הישראלים רוצים פרטיות במרפסת, אז למה בונים להם מעקה שקוף?

המרפסת היא התגלמותו הממשית של הישראלי – הטוב, הרע והמכוער, ממש כשמה של הסדרה הזו. כאן מתגלה הישראלי, תרתי משמע, כי זוהי מהותה של המרפסת: לגלות. ומצד שני: להסתיר; להיות מין שטח אקס-טריטוריאלי, שטח מסופח וכבוש, שטח שבמקרים רבים נבנה בהקלה מעבר לקו הבניין, או אפילו מעל למדרכת הרחוב.

המרפסת כמחסן אקס טריטוריאלי(צילום: דקל גודוביץ)

ומכאן, שזהו שטח שלא ברור אילו חוקים חלים עליו: האם זהו החוק הישראלי של פנים הדירה, או שמא החוק הפרוע של חוץ הדירה. למשל, האם מותר במרפסת לעשן? ולהעלות עשן מנגל? ומה עם לשבת ולהשתזף בעירום חלקי? ולתלות בגד ים לייבוש? וכביסה שלמה? ולשמוע מוזיקה בשיא הווליום? ולתלות פעמוני רוח? ולהתנשק בפרהסיה? ויותר מלהתנשק בפרהסיה?

נתמצת את הדילמה: האם המרפסת היא תחום הפרהסיה או תחום הפרברסיה, הציבורי או הפרטי?

המעקה הוא הסייג בין פנים לחוץ

המעקה של המרפסת אינו עוד פרט בניין, ואינו סתם פריט נמוך ואוורירי. הוא הסייג. הוא הגדר. הוא הסכר שמונע מכל מה שמותר בפרטי לגלוש ולהציף את הציבורי, ולפגוע בשכנים ובצופים שברחוב. לכן, בניגוד לתפישת התכנון המקובלת היום בישראל, שבה המתכנן והלקוח ממקסמים את כל מה שניתן לראות מהמרפסת, צריך גם לחשוב הפוך, ובמקרים רבים דווקא למזער את מה שהציבור יראה מהרחוב.

רביעיית פלורנטין בת''א (אדריכל אילן פיבקו). בהדמיות המרפסות נראות אסתטיות, במציאות כוסו במהירות בבמבוק דהוי(צילום: דקל גודוביץ)

כי בעוד שבפנים הדירה כל אחד מארגן את חייו כרצונו ואין איש רואה, המרפסת מוציאה את הפנים החוצה ומחצינה הכל. אם הדייר מסודר ונאה, זהו מפגן שכיף להסתכל עליו; להבדיל, זה עלול להיות מפגע חזותי שמקלקל בניין שלם. לצערנו, ברוב המקרים מדובר במפגע.

סיבוב בין בניינים חדשים מגלה שגם בדירות יוקרה עלולה כל מרפסת, בהינף דייר אחד, להפוך למחסן מכוער שהורס את הבניין כולו. אופניים, עציצים מוזנחים, ריהוט שונה ומשונה, גלשן, דגל ישראל נשכח, שמשייה, מנועי מזגנים, מחסן פלסטיק, שטיח תלוי לאוורור או כביסה תלויה לייבוש – זו רשימה חלקית של דברים שנחשפים מבעד למעקות שקופים בבתים חדשים. מצאתם מבנה חדיש עם מרפסות שקופות מסודרות ויפות? ראיתם מלון.

איך הגענו עד הלום

בשנים האחרונות המעקה החשוף הופך לאופנתי יותר ויותר, אבל הוא לא תמיד היה כזה. במבנים היסטוריים בארץ, ולא רק בארץ, היה נפוץ בעיקר מעקה ברזל עדין, ולעתים כזה שעשוי מעמודוני בטון, המעבירים בדיוק את אותה אווריריות וחצי אטימות שהמרפסת עצמה משקפת בין הפנים לחוץ. מאוחר יותר, עם התפתחות הסגנון הבינלאומי ואולי כתגובת-נגד למעקות שקדמו לו, הפך המעקה לחלק מהמסה של החזית. ככזה, ברוב המקרים הוא נבנה כקיר נמוך מטויח, או כקיר נמוך חלקי המשולב עם ברזל בצורת מוטות אופקיים או רשת ברזל.

מרפסות שקופות. כדי שכולם יוכלו לראות מבחוץ מה נעשה במרפסת, והמחזה לא בהכרח נעים לצפייה(צילום: דקל גודוביץ)

רק עם התפתחות קירות המסך וחלונות האלומיניום בשנות ה-80 וה-90, נכנס לשימוש מעקה הזכוכית - בצבעי שקוף, כחול וירוק לבחירה - וחשף את המרפסת לגמרי, כמו הייתה קים קרדשיאן. שיטוט ברחבי הארץ מגלה שבעוד שבפריפריה מעקה הזכוכית עדיין נחשב ללוקסוס, הרי שבדירות אופנתיות ועכשוויות בתל אביב כבר חוזרים למעקות הברזל האנכיים המקוריים. כיוונם האופקי אינו מאפשר טיפוס, ובניגוד לזכוכית הם אינם דורשים ניקוי שבועי סיזיפי אחרי כל סופת חול וחמסין.

אלא שאדריכלים מתכננים מרפסות שיראו מהם, בעוד שחלק גדול מהציבור בכלל לא רוצה שיראו אותו. כך קורה שמעקות הברזל, ואפילו המעקות השקופים, נעטפים בצורה מאולתרת בגדר במבוק או ברזנט, או שסוגרים אותם מעל בסוכך גדול (גם אם יש תקרה מעל המרפסת). כאן הישראלי שוב מתגלה במלוא ישראליותו, היא יכולת האלתור.

פתרונות אסתטיים יש(צילום: דקל גודוביץ)

הסגנון הבינלאומי היטיב לנסח מרפסות שמתאימות לאקלים ולמנטליות. עכשיו יש חזרה לזה(צילום: דקל גודוביץ)

כפי שאפשר לראות, מעקה הוא לא סתם פרט בניין אלא החיץ בין פנים לחוץ, על כל משמעויותיו(צילום: דקל גודוביץ)

שהרי אין גבול ליכולת האלתור של הישראלים(צילום: דקל גודוביץ)

כל עוד התרבות שלנו מסתיימת במפתן דירתנו או מרפסתנו, ואת מה שאיננו רוצים אנו שמים בחצר או במרפסת, וכל עוד האכיפה של חזות העיר מסתיימת בקו המעקה, צריך לשקול פתרונות שיאפשרו מצב-ביניים בין אטום לשקוף; אותו מצב-ביניים שהמרפסת עצמה יצרה בין הפנים לחוץ. המשרבייה הייתה פתרון כזה באדריכלות האיסלאם, והיו בישראל וריאציות שלה בלבנים, בבלוקים ובאריחים טרומיים, שהיו פופולריים מאוד בשנות ה-50 וה-60. מתבקש פתרון דומה שגם ישלב בין אטום לשקוף, גם ישמור על חזות הבניין, וגם יאפשר לדיירים להתבונן החוצה.

הקרוקס של המרפסות, ועוד מפגעים חביבים אחרים - לחצו לכתבות (צילום: ליאור גרונדמן)