"בפעם הראשונה שהנחתי ידיים על הפסנתר הכל חזר אלי, זה חזק ממני"

14 שנים אחרי שנאלצה להיפרד בבהילות מאביה ומהפסנתר שהיה מרכז חייה, חזרה הזמרת קמילה אל הכלי שהשאירה מאחור. "כל השנים המשכתי לשמוע צלילים בראש"

זהר אליה

|

07.12.17 | 08:57

כותבת בעברית, "אבל מתוך חיפוש הזהות שלי, שהיא לעיתים אזרבייג'נית ולעיתים ישראלית". קמילה (צילום: מופרפוטו)
כותבת בעברית, "אבל מתוך חיפוש הזהות שלי, שהיא לעיתים אזרבייג'נית ולעיתים ישראלית". קמילה (צילום: מופרפוטו)
"אמא שלי הייתה מוזיקאית מאוד מפורסמת ומחויבת לקריירה שלה. היא הייתה יותר מורה שלנו מאשר אמא שלנו" (צילום: קובי קלמנוביץ)
"אמא שלי הייתה מוזיקאית מאוד מפורסמת ומחויבת לקריירה שלה. היא הייתה יותר מורה שלנו מאשר אמא שלנו" (צילום: קובי קלמנוביץ)
בילדותה בבאקו עם אחותה הגדולה. "זה היה ברור שנהיה מוזיקאיות עוד לפני שנולדנו"  (צילום: מתוך אלבום משפחתי)
בילדותה בבאקו עם אחותה הגדולה. "זה היה ברור שנהיה מוזיקאיות עוד לפני שנולדנו" (צילום: מתוך אלבום משפחתי)

ילדותה של הזמרת קמילה (39) נסבה כולה סביב הנגינה בפסנתר. כבת לנגנית פסנתר מקצועית באזרבייג'ן, היא למדה באקדמיה למוזיקה וניגנה שעות ארוכות מדי יום. אבל כשברחה לפני 26 שנים עם אימה ואחותה הגדולה, הן נאלצו להשאיר מאחור את אביה וגם את הפסנתר. "לא רצינו להיזכר", היא אומרת. "מוזיקה ישר לוקחת אותך לנוסטלגיה ואנחנו העדפנו להתרחק כדי לא להיות עצובים".

 

רק לאחר 14 שנים בארץ חזרה קמילה לנגן בפסנתר, ועם המוזיקה חזרה גם לשורשיה. את אלבום הבכורה שהוציאה עם להקתה, "קמילה", הקליטה באזרבייג'ן והיא מופיעה עם שיריה בכל הארץ. ב-14 בדצמבר היא תופיע בירוחם בפסטיבל דוקאביב נגב בירוחם, וב-28 בדצמבר היא תעלה מופע ב"מרכז ענבל" בסוזן דלל, בו היא מארחת את הזמרת מיכל שפירא ("עלובי החיים") ואת אמן תוף ה"פאנטם" (תוף ממתכת) גל ורבורג.

 

"חול":  

 

אימונים מהבוקר עד הלילה

"14 שנים לא נגעתי בכלי וגם ניסיתי לא לראות אותו או להיתקל בו בטעות, אבל בסופו של דבר זה היה יותר חזק ממני ולא יכולתי להתכחש לזה יותר"

קמילה נולדה בבאקו, בירת אזרבייג'ן לאב איש עסקים ולאם פסנתרנית קלאסית, שלימדה גם את שתי בנותיה לנגן על הכלי. "זה היה ברור שנהיה מוזיקאיות עוד לפני שנולדנו", אומרת קמילה. "אמא שלי הייתה מוזיקאית מאוד מפורסמת וכל המשפחה שלה עסקה בהוראה, הלחנה וכתיבת מוזיקה. היא הייתה יותר מורה שלנו מאשר אמא שלנו, ומחויבת לקריירה שלה. מכיתה אל"ף למדתי באקדמיה למוזיקה בבאקו ולא מעט פעמים הייתי נשארת שם מהבוקר עד הלילה בשביל להתאמן".

 

המוזיקה גם הייתה הדת היחידה שהיא הכירה. אזרבייג'ן הייתה אז חלק מברית המועצות הסובייטית, בה איש לא ציין את דתו ולאף אחד לא הפריע שאביה מוסלמי ואימה יהודייה. "חגגנו רק חגים סובייטים – חג הפועלים, יום האישה ויום הניצחון על הגרמנים במלחמת העולם השנייה. כולנו היינו רוסים ובכלל לא ידעתי מה מהילדים בכיתה שייך לאיזו דת".

 

כבר כילדה הייתה קמילה דמות טוטאלית ועצמאית, והתמסרה אך ורק לנגינה. "לא רציתי להתעסק בשום דבר אחר. למזלי גם אמא שלי הייתה ילדה עם בעיות משמעת ולכן נתנה לי להבריז משיעורי פיתוח קול ואחרים ונתנה לנו להשלים עם מורים פרטיים שהגיעו הביתה. היא הייתה אמא כיפית בטרוף למי שרצה להתעסק במוזיקה – ואני תמיד רציתי".

 

באזרבייג'ן תחת השלטון הסובייטי לאף אחד לא הפריע שאביה מוסלמי ואימה יהודייה (צילום: נטלי זריקר)
    באזרבייג'ן תחת השלטון הסובייטי לאף אחד לא הפריע שאביה מוסלמי ואימה יהודייה(צילום: נטלי זריקר)

     

    השארנו שם הכל

    הוריה של קמילה התגרשו כשהייתה בת שלוש אבל לדבריה, זה לא השפיע עליה יותר מדי. הן המשיכו להיות בקשר טוב עם האב והסבים שגרו בשכנות ומעולם לא סבלו ממחסור כלכלי. אבל בשנת 1991 התפרקה ברית המועצות והמצב באזרבייג'ן החל להידרדר. כשנפתחה בפניהן, כיהודיות, האפשרות לעלות לישראל, היה זה האב שלחץ עליהן לעזוב מתוך דאגה לשלומן. הוא ידע שלעולם לא יוכל להצטרף.

     

    "אבא שלי הוא אדם מדהים וזה שהוא שלח אותנו לישראל למרות שידע שלעולם לא יוכל לבקר אותנו - זאת הטרגדיה שלו"

    "אבא רצה שנברח כי כבר היה מסוכן לחיות שם. המלחמה הגיעה למרכז העיר והיו פוגרומים ממש – טנקים, שריפות, כאוס ושעות עוצר, בתי הספר נסגרו. אמא ארגנה מהר את כל המסמכים ועזבנו. השארנו שם הכל".

     

    בגיל 13 הגיעה קמילה לישראל, שבדיוק הסתגרה בחדרים האטומים מחשש הטילים של מלחמת המפרץ. "אותי זה לא הבהיל, כי ברחנו ממלחמה קשה אבל לא ממש הבנו מה לעשות עם המסיכות כי הערוץ הרוסי אז עוד לא היה מפותח. גם מבחינה חברתית השנה הראשונה הייתה סיוט, כמו לכל ילד בגיל ההתבגרות ואצלי במיוחד בגלל השפה והתקשורת. אחרי שנה התחלתי לשלוט בשפה ויש לי רק זיכרונות טובים מילדותי בפרדס כ"ץ. האנשים חמים, האווירה נעימה ומאוד מזכירה את אזרבייג'אן. מאז אני מרגישה חלק מהנוף המקומי".

     

    נראה כי החלק הקשה ביותר בתהליך ההתערות של המשפחה בישראל היה הוויתור על הפסנתר.

    "כמו רבים מאנשי העלייה הרוסית שנאלצו לעבוד במקצועות שאינם שלהם, גם אמא שלי עבדה במפעל לשוקולד. היא לא ידעה עברית ואחר כך כבר לא הצליחה להשתלב כפסנתרנית מקצועית. היא גם לא חזרה ללמד כי חששה שהשפה שלה לא טובה מספיק כדי לתקשר עם התלמידים. אלה היו שנים קשות מבחינה כלכלית לעלייה הרוסית ואנשים נאבקו על הפרנסה. זאת הייתה טרגדיה מאוד גדולה מבחינתה".

     

    ומה מבחינתך?

    "בתיכון החלטתי ללמוד תיאטרון כדי לא לחשוב על הפסנתר, וזה מה שהוביל אותי אחר כך ללימודים ב'ניסן נתיב'. 14 שנים לא נגעתי בכלי וגם ניסיתי לא לראות אותו או להיתקל בו בטעות, אבל בסופו של דבר זה היה יותר חזק ממני כי נולדתי לתוך זה. זה בגנטיקה שלי ולא יכולתי להתכחש לזה יותר. כל השנים המשכתי לשמוע צלילים בראש, לזמזם מנגינות ולהלחין, ובפעם הראשונה שהנחתי ידיים על הפסנתר הכל חזר אלי בשנית".

     

    "למה זה ככה":

     

     

    המוזיקה מצילת חיים

    קמילה כותבת בעברית, "אבל מתוך חיפוש הזהות שלי, שהיא לעיתים אזרבייג'נית ולעיתים ישראלית. המטרה שלי היא למצוא שילוב בין שני הצדדים שלי. שאר חברי הלהקה שלי הם אמנם צברים, אבל אני לא מכירה אף מוזיקאי שלא אוהב את המוזיקה מהבלקן כי היא אופטימית וכייפית".

     

    כשחברי הלהקה עמדו להקליט את אלבום הבכורה "אמא אדמה", היה לקמילה ברור שהיא עושה את זה בבאקו שבאזרבייג'ן. "שם יש מוזיקאים 'אסלים', זקני העם שגדלתי עליהם ורציתי להקליט איתם. הם זכרו את אמא שלי ונתנו לי כבוד מאוד גדול. זאת גם הייתה ההזדמנות שלי לפגוש את אבא שלי. אנחנו מדברים כל יום אבל לא נפגשנו מאז שעזבתי. הוא אדם מדהים וזה שהוא שלח אותנו לישראל למרות שידע שלעולם לא יוכל לבקר אותנו - זאת הטרגדיה שלו".

     

    "במקום הסמים, האלכוהול והקשיים להשתלב בחברה יש להם את המוזיקה שנותנת מעמד וביטחון עצמי". קמילה בהופעה (צילום: סגל סטודיו)
      "במקום הסמים, האלכוהול והקשיים להשתלב בחברה יש להם את המוזיקה שנותנת מעמד וביטחון עצמי". קמילה בהופעה(צילום: סגל סטודיו)

       

      בנוסף להופעות עם להקתה, קמילה מלמדת פיתוח קול ב"ניסן נתיב" ובפנימייה של אמי"ת לנוער בסיכון. כשחיפשו שם מורה לפסנתר, הצליחה לשכנע את אמה להתגבר על העכבות ולהצטרף אליה.

       

      "הלימוד בפנימייה זאת הצלת חיים", היא מכריזה. "במקום הסמים, האלכוהול והקשיים להשתלב בחברה יש להם את המוזיקה שנותנת מעמד וביטחון עצמי. יש תלמידים מאוד מוכשרים עם הרבה קשיים ואני מעריצה אותם כי הם אמיתיים. הם נתקלים בפסנתר בפעם הראשונה בחייהם, בגיל לא צעיר ומתמכרים לזה. הם מאוד ממושמעים ורוצים לבוא ולהיות במגע עם מוזיקאים ונגנים ועם רובם אני שומרת על קשר גם אחרי שהם מסיימים את הלימודים".

       

      אי פעם שמעת מהם או ממישהו אחר הערות על כך שאביך מוסלמי?

      "מעולם לא. להיפך, אני זוכה להמון חום מהחברה הישראלית וזה לא ברור מאליו. אני מדברת על זה בהופעות שלי וזה מתקבל כמשהו אוריינטלי ומיוחד. באזרבייג'ן היו הרבה נישואים מעורבים והיהודים לא חיו חיי קהילה כך שהזיקה שלי כילדה הייתה יותר אזרבייג'נית מכל דבר אחר".

       

      והגעת לחברה מאוד פטריוטית. איך זה השפיע עלייך?

      "זה מאוד ממכר להיות לאומי כי זה דבר שמחבר בין האנשים. אני אוהבת את זה וזה גורם לי להרגיש שייכת למדינה ומאפשר לי לחדד את הזהות שלי".

      ___________________________________________________________

       

      הכנרת הבינלאומית עלתה לארץ, כי סבתא ביקשה. הקליקו על התמונה:

       

      אפשר לנגן מוצרט ובטהובן בין רפת, לול וכרם זיתים? (צילום: ליה קולטירינה)
      אפשר לנגן מוצרט ובטהובן בין רפת, לול וכרם זיתים? (צילום: ליה קולטירינה)

       

       

       
      הצג:
      אזהרה:
      פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד