יוצרת בובות לפי צילומי קרובים שנפטרו: 'דרכן הכרתי את המתים'

במשך שנים עבדה גור־זאב (69) כמורה למתמטיקה בתיכון. עכשיו, כשהיא גמלאית, היא מתמקדת בעיסוק החביב עליה מילדות, ויוצרת בובות תלת־ממדיות שגובהן כ־50 ס"מ. בימים אלה מוצגת בגלריה העירונית בבית יד לבנים ברעננה, עיר מגוריה, התערוכה "סוף סוף בובנאית" (אוצרת: אורנה פיכמן). בתערוכה בובות שיצרה לפי תמונות של קרובי משפחתה שכבר אינם בין החיים, וגם בובות של גיבורי ספרי ילדים – מפינוקיו ועד המלך מתיא.

איך מייצרים בובות?

"אני שואפת להיפר־ריאליזם, עובדת על כל בובה יותר ממאה שעות ומספיקה ליצור שלוש־ארבע בובות בשנה. חלקי הגוף הגלויים לעין עשויים מחומר פולימרי שמוכר בשם פימו, נאפה בתנור אפייה ב־130 מעלות, ואפשר לעבוד איתו לפרטי פרטים. את

החלקים המכוסים אני יוצרת משלד ברזל שאני מרפדת, ואז מלבישה בבגדים שתפרתי מבדים שמצאתי בשוקי פשפשים ובחנויות סדקית. האתגר הגדול ביותר בעבודה הזאת הוא ליצור לכל בובה את התיקים, החגורות והתכשיטים שמתאימים לה, ולהתאים לה שיער מפרווה. זאת עבודה מאוד מגוונת והתוצר מתקרב לאמת, גם אם זה לא כל כך נחשב באמנות".

מהיכן ההשראה לייצר בובות לפי תמונות של קרובי משפחה מתים?

"בעלי, יורם, ערך מחקר מעמיק על סבא שלו, ויקטור קמרמן, שנולד ב־1897 בדרום־מזרח פולין ומת בשנת 1968 בישראל. הוא נעזר בארכיונים וכתב עליו ספר שיצא בהוצאה עצמית. באיזשהו שלב עלה לי הרעיון לייצר בובה של סבא שלו, שזכיתי להכיר בעצמי. ככה זה התחיל. ואז שחזרתי גם בובה של סבתא שלו על פי תצלום, והחלטתי לנסות לשחזר גם את קרובי המשפחה שלי, שנספו בשואה לפני שנולדתי".

ידעת עליהם משהו?

"לא, לא שמעתי עליהם כמעט סיפורים. אני בת להורים שהדחיקו, 'סגרו את הכל בקופסה'. זו הייתה דרכם להתמודד. אבא שלי לא רצה לבקר בלובלין אחרי המלחמה. היום אני מלאה בשאלות שאין לי את מי לשאול. את קרובי המשפחה אני מכירה רק מהתמונות, שבאופן מדהים שרדו במלחמה ונשמרו כל השנים. העבודה על הבובות עשתה לי היכרות מעמיקה יותר איתם. הרגשתי שהבובות כאילו מבקשות ממני ליצור אותן".

הבובות מתאימות לתיאטרון בובות או למשחק?

"לא, הן מיועדות לאספנים, למרות שלא עשיתי מאמצים למכור אותן עד עכשיו כי קשה לי מאוד להיפרד מהן. אני לא עושה אותן כדי להתפרנס. האמת היא שאני בעיקר נהנית ליצור אותן, והפנטזיה שיש לי להחיות אותן מקשה עליי למכור אותן. הייתי שמחה אם הן יוצגו במוזיאון יד ושם".

איך הגיבו בני המשפחה למראה הקרובים שהפכו מתמונות לבובות?

"בעלי התרשם מהשחזור של הוריו. אחי לא טיפוס שיביע התפעלות מכך ששחזרתי את סבתא שלנו. ילדיי מעריכים אותי וגאים בי, אני יודעת את זה לפי מה שהם כותבים בפייסבוק".

"אני שואפת להיפר־ריאליזם, ועובדת על כל בובה יותר ממאה שעות"(צילום: רמי זרנגר)

סבא וסבתא:

"אלה ההורים של אמי. יהודה, שהיה מבוגר מחנה ב־16 שנה, נפטר בוורשה עוד לפני המלחמה. חנה נשארה אלמנה עם חמישה ילדים, ובמהלך המלחמה נורתה ברחוב ומתה. שחזרתי אותה לפי תמונה שבה היא כבר אלמנה עם מטפחת שחורה, ואת יהודה שחזרתי לפי תמונה שבה הוא עוד צעיר. בעצם חיברתי בין בובה של אלמנה ובין בובה של בעלה, ששם עליה את ידו ומנחם אותה".

הבובות בדמות הסבים יהודה וחנה פסט(צילום: רמי זרנגר)

דודה:

"זה שחזור של תמונה שצולמה בפולין ב־1939 ונשמרה למרות השואה. אווה הייתה אחות של אמא שלי, וכשארבעת אחיה ברחו מזרחה, היא נשארה עם אמה חנה בוורשה. היא הייתה בהיריון כשהיא נהרגה, אבל לא ידוע לי איך ומתי. אמא שלי לא דיברה עליה".

הבובה בדמות הדודה אווה פסט(צילום: רמי זרנגר)

סבא וסבתא:

"אלה ההורים של אבא שלי מלובלין, פולין. הוא היה רופא שיניים, היא הייתה עקרת בית ושניהם נספו במיידנק".

הבובות בדמות הסבים משה ורוזה זייפן(צילום: רמי זרנגר)

דודות:

"הבנות של משה ורוזה שנספו יחד איתם במיידנק. אבי לא סיפר לי על גוטה (מימין) ורומה, ואנחנו לא כל כך שאלנו".

הבובות בדמות הדודות גוטה ורומה זייפן(צילום: רמי זרנגר)

הסבים של הבעל:

"הצילום של ההורים של בעלי, שלפיו יצרתי את הבובות האלה, צולם בתל־אביב בשנת 1947, שנה לפני שוויקטור השתחרר מצבא אנדרס הפולני. בעלי רואה בסבא שלו גיבור טרגי. הוא היה בכיר בצבא, סגן ראש עיר ומנהל בית ספר בפולין, ואחרי שעלה לארץ עבד כשליח של מפעל פלסטיק. העבודה על הבובות האלה הייתה מאתגרת במיוחד, פניתי לשען כדי להתקין אבזם בחגורת המדים, ועבדתי על הכותפות בעדינות במכונת תפירה. התקשיתי למצוא כפתורים קטנים מספיק, אבל בסוף הצלחתי.

הבובות בדמות הסבים של הבעל, ויקטור ואינדה קמרמן(צילום: רמי זרנגר)