לאשה

    הפצועה הקשה ביותר ממלון פארק: "ניצחתי, ויש לי דור המשך"

    שרי בן ארויה נפצעה בפיגוע ב-2002. כיום היא אמא יחידנית לבן שנתיים: "אני לא יכולה לקלח ולחתל, כי ידי לא מתפקדת, אבל לא היה שלב שאמרתי 'למה עשיתי את זה'"

    שרי בן ארויה ובנה אביאל. "כשהוא מחזיק לי את יד ימין ומבין שהיא לא מגיבה, הוא עובר ליד השנייה" (צילום: שירי שמשה)
    שרי בן ארויה ובנה אביאל. "כשהוא מחזיק לי את יד ימין ומבין שהיא לא מגיבה, הוא עובר ליד השנייה" (צילום: שירי שמשה)

    אביאל שמעון, אוטוטו בן שנתיים, יושב ומשחק במכונית שניצבת במרכז הסלון. לידו יושבת אמו, שָרי בן ארויה (35) ומסתכלת עליו בעיניים מלאות אהבה. "אביאל הוא הדבר הכי טוב שקרה לי מאז הפיגוע", היא אומרת. "בכל פעם שאני מסתכלת עליו, אני יודעת שניצחתי".

     

    שרי הוגדרה הפצועה הקשה ביותר בפיגוע במלון פארק בנתניה, שהתרחש בליל הסדר בשנת 2002. מחבל מתאבד מחופש לאישה פוצץ את חדר האוכל, 30 איש נהרגו ו־160 נפצעו. בן ארויה הייתה אז קצינת מודיעין בחיל האוויר, שמשפחתה רצתה לחגוג את החג במלון. אביה, שמעון, נהרג בפיגוע. היא, אמה ואחיה נפצעו. מצבה של שרי הוגדר אנוש: רסיס שחדר לראשה דרך עינה הימנית פגע בצד ימין של גופה. היא עברה שיקום ממושך וכיום מוגדרת נכה 100 אחוז − יד ימין שלה לא מתפקדת, היא אינה רואה בעין ימין, רגלה פגועה ולעתים היא נעזרת בכיסא גלגלים.

     

     

    "אביאל הוא הדבר הכי טוב שקרה לי מאז הפיגוע. בכל פעם שאני מסתכלת עליו, אני יודעת שניצחתי" (צילום: שירי שמשה)
      "אביאל הוא הדבר הכי טוב שקרה לי מאז הפיגוע. בכל פעם שאני מסתכלת עליו, אני יודעת שניצחתי"(צילום: שירי שמשה)

       

      בן־ארויה, שמתגוררת בנתניה, התראיינה בנובמבר 2015 ל"לאשה" וסיפרה על ההתמודדות מעוררת ההשראה שלה, וגם על כך שיצאה עם בחור תקופה מסוימת ואחרי שנפרדה ממנו גילתה שהיא בהיריון. "לא רק ששרדתי − אני עומדת להביא חיים חדשים", אמרה אז בהתרגשות בעודה בהיריון מתקדם.

       

      בדצמבר 2015 ילדה – חודש וחצי לפני המועד המשוער. "כשהניחו עליי את אביאל, ירדו לי דמעות של התרגשות", היא משחזרת. "חשבתי על אבא שלי והרגשתי שהוא שם איתי. אביאל דומה לו – התלתלים, החיוך ההורס. ידעתי מראש שייוולד לי בן והיה לי ברור שאקרא לו אביאל שמעון על שם אבא. היה לי גם ברור שאת הברית אעשה במלון פארק, המקום שבו קרה הפיגוע".

       

      עם אביה, שמעון ז"ל, שנרצח בפיגוע. "אביאל דומה לו בחיוך ההורס" (צילום: אלבום פרטי)
        עם אביה, שמעון ז"ל, שנרצח בפיגוע. "אביאל דומה לו בחיוך ההורס"(צילום: אלבום פרטי)

         

        למה בחרת לחגוג דווקא שם?

        "הפיגוע קרה בגלל המחבלים שרוצים לפגוע בנו. אני באתי והוכחתי: אתם לא יכולים לנצח אותנו, לרמוס אותנו. ניצחתי ויש לי דור המשך. את הניצחון הזה רציתי לחגוג במקום שבו השתנו חיי. במקום הכואב שלי רציתי את השמחה".

         

        לברית הגיע גם הרמטכ"ל לשעבר דן חלוץ, שמלווה אותה מאז פציעתה. "הוא סוג של אבא בשבילי, ביקשתי ממנו שיהיה הסנדק", היא מספרת. חלוץ ליווה

        אותה גם לאירוע התרמה של ארגון הדסה אינטרנשיונל. האירוע התקיים למען הקמת "צעד חדש" – מרכז שיקומי לטיפול בנכי צה"ל ונפגעי פעולות איבה בבית החולים הדסה הר הצופים בירושלים. במסגרתו הוטבעו על אריחים כפות רגליהם של בכירי מוסדות הביטחון ושל הפצועים שהם מלווים באופן אישי. האריחים נמכרו לצורך תרומות ב־100 אלף דולר, ובעתיד ישתלבו בכניסה למבנה. בן־ארויה הטביעה את כף רגלה יחד עם דן חלוץ. "דני הוא עבורי הרבה מעבר למפקד וחבר", היא אומרת. "זו זכות שבחר בי להטביע איתו את כפות הרגליים".

         

        אורח נוסף שריגש אותה בברית היה נעם איגרא, הפרמדיק שפינה אותה בליל הפיגוע, "הוא הציל את חיי, וכשעשו עליי כתבה בערוץ 10 אחרי הלידה, ביקשתי שימצאו אותו".

         

        "במקום הכואב שלי רציתי את השמחה". הברית של אביאל שמעון במלון פארק, דן חלוץ הסנדק  (צילום: אלבום פרטי)
          "במקום הכואב שלי רציתי את השמחה". הברית של אביאל שמעון במלון פארק, דן חלוץ הסנדק (צילום: אלבום פרטי)

           

          איך עברו עלייך חודשי האמהות הראשונים?

          "אני חושבת שחודשיים הייתי בדיכאון. בפועל אני כמעט לא יכולה לעשות כלום: לא לקלח, לא להלביש, לא לחתל. לכל דבר חייבים שתי ידיים, והיד הימנית שלי לא מתפקדת. היה לי קשה, אבל לא היה שלב שאמרתי לעצמי: 'למה עשיתי את זה'. לרגע לא. רציתי להיות אמא, תכננתי לעשות הפריה ואלוקים נתן לי מתנה, אז לוותר עליה? מה פתאום. ועדיין, זה היה קשה".

           

          מי עזר לך?

          "אמא שלי הייתה איתי הרבה בהתחלה, ומטפלת שהייתה צמודה אליי 24/7. מהר מאוד אמרתי לעצמי: 'שרי, את חייבת לצאת מהדיכאון הזה, לשים לזה סוף'. התחלתי להרעיף עליו אהבה, שיחקתי איתו, הקראתי לו סיפורים. הוא כל הזמן היה צמוד אליי, והחיבור בינינו הלך ונבנה. כל חיוך שלו מילא אותי באושר: כשהתהפך, כשהרים את הראש, כשבקעו לו שיניים. אם עבור כל אמא זה מרגש, עבורי זה היה מרגש שבעתיים.

           

          "בגיל חצי שנה אביאל אמר לראשונה 'אמא'. זה קרה כשהלכתי עם המטפלת ואיתו לקניון, אני הייתי בכיסא הגלגלים ואביאל היה עליי במנשא, וכשאמר 'אמא' נמסתי. הייתי בשוק. כשהתחיל ללכת הייתי בעננים. אין דבר שהוא לא מבין".

           

          עם אמה. "הייתה איתי הרבה בהתחלה" (צילום: גל חרמוני)
            עם אמה. "הייתה איתי הרבה בהתחלה"(צילום: גל חרמוני)

             

            מה הקושי העיקרי שלך היום?

            "הקושי הוא בתחלופה הגדולה של המטפלים. מאז שאביאל נולד היו כאן כמה מטפלים, והתחושה הייתה שהבית הפך לרכבת. לאנשים קשה להחזיק מעמד – לא פשוט לטפל גם באדם נכה וגם בילד, אז היו אנשים שנשארו כמה חודשים והלכו. היום עובד כאן אוהד, שהוא מטפל נפלא. הוא הגיע אלינו דרך חברה משותפת ויישאר עד שתגיע בעוד כמה שבועות עובדת זרה להחליף אותו. אני מקווה שנסתדר והיא תחזיק מעמד. בכל אופן, אני משתדלת לא לתת מקום לרגעי הקושי בחיים שלי, והשאלה 'למה זה קרה דווקא לי' כבר לא עולה אצלי היום".

             

            איך אביאל מקבל את הנכות שלך?

            "הוא גדל לתוך המציאות הזו. כשהוא מנסה להחזיק לי את יד ימין ומבין שהיא לא מגיבה, הוא עובר ליד השנייה. ילד צריך לגדול בבית מלא חום ואהבה, ואת זה הוא מקבל ממני במנות גדושות".

             

            אביו של אביאל נמצא בתמונה?

            "לא, וזה בסדר. אני מסתדרת מצוין בלעדיו".

             

            לאחרונה אביאל התחיל ללכת למעון. בן־ארויה השילה ממשקלה 30 ק"ג וחזרה לאימוני ספורט ולטיפולים בבית הלוחם. "לעבודה אין לי זמן, וקשה לי להתרכז בלימודים", היא אומרת. "הקליטה שלי לא כמו שהייתה. אני לא יכולה לשבת יותר מחצי שעה־שעה, אז אני מוותרת".

             

            ומה התוכניות שלך להמשך?

            "אני אדם משימתי. בבית שבניתי צריך להשלים את הגינה ולבנות פרגולה. את זה אעשה ברגע שיהיה לי מספיק כסף. אני חולמת על זוגיות, מישהו שייתן לי אהבה ושמחה ושגם אני אוכל להעניק מעצמי כי יש בי הרבה אהבה לתת. אחרי כל מה שעברתי קיבלתי פרופורציות לחיים והבנתי שהדבר הכי חשוב הוא אהבה ומשפחה, שם נמצא הכוח. ואני מתכננת להביא עוד ילד לעולם, אני כבר בת 35 ואין לי זמן לחכות עם זה".  

             

            הגליון החדש של לאשה (צילום: אייל נבו, סגנון: חיה וידר)
            הגליון החדש של לאשה (צילום: אייל נבו, סגנון: חיה וידר)
             
            הצג:
            כל התגובות לכתבה "הפצועה הקשה ביותר ממלון פארק: "ניצחתי, ויש לי דור המשך""
            אזהרה:
            פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
            ביגדיל