רק אני והגלשן: אחרי שנשר מכל מסגרת, הפתיע במהפך בין הגלים

איך הפך לירון חדד (18) מ"ילד בעייתי שהולך כל שבוע מכות" לגולש מיומן שבקרוב יוכל להדריך בעצמו נערים ונערות במצבי סיכון? "הבנתי שלא מוותרים עלי למרות הכל"

ירדן אלעזר

|

06.12.17 | 08:22

"הייתי ילד בעייתי ו'בגל שלי' הפכו אותי לבן אדם. פתאום יש לי קווים אדומים"
לירון חדד. "עברתי הרבה בחיים, ואני רוצה לעזור לילדים אחרים לעבור את התהליך הזה" (צילום: יובל חן)
לירון חדד. "עברתי הרבה בחיים, ואני רוצה לעזור לילדים אחרים לעבור את התהליך הזה" (צילום: יובל חן)
"בהתחלה לא הייתי מצליח לתפוס גלים אז הייתי מרביץ לגלשן. אבל בשלב מסוים הבנתי שזה רק אני עם עצמי, ושאין מי שיעזור לי" (צילום: יובל חן)
"בהתחלה לא הייתי מצליח לתפוס גלים אז הייתי מרביץ לגלשן. אבל בשלב מסוים הבנתי שזה רק אני עם עצמי, ושאין מי שיעזור לי" (צילום: יובל חן)
כשהגיע לירון חדד (18) בפעם הראשונה למרכז הגלישה של עמותת "הגל שלי" בבת ים, הוא רצה רק לסיים עם זה וללכת משם. למעשה, לירון בכלל לא רצה להגיע לפעילות, אבל המדריכה שלו במועדון הנוער הצליחה לשכנע אותו. "היא הציעה לי ללכת לשם איתה כי היא ידעה שזה מה שיוכל לפקס אותי", הוא מסביר. "הייתי ילד בעייתי שהולך כל שבוע מכות, לא מסתדר בבית ספר או עם מסגרות. הייתי ילד לעצמי – מה שחשבתי, זה מה שהייתי עושה".

 

"חשבתי שזה יהיה כמו בית ספר, אמרתי לעצמי - מה אני צריך שעוד פעם יגידו לי מה לעשות?", הוא משחזר. אבל למרות זאת, כבר במבחן השחייה שעשה עם הגעתו למקום, משהו ניצת בו. "עברתי את המבחן, ובשנייה שיצאתי מהמים תפס אותי עילי, אחד המדריכים, ואמר לי 'אתה תותח'. עד אז לא קיבלתי מחמאות, רק השעיות ושיחות טלפון כועסות לאמא שלי. זה נתן לי מוטיבציה להישאר ולהמשיך. מילה אחת יכולה לשנות דברים במוח".

 

כך, על חוף הים של בת ים, מצא עצמו לירון מצליח לשבת בכתה כמו שצריך בפעם הראשונה. את המורים החליפו המדריכים, ואת החומר לבגרויות החליפה תורת הגלישה. "התחלנו ללמוד, ופתאום שמתי לב שאני יושב ומקשיב. הרגשתי שאני יכול לעשות משהו", הוא אומר. "ושמתי לב שחצי שנה אחרי שנשרתי מבית ספר, מישהו מאמין בי. הבנתי שאם הייתי רוצה מספיק, ואם המורים היו מצליחים לתפוס אותי נכון – הייתי יכול להצליח".

 

לא האמין שיצליח. סיום קורס הגלישה  (צילום: שי לירון ויטנר)
    לא האמין שיצליח. סיום קורס הגלישה (צילום: שי לירון ויטנר)

     

    כיסאות באוויר ומכות

    לירון חדד גדל בשכונת ג'סי כהן שבחולון, אח שלישי מבין ארבעה. "אני סובל מבעיות קשב וריכוז מגיל קטן. אני קריזיונר, מה שמכנים 'ילד רע'. בבית ספר הייתי מתעצבן מכל מילה קטנה שהיו אומרים לי, מרביץ לתלמידים וגם למורים", הוא מספר. "בכתה ז' העיפו אותי מבית הספר, ומאז התחלתי לשוטט בין מסגרות. אבל בכל מקום כיסאות באוויר ומכות".

     

    "הייתי אומר לעצמי למה אני ככה, למה נולדתי להיות ילד בעייתי. למה כל הזמן מעבירים אותי ממקום למקום ורק מבקש מאלוהים שיפסיק כבר"

    "בשלב מסוים עברתי לבית ספר מקצועי למכונאות רכב, וגם שם הייתי בא כדי ללמד את עצמי. שם כל העניין התחיל להידרדר - קיללתי, הלכתי מכות, התפרעתי בלי הפסקה, ובשיעורים הייתי עם הטלפון חופשי ובכלל לא מקשיב למורים. ככה זה המשיך עד שפעם אחת המחנך שלי שיקר לי. הרמתי עליו יד וזרקתי עליו דברים. זאת הייתה תקרית אלימה מאוד, והיא נעצרה רק כשחברים מהכתה קמו והדפו אותי ממנו אל הקיר. ופה זה נגמר, לא הייתי מוכן לחזור".

     

    בכתה י' נשר לירון מבית הספר, ואביו, קבלן בניין, לקח אותו לשיחה שלא השאירה לו הרבה ברירות. "הוא אמר לי - עזבת את בית הספר, אז יש לך שתי אפשרויות: לבוא לעבודה שלי, או לעבודה של אמא". לירון בחר באפשרות השנייה – עבודה בקפיטריה של סמינר הקיבוצים. "בגיל 16 וחצי אתה כבר לא ילד. אתה נכנס לחיים ומתחיל אותם. אין לך גב ואין לך מי שיהיה איתך", הוא מסביר. "אז התחלתי לקום כל יום בחמש בבוקר כדי להגיע לעבודה בקפיטריה בשש. קורע את התחת 12 וחצי שעות כל יום ורק עובד. לא רואה חברים ולא עושה עוד כלום".

     

    "אחרי שהמנהל קידם אותי, הרגשתי שאני משהו". לירון בקפיטריה של סמינר הקיבוצים (צילום: אביב ערוסי, קפה לויס)
      "אחרי שהמנהל קידם אותי, הרגשתי שאני משהו". לירון בקפיטריה של סמינר הקיבוצים(צילום: אביב ערוסי, קפה לויס)

       

      העבודה המאומצת השתלמה. חודשיים שלמים של עבודה מסביב לשעון הספיקו למנהל בית הקפה של הסמינר להבין שבחדד טמון פוטנציאל, והוא קידם אותו לתפקיד מנהל המקום. "תמיד הייתי אומר לעצמי למה אני ככה, למה נולדתי להיות ילד בעייתי. למה כל הזמן מעבירים אותי ממקום למקום ורק מבקש מאלוהים שיפסיק כבר", הוא מגלה. "אחרי שהמנהל קידם אותי, הרגשתי שאני משהו".

       

      "פתאום יש לי קווים אדומים"

      השעות היחידות בהן לירון נעדר מבית הקפה הן שעות אחר הצהריים בימי חמישי, אז הוא מגיע למועדון הגלישה של "הגל שלי". "הייתי מגיע לשם מיד אחרי העבודה, הכי מהר שאני יכול", הוא מספר. "עד היום לא פספסתי אפילו שיעור אחד".

       

      בתחילת הפעילות שלו ב"גל שלי", התבקש לירון, יחד עם חבריו ממועדון הנוער של ג'סי כהן, לכתוב על פתק איך הוא יסיים את הקורס שלפניו, שאורכו חמישה חודשים. חדד כתב על הפתק "לסיים בהצלחה", מתוך מחשבה שמדובר בלא פחות מפנטזיה.

       

      "התעצבנתי עליו שהוא נותן לי הוראות וזרקתי עליו את הגלשן והתחלתי לקלל אותו ולאיים. הורדתי את חולצת הלייקרה של 'הגל שלי' והודעתי לו שהחל מעכשיו אני לא חלק בדבר הזה יותר"

      "באחד השיעורים הצטרף מדריך חדש. בשלב מסוים והוא צעק לנו שעכשיו תופסים גל אחרון ויוצאים מהמים. אני לא ידע מה עבר עלי, אבל התעצבנתי שהוא נותן לי הוראות וזרקתי עליו את הגלשן והתחלתי לקלל אותו ולאיים. הורדתי את חולצת הלייקרה של 'הגל שלי' והודעתי לו שהחל מעכשיו אני לא חלק בדבר הזה יותר".

       

      כשלירון יצא זועם מהמים, תפס אותו עילי, אותו מדריך שנתן לו את מילת העידוד בפעם הראשונה שלו במקום. "הוא אמר לי 'היי, לירון 2, אני רוצה בבקשה חזרה את לירון 1'. זה הצחיק אותי וירדו לי העצבים". אחרי האירוע נקרא לירון ללשיחה עם מנהל העמותה. "אני רציתי לפרוש. בכלל, התפדחתי ללכת לשיחה כי ברגע שאני נרגע אני מבין מה עשיתי. בסוף המדריכה שלי ממועדון הנוער הגיעה אלי הביתה בשביל לקחת אותי לשם. היא אמרה לי 'אני לא מתכוונת לוותר עליך, והתרגשתי. הבנתי כמה אני חשוב למישהו. הבנתי שלא מוותרים עלי".

       

      ואכן, גם ב"גל שלי" לא ויתרו עליו. "המנהל אמר לי שאחרי מה שהיה, הוא אמור להעיף אותי על טיל, אבל בזכות עילי הוא מוכן לתת לי עוד צ'אנס. הוא נתן לי, ואז הגלגל התהפך. השתפרתי בגלישה, השתפרתי בדיבור, ופשוט עשיתי ריסטארט".

       

      "מילה אחת יכולה לשנות דברים במוח" (צילום: יובל חן)
        "מילה אחת יכולה לשנות דברים במוח"(צילום: יובל חן)

         

        אחרי אותו אירוע סיים חדד את הקורס בהצלחה ולדבריו זו הייתה הפעם הראשונה שהתחיל וסיים משהו כמו שצריך. לאחרונה הוא החל קורס מדריכים שאורכו שנה שלמה, ובסיומו הוא יוכל להדריך בעצמו ב"גל שלי" נערים ונערות שמגיעים למצוא את הדרך הנכונה באמצעות הגלישה והים.

         

        "בהתחלה לא הייתי מצליח לתפוס גלים אז הייתי מרביץ לגלשן. אבל בשלב מסוים הבנתי שזה רק אני עם עצמי, ושאין מי שיעזור לי. הבנתי שאם אני עצבני אני לא יכול לקום וללכת. אני יכול להירגע ואחר כך גם להצליח. הייתי ילד בעייתי ו'בגל שלי' הפכו אותי לבן אדם. פתאום יש לי קווים אדומים. עברתי הרבה בחיים, ואני רוצה לעזור לילדים אחרים לעבור את התהליך הזה".

         

        עמותת "הגל שלי" מקיימת תכנית חינוכית במטרה לסייע לנערים ונערות באמצעות התמודדות עם אתגרי הים והגלישה. ב-10.12 תקיים העמותה ערב התרמה , הכולל הרצאה של השחקן דין מירושניקוב.  

        _____________________________________________________

         

        כך כבש נער חסר ביטחון משכונת קטמון את זירת הקיקבוקס בניו יורק, הקליקו על התמונה:

         

        איתי גרשון: "הרגשתי צורך להיות חזק" (צילום: AP)
        איתי גרשון: "הרגשתי צורך להיות חזק" (צילום: AP)

         

         

         
        הצג:
        אזהרה:
        פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד