ב־11 בדצמבר יתקיים "יום המורה בישראל", ולכבודו ביקש משרד החינוך מתלמידים והורים לכתוב מכתבי תודה למורים.
מתחשק לי לשבת לקפה עם מי שייבא את הרעיון הזה ארצה ולשאול אותו: מה לעזאזל עבר לך בראש? יום של חנופה מלאכותית מאורגנת? בואו נכריח ילדים והורים להתפעל מהמורים שלהם, לכתוב מכתבי הערכה, לארגן להם ארוחת בוקר מפנקת; בואו נפעיל עוד קצת את ההורים, כי לא מספיק לאלץ אותם ללוות את הכיתה לסיור פעם בחודש, לעמוד בתורנות "נשק וסע" פעמיים בשנה, להשתתף בוועדים השונים (ועד לכל חג, האח הידד!), לבוא למגוון טקסים בבית הספר ולקרוא כל שבוע אימייל שופע הנחיות מהמחנכת.
אני יודעת מה חשבו יזמי "יום המורה": המורים עובדים כל כך קשה ואף אחד לא אומר להם תודה. אומר זאת כך: קוראים לזה משכורת. המורים עובדים בשביל המשכורת, הקביעות, הפנסיה, השעות הנוחות והחופש הגדול. נכון, חלקם עובדים מתחושת שליחות. אז מדוע עלינו להצדיע לכם, המורים, באופן כל כך מאורגן ומלאכותי? מדוע שלא נייסד את "יום האחות" ונשלח פרחים לאחיות בבתי החולים? העבודה שלהן קשה לא פחות! ומה
עם הכבאים, המחרפים את נפשם בעשן ובלהבות? אפשר כבר לייסד את "יום הכבאי"?
לא רק שמאלצים אותנו להודות למורים, עלינו לכתוב דברי תודה וחנופה למורים שאת חלקם איננו מעריכים כלל. כמה מורים מצוינים, מעוררי השראה ומסורים יש לילדים שלכם? אחד? שניים?
ועכשיו נעבור לתלמידים עצמם: הרי כשאתה תלמיד, במיוחד בכיתות הנמוכות, אתה לא ממש יודע אם המורה שלך טוב או לא. אתה יודע אם הוא צועק או לא, מפחיד או לא, נחמד או לא. במבט לאחור היו לי רק שתי מורות טובות, בבית הספר היסודי, כאלה שהייתי מחבקת אם הייתי פוגשת היום.
שאלתי שבע חברות מורות מה דעתן על "יום המורה". רובן לא ידעו על מה מדובר. כשנזכרו, אמרו בקול אחיד וברור שהן מעריכות מילים יפות מתלמידים כשהן נכתבות מרצונם החופשי - ולא באופן מאולץ. "אם מכריחים תלמיד לכתוב, עדיף שלא יכתוב", אמרה אחת מהן; "זה פסטיבל שמכביד על ההורים", אמרה מורה אחרת.
ל"יום המורה" שותפים משרד החינוך, כל ארגוני החינוך בארץ, כל ארגוני המורים, קרנות וחברות מסחריות. אני קוראת לכל אלה: במקום להשקיע בהקמת אתר אינטרנט, יחסי ציבור ופרסום המיזם המיותר הזה, מה דעתכם להשקיע את הכסף בשכר הוגן למורים? בהסכמי פרישה מפנקים למורים שחוקים? מה דעתכם לשלם למורים את משכורותיהם בזמן, ללא אף טעות?
