"אנשים עם הפרעת קשב חיים בבלגן גדול. כשמתחילים לשאול אותם על הבית שלהם, מתברר שהם רוצים לחיות בסוג של מוזיאון. בין זה לבין המציאות משתרע מדבר גדול: הם לא מסוגלים לסדר, משום שזה משעמם אותם, ולא תמיד יודעים לסדר. כשאדם כזה נכנס הביתה, הוא זורק את חפציו במקום אקראי וכך מאבד חפצים. במקום לנהל מלחמת עולם עם הילד, כדי שיעלה את הילקוט לחדר או שיזרוק את הכביסה לסל, צריך לבדוק איפה נוח לו שהדברים ימוקמו – ולתכנן את הבית כך שישרת את האדם".
כך סבור ד"ר בעז רפפורט, רופא להפרעות קשב וריכוז בקרב מבוגרים וילדים, ומנהל מרפאת "קשר". והוא מסביר: "אדם עם הפרעת קשב עובד כמו מתג, נורא מופרע מכל מיני דברים, וכל דבר שנוגע בו - נוגע בו חזק. הכל צריך להיות מאוד מדויק. ולכן, אם יש לו טעם מסוים בעיצוב - זה הטעם ואין בלתו. אין לו אפשרות להשיג שקט בסביבה שנראית שונה ממה שהוא צריך".
כיצד אמור לפעול מעצב מול אדם כזה?
"כמו רופא, שנדרש לאבחן את בעייתך הרפואית, אדריכל או מעצב צריך לגלות לך מה טוב לך. מכיוון שרוב הלקוחות לא מכינים מונולוג, כדאי להכין ללקוח כזה שאלון מובנה, עם כמה שיותר שאלות, וכמה שיותר קטנות, כדי להוציא ממנו מידע: מה בא בחשבון ומה לא. מומלץ גם להיות מאוד ויזואלי. צריך לקחת בחשבון שלאנשים עם הפרעת קשב וריכוז קשה להתפשר. החלק התהליכי הוא לא ספינת הדגל שלהם. הם פשוט מחליטים. הכל צריך להיות מדויק בשבילם".
ועל מה צריך להקפיד בעיצוב עצמו?
"שני האלמנטים החשובים הם האווירה והפרקטיקה של הבית. לגבי אווירה, יש מי שיאהבו שהכל יהיה לבן-לבן, בעיקר האובססיביים שביניהם, ויש כאלה שיתחברו דווקא לצבעים כהים. אור מאוד קשור להפרעות קשב וריכוז, אבל לא בצורה חד-ערכית. חלק מהסובלים מבעיות קשב וריכוז לא יירדמו אם יש קרן אור קטנה או מנורת טלוויזיה דלוקה. להם צריך לתכנן וילונות או תריסים מתאימים. למי שזקוק לשקט מוחלט, מומלץ לתכנן דלת אקוסטית".
ד"ר איריס מנור, פסיכיאטרית של ילד ומתבגר ומנהלת מרפאת "קשב" של קופת חולים כללית, מציעה למעצבים להתייחס לשלושה מאפיינים בולטים בדיאלוג מול אדם עם בעיות קשב וריכוז: הגירוי התמידי שאופף אותו, ההיפראקטיביות ובעיית הסדר.
"מי שמגורה מכל דבר זקוק לשקט עיצובי כדי לפעול בריכוז. לאדם כזה מומלץ לעצב בית מואר ומאוורר בצבעים שקטים ואחידים, עם כמה שפחות אלמנטים. למי שרגיש לרעשים הייתי בונה קירות רגילים ולא קירות גבס, ועם זיגוג כפול בחלונות. אחרת, כל נביחה של כלב או מכונית ברחוב יסיחו את הדעת.
"להתמודדות עם היפראקטיביות הייתי מציעה כיסא זז, מתנדנד או מסתובב. אנשים עם אלמנט היפראקטיבי דווקא יותר קשובים כשהם זזים.
"אנשים עם הפרעת קשב חיים בפרדוקס: הם לא אוהבים סדר, אבל הם חייבים סדר בבית, בדיוק כמו שהם חייבים סדר יום קבוע. שולחן העבודה צריך להיות פנוי מדברים שאינם קשורים, והסדר העדיף עליהם צריך להישמר כדי שיצליחו לתפקד. תפקיד המעצב כאן הוא לסדר תמונה שבה ירגיש הלקוח כמה שפחות מגורה, בסדר שהוא הנכון מבחינתו".
ד"ר אמנון גימפל, פסיכיאטר ונוירולוג המתמקד בבעיות קשב וריכוז במרפאתו במרכז הרפואי רמת אביב, מציע למעצבים לסייע ללקוחות האלה למיין חפצים ולהיפרד מהם (משום שהם מתקשים להחליט אם החפץ חשוב או לא). לדעתו, כדאי למקם קופסאות אחסון בצבעים רגועים, מוגדרות לפי נושא ונגישות מאוד. "אחסון בקופסאות גבוהות מדי או רחוקות מדי - פשוט לא יבוצע".
היכן יכול העיצוב להקל על ילדים עם בעיות קשב וריכוז?
"מומלץ לעצב את חדר הילדים בצבעי פסטל רגועים: כחול בהיר, בז', ירוק בהיר. לדאוג למינימום גירויים חריפים, כדי לאפשר למוח לפעול ביעילות. שולחן העבודה אמור להכיל כמה שיותר מגירות, כדי שיישאר פנוי ללימודים בריכוז. רצוי למקם את שולחן העבודה מול נוף ירוק או צמח ירוק בעציץ, משום שכלורופיל משפר את רמת הריכוז, ולא למקם את השולחן מול מדפים עם קופסאות, שיכולות להסיח את דעתו. האור בחדר צריך להיות נעים, ולא חזק מדי".
מה אומרים המעצבים?
גם מעצבת הפנים דניאלה ראובני מאמינה, כי אנשים עם בעיות קשב וריכוז צריכים לעבוד בחלל שצבעיו מרגיעים – למשל מוקה, אפור, כחלחל בהיר או כחול פטרול – ולא לבן, שכואב מדי בעיניים. לדעתה, מומלץ לעצב כל חדר בטונים של אותו צבע ולא לחפש קונטרסטים. במקרה של ילדים, היא נמנעת מצבעי יסוד כמו אדום או כחול.
עוד טיפ שלה: לחשוב על אחידות חומרית. "לא לתכנן ספרייה מברזל עם מיטה מפורמייקה, שולחן מזכוכית וקיר אבנים. החדר צריך לכלול מעט מאוד אלמנטים, כדי שלא יקפצו להם לעיניים דברים שיוציאו אותם מריכוז". וגם: "בחדר של ילד עם בעיות קשב אעצב צורות שישלימו אחת את השנייה, אדאג לאור רך ולא ישיר, ולילד היפראקטיבי אקפיד שלא לעצב רהיטים עם פינות חדות, כדי שלא ייפצע".
מעצבת הפנים פנינית שרת-אזולאי עיצבה שני בתים ללקוחות הסובלים מבעיות קשב וריכוז, ולדבריה, השקט הצורני היה חשוב להם. "תכננתי בתים מאוד סימטריים", היא נזכרת, "תוך שמירה על מינונים וסדר של צבעים רגועים. נמנעתי מצורות על הקירות ומריצופים מצוירים, שגורמים להם ריצוד בעיניים. נמנעתי גם מאריחים דמויי לבנים באמבטיה, משום שהם מעדיפים אריחים גדולים וחלקים עם כמה שפחות חיבורים של רובּה".
"באחד הבתים תכננתי מקום ייעודי לכל חפץ: קופסה למפתחות, מקום למשקפי שמש, מקום לארנקים. למדתי שכשאדם עם בעיות קשב וריכוז מתאהב קשות בפריט ריהוט או לחלוטין לא מסוגל לסבול אלמנט עיצובי מסוים – אין טעם להתווכח. גם הירידה שלהם לפרטים דקדקנית פי כמה משלי".
מעצבת הפנים ענבל איילון מציעה לתכנן לילדים עם בעיות קשב וריכוז מקומות אחסון נוחים וברורים, אך מוצנעים, כדי שהחפצים בקופסאות לא יעוררו גירוי-יתר. אם החדר גדול מהממוצע או שתקרתו גבוהה מהרגיל, ממליצה איילון להתייחס לאקוסטיקה. זאת, לדבריה, משום שהדהוד עלול להפריע לילדים עם בעיות ויסות חושי. פרקט עץ ושטיחי קיר יעזרו לספוג רעשים, לטובת הסובלים מכך במיוחד. טפטים ססגוניים במיוחד ומדבקות קיר (אלא אם הם בדוגמה רגועה מאוד) – שני אביזרים אופנתיים כרגע – הם לדעתה מחוץ לתחום.
קרן שטרן-אלרן, בעלת העסק "חדרים בהתאמה חושית", חקרה את עיצוב גני הילדים בלימודי התואר השני בעיצוב תעשייתי בטכניון. כך גילתה, כי גני ילדים רבים בישראל רווויים בצבעים עזים, "מתוך תפישה רווחת, בלתי מבוססת-מחקרית, שילדים צריכים צבע. אדום של כבאית, ירוק חזק או צהוב חזק, שמשולבים בניגודי בהירות, כגון סגול עם צהוב וירוק עם אדום. בגיל 3-4 הקשב עדיין לא מפותח כיאות, וילדים מוּעדים יותר להסחת דעת. מצאתי שעודף צבעוניות משפיע לרעה על התנהגות ילדים בזמן משחק".
מה מוטב לעשות?
"להימנע מקונטרסטים חריפים ומקירות מושכי-קשב, דוגמת מדבקות קיר בצורת כוכבים. לא מומלץ לבחור בצבעים רוויים חמים, כגון אדום, כתום וצהוב על גווניהם, משום שבאופן אבולוציוני אנחנו נמשכים אליהם. מומלץ לבחור בצבעי טבע נייטרלים בהירים, שהעין רגילה לראות, כמו עץ טבעי, בז', אפור ותכלת".
ומה אומרים הקליינטים?
"שחור לא נעים לי ולבן כן, אבל לא לבן חזק מדי", אומר איתמר (11) מהרצליה, תלמיד כיתה ו', שמאובחן כ-ADHD מגיל 6. "כחול בהיר מרגיע אותי. גודש של צבעים, כמו בבריכת כדורים בג'ימבורי, משגע אותי. החדר שלי מעוצב במעט מאוד צבעים, בלי הדפסים או צורות". החדר שלו מבולגן לדבריו - וכל חפציו גלויים על מדף. "אני אוהב שמסודר, אבל קשה לי לסדר", הוא מתוודה. נוכח בעיית ויסות חושי, הוא מתקשה לדרוך על רצפת העץ בחדר של אחיו או לשבת על חומרים מחוספסים.
הבית של ניצן קישון (32) מחיפה, שאובחנה לפני שמונה שנים כסובלת מ-ADHD, נראה ההיפך הגמור מהמומלץ: בובות קטנות ומנצנצות, נורות מהבהבות, כריות עם פאייטים, עציצים קטנים וחפצים סגולים, מנצנצים כמובן. "כיוון שאני חולמנית אני נהנית לבהות בחפצים מנצנצים", היא מסבירה, "והם עושים לי שמח. הבית שלי משקף את המוח שלי: המון דברים רצים לי בראש בו-זמנית, נורא לא מסודר שם. ייתכן שכחלק מזה אני צריכה שהבית שלי יהיה דלוק, כמו המוח שלי. אם היית נכנסת למוח שלי, היית מרגישה שאת בלאס וגאס".
עקב קושי בוויסות חושי, קישון אינה מסוגלת לסבול בדים מגרדים, מחוספסים (כמו קורדרוי) או פילינג (נקודות בולטות) בבדים. "ספות עור לא באות בחשבון, משום שאם אני יושבת עליהן כשהעור שלי חשוף אני נדבקת ומרגישה שאני נתלשת ומשאירה חלק מהעור שלי על הספה לנצח", היא מתלוצצת. "אני יכולה לחיות רק עם בדים חלקים ונעימים, ללא שום תבליט. גם שטיחים קשים לא באים בחשבון".
טל כפיר (30) מתל אביב, שאובחן בכיתה ה' כסובל מ- ADHD, עשה תואר ראשון בפסיכולוגיה ובחינוך וקיבל תעודת מאמן להפרעות קשב. יש לו חברת הגברה לאירועים, והוא מנחה סדנאות חינוכיות להורים. בעוד שחדר השינה שלו, שהוא גם חדר העבודה שלו, לבן לחלוטין ("צהוב עושה לי סטרס") וחף מגירויים, הסלון - שאינו מיועד לפעילויות המצריכות ריכוז - משופע בצבעים חמים, בחפצים קטנים ובכלי נגינה. "כדי שאצליח להתרכז אני צריך לשבת במקום המשעמם ביותר מבחינה ויזואלית", הוא מצהיר. "קיר לבן ושום דבר בשדה הראייה, מלבד מחשב או דפים".
שירה לירן (38) מרמת גן מאובחנת כ-ADHD מגיל 15. היא מסיימת תואר ראשון בפסיכולוגיה, מציירת ועובדת על מיזם אינטרנט בתחום הסטיילינג. מבחינה עיצובית היא מעדיפה מרחבים פתוחים, תקרות גבוהות ושפע אור ואוויר. לנוכח קשיי הריכוז שלה, סידרה לעצמה פינת עבודה מינימלית בנישה מבודדת בסלון.
כדי להתמודד עם ההיפראקטיביות, היא נעזרת בכיסא נדנדה ובכיסא מסתובב. עקב רגישות סנסורית גבוהה, היא איננה מסוגלת לסבול קטיפה, קורדרוי, פשתן, שמיכות פיקה, עור וזמש. גם שטיחים מקיר לקיר ("זה חונק") אינם באים בחשבון, וכך גם תאורה לבנה פלורסנטית או תאורה חמה מאוד. כדי להתמודד עם אתגר הסדר היא דואגת לתאי אחסון סגורים ("לפחות שהבלגן יישאר בתוך הארונות").
בעוד שחדר השינה שלה לבן כולו ("אני לא חושבת שאוכל לחיות בחדר צהוב או כתום"), את הסלון שגווניו אפורים היא משנה לעתים קרובות. "בדומה לכך שהראש שלי דינמי כל הזמן, כך גם הבית", היא אומרת. "למדתי לא להתנגד לזה, כי אם מתחשק לי להזיז רהיטים או להוסיף צבע במקום ללמוד - אני יודעת שלא אצליח להתרכז בלימודים אם לא אעשה קודם את השינוי שמתחשק לי לעשות".
לסיום: האם כדאי לשתף את הילדים בעיצוב חדרם?
- ד"ר בועז רפופורט: "בוודאי שיש לראיין את הילד ולשתף אותו בתהליך. מי אמר שהורים יודעים מה הילדים רוצים? לעתים נדרש מישהו שיעזור לתמלל את רצונותיו של הילד".
- ד"ר איריס מנור: "המעצב צריך לדבר עם הילד בגובה העיניים. כדאי להקשיב לו ולשמוע מה הוא רוצה, אך אין צורך להתייחס לכל מילה כאל ראה וקדש".
- ד"ר אמנון גימפל: "אם ילד ירגיש שהוא חלק מעיצוב הבית כבר בהתחלת התהליך, הוא ישתף פעולה טוב יותר עם יישום מה שמצופה ממנו לעשות בחדרו. זה חשוב מבחינה פסיכולוגית: תמיד עדיף להגיע למסקנות משותפות עם הילד מאשר להנחית עליו דברים".
- ענבל איילון, מעצבת פנים: "מבחינתי ההורים הם המסננת: הם יידעו לתאר לי מה הכי נכון לילדיהם, תוך הכרת צורכיהם האישיים".
- קרן שטרן-אלרן, חדרים בהתאמה חושית: "חשוב להבין את צורכי הילד. כל עוד המעצב מקבל את התמונה המלאה עבור כל בני הבית, זה לא חשוב עם מי הוא מדבר".
-------------------------------------------
ניסוי ייחודי בבית ספר בקרית מלאכי, לילדים שסובלים מהפרעות קשב. לחצו על התמונה לכתבה:
