה בתהליך ושארצה לפגוש את מי שילדה אותי. הם חששו, אך קיבלו את זה. עדיין הרגשתי צורך לגונן עליהם, סיפרתי להם שפגשתי את הביולוגיים רק אחרי שלושה מפגשים איתם ועם האחים".
איך היה המפגש עם האחים הביולוגיים?
"אחרי שהם שמעו שיש להם אחות התחילו בינינו שיחות טלפון, ומשם זה כבר רץ. כשהגעתי אליהם הביתה ראיתי שני בנים שדומים לי מאוד. הם קיבלו אותי ישר כאחותם לכל דבר. כך זה מאז ועד היום, כמעט 27 שנים".
מתי שני זוגות ההורים נפגשו לראשונה?
"זה לקח כמה שנים, אבל היה מרגש מאוד. היה בי רצון גדול לאחד את
המשפחות שלי, ושני הצדדים הסכימו. הרגשתי שהוריי עשו את זה כי אני רציתי מאוד. נפגשנו במסעדה בתל־אביב. בהתחלה הייתה קצת מבוכה, אבל גם הרבה אמפתיה והכרת תודה הדדית. האווירה הייתה נעימה וחיובית. עם השנים התפתח בין כולם קשר קרוב. זה לקח זמן, אבל זה קרה. היום כולנו בקשר מצוין. גם הוריי היו בקשר טוב מאוד איתם, בעיקר מאז שהפכתי לאמא. כשילדתי את הבן הבכור שלי, כולם היו איתי בלידה".
איך את קוראת לשני זוגות הורייך?
"ההורים הם אלה שאימצו אותי והיו הוריי לכל אורך הדרך. הייתי קרובה אליהם מאוד. אבא נפטר לפני כשנתיים וחצי, ואמא לפני כשנה. אחי, בת זוגי ואני סעדנו אותם עד הנשימה האחרונה, ואני מרגישה שהייתה לנו זכות גדולה להיפרד ככה. בלעדיהם אני מרגישה יתומה.
"להורים הביולוגיים אני קוראת בשמותיהם הפרטיים. אני רוצה להדגיש עד כמה אני מרגישה בת מזל, גם בגלל המשפחה שבה גדלתי וגם עם המשפחה הביולוגית. זכיתי בשתי משפחות שעם השנים הפכו למשפחה אחת גדולה וקרובה, ולגביי זו מתנה גדולה".
את מגדלת ארבעה ילדים עם בת זוגך. מתי גילית שאת מעדיפה נשים?
"כשהייתי בכיתה י"א הייתה לי התנסות ראשונה עם בחורה בגילי, ומאותה נקודה היה לי ברור שהבחירה שלי היא נשים. להורים סיפרתי רק בצבא, כשהייתה לי בת זוג. אבא מיד קיבל את זה קבלה מוחלטת. לאמא לקח קצת יותר זמן. היא ציפתה שזה יחלוף ושאתחתן עם גבר, אבל בהמשך קיבלה את זה לגמרי. בנות הזוג שלי התקבלו על ידי ההורים בקבלה ובהשלמה".
הליך תקדימי בהיריון
את בת זוגה, מירב גרמן (כיום שינפלד־גרמן), סמנכ"לית שיווק בחברת גיימינג, הכירה איריס ב־2007 בבר תל־אביבי. "התאהבנו ואחרי כשנתיים נולד לנו הבכור מארבעת ילדינו המשותפים - ארבע יצירות מופת. הילדים, שכולם מאותו תורם זרע, יודעים מגיל צעיר באיזו בטן כל אחד מהם גדל, אבל אנחנו לא מתעסקים בזה. אנחנו 'אמא ואמא' או 'אמא איריס' ו'אמא מירב'".
כשמירב הייתה בהיריון עם התאומים, הגישה איריס בקשה לבית המשפט לענייני משפחה וביקשה צו הורות. "מדובר בצו משפטי שנותן הכרה חוקית להורות המתקיימת בין הורה לילד, כאשר ההורה הוא בן הזוג של ההורה היולד", היא מסבירה. "בעבר הורים חיכו לו חודשים רבים, לפעמים למעלה משנה. אני רציתי שלהורות שלי תהיה הכרה משפטית מיד עם הלידה. המדינה התנגדה לבקשתי, דרשה לדחות אותה ולהגיש את הבקשה רק אחרי הלידה, כפי שהיה נהוג עד אז. בדיון הוחלט להשאיר את התיק פתוח כדי לרשום את הילודים ביום הלידה. זה היה הליך תקדימי, ומאז אני מגישה בקשות כאלה כבר בשלב ההיריון, כדי שרישום ההורות יהיה מיד עם הלידה".
את המשרד התל־אביבי שהיא עומדת בראשו הקימה לפני 11 שנה. "אנחנו עוסקים הרבה בסוגיות משפחתיות שעולות בעקבות 'פריון טכנולוגי': תרומת זרע וביצית, פונדקאות וכדומה".
כפי שתכננה בצעירותה, עוד לפני שלמדה משפטים במרכז הבינתחומי, סיימה לימודי עבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה. "הנושא של הכרה בהורות באשר היא – בנפשי. מדובר בקידום זכויות של כל הורה לקשר עם ילדיו, ושל כל ילד לקשר עם הוריו, מבלי שאנשים שלא יכולים להבין את הסיטואציה יקבעו את גורל הקשר הזה, ויתייחסו אליו כנחות. המאבק הוא לשוויון זכויות מלא ולהכרה בכל התאים המשפחתיים, דרך שינוי תפיסתי של החברה והבנה שגם הורות שאינה מכוח קשר גנטי היא שוות ערך להורות המבוססת על קשר דם".
באילו תיקים את מטפלת?
"תיקי גירושים, תיקים של קהילת הלהט"ב – זוג אמהות, זוג אבות וגם שלושה־ארבעה הורים – כל הקונסטלציות. העובדה שחוויתי את מה שחוויתי מאפשרת לי להבין לעומק את הניואנסים והרגישויות שיש בענייני משפחה".
תני דוגמה לתיקים שבהם תרמת לשינוי.
"בג"ץ 'עמותת אבות גאים', שעשה היסטוריה בנושא של בני זוג זרים בני אותו מין וביטל נוהל מפלה של משרד הפנים נגד זוגות נשואים בני אותו מין, שאחד מהם תושב זר; פסיקה אחרת שעשתה היסטוריה היא זו שלפיה ברוב המקרים, לבד מחריגים, אין צורך בתסקיר לטובת הכרה בהורות של בנות או בני זוג; בימים אלה תלוי ועומד בג"ץ נגד מינהל האוכלוסין במשרד הפנים, שעניינו רישום הורות אוטומטי של אמא גנטית שלא ילדה, אלא בת זוגה ילדה. המטרה היא שההורות תירשם מיד עם הלידה מבלי שתידרש התערבות משפטית".
את מרוצה מהדרך שנעשתה בתחום הזה בשנים האחרונות?
"עברנו כברת דרך, אבל עד שהחברה תתייחס להורות לא גנטית כאל הורות טבעית ושווה, הדרך עוד ארוכה. אנשים עדיין שואלים אותי מי מאיתנו ילדה את מי מהילדים שלנו. התשובות, לכאורה, עושות להם סדר בראש, אבל לא כולם מבינים שאת כל אחד מילדיי הבאתי לעולם, גם אם לא ילדתי אותו. אני מייחלת ליום שבו השאלה הזו לא תעניין ובאמת יתייחסו אלינו ואל המשפחות מסוגנו בצורה הטבעית ביותר".
