במקור, אני סלחנית. סלחנית מדי. אבל הגיל והתחת שתפסתי על נושא הסליחה רק מגביהים לי את רף הסליחות, עד שבזמן האחרון אני מוצאת את עצמי דקדייקנית בכל מה שקשור בבקשות סליחה, פיזורי חרטה והתנצלויות הדדיות. אם בצעירותי הבלגתי על פגיעות אבל לא סלחתי בלב, ואחר כך גדלתי וסלחתי כמעט לכל עובר אורח בחיי - היום אני סלקטורית של סליחות. יודעת שאין לי זמן ומקום בחיי להתעכב על סליחות סרק.
אז איך יודעים מתי הסליחה היא אמיתית, כנה ובאה מהלב?
התנצלות, חרטה, סליחה - שלש מילים מתעתעות.
מצד אחד, דווקא החרטה מול האחר נחשבת בעיניי הרבה יותר מרגשת מהסליחה. אולי כי היא רגש שמעורר דיאלוג פנימי, כשמבינים את הטעות והיינו רוצים להתנהג אחרת בזמן אמת.
מצד שני, ההתנצלות. אם היא לא מנומקת כמעט ואין בה טעם, וכשהיא מנומקת היא בהחלט כוללת בתוכה את האופציה שהמתנצל גם הבין את טעותו וגם ראה אותנו. לעומת זאת, סליחה היא הבעת הרגש הזה, אבל החוצה – מהפה אל החוץ, כשלרוב היא מלוּוה בקלישאות מתישות. אין זה מקרי שביום תמים אחד ספרתי עשרות בקשות סליחה סתמיות מפוזרות לכל עבר: סליחה, מה השעה / סליחה, החלב מהיום? / סליחה, אתה מסתיר לי / סליחה, איך מגיעים לאיילון דרום? / סליחה, זה במבצע? / סליחה, אפשר להזמין? / סליחה על הסבלנות ותודה על ההמתנה.
או כפי שסיכמה שכנתי בצעקות מחרישות בניין אל בעלה: "סליחה! יופי לך עכשיו?!?!?!" – והוא שאג אליה: "אני מצטער, אבל הפעם אין לי שום כוונה להתנצל!"
לפני עשור התנקזה עלי מישהי לא ממש קרובה בהאשמות שווא שהתרוצצו בראשה בלבד, ושלחה לי במייל מגילת תלונות על התנהגותי. קראתי את המייל וגיליתי שכל מה שנאמר בו גם לא נכון עובדתית וגם ניתן להוכחה. כל מה שרציתי מיד בסיום הקריאה זה לקפוץ להום סנטר כדי לקנות לה סולם יציב לרדת מעץ ההאשמות שטיפסה עליו. כשהבהרתי לה את טעותה היא השיבה לי במייל התנצלות שכמעט ופתח לי את הלב לקבל את בקשת הסליחה שלה. אבל כשישבתי מול המילים ששלחה הרגשתי צרימה. משהו בי עדיין נאחז וסירב לסלוח, ולא הבנתי על מה ולמה.
למחרת ניגשתי שוב אל המייל שלה, מחפשת מחילה בליבי, חופרת בין השורות שלה ומנסה להבין מה כל כך הפריע לי. ופתאום הכל קפץ אלי, חד וברור: גיליתי שמתוך כ-15 שורות היא הקדישה רק שורה וחצי להתנצלות ולהודאה בכך שטעתה. שאר 13 וחצי השורות היו הסברים נוספים, כשלסיום שירבבה עוד האשמה קטנה וחסרת שחר ושקיעה גם יחד. ככה, על הדרך. שיהיה.
ואז הבנתי. היא לא באמת מתנצלת או מתחרטת, אלא סתם מרגישה לא בנוח עם ההתנקזות עלי. כי אם זו הייתה התנצלות אמיתית וכנה, היא הייתה מסתכמת במילה אחת, בלי תוספות ושילובים של "אבל" ובלי כלום. סליחה פשוטה. פשוט סליחה.
כי כל תפקידו של ה"אבל" בעולם הוא סתירה.
אם אמרנו משהו והוספנו "אבל' באמצע דברינו – סתרנו את עצמנו. אם אמרו לנו משהו וענינו ב"כן, אבל..." – סתרנו את דברי העומד מולנו.
ה"אבל' הוא היפוכה של סליחה. אי אפשר לבקש סליחה ולשלב בה "אבל' – כלומר, אפשר, אבל צריך לזכור שבתוך המילה הזאת, הס פן תעיר, מסתתרת האשמה סמויה נוספת.
סליחה, אבל סליחה אמיתית – אין בה "אבל'.
כמה כוח יש לה למילה הזאת, סליחה, כשהיא מגיעה לבדה.
את הציטוט "לטעות זו חולשה אנושית ולמחול – מעלה אלוהית" מדקלמים אנשים שלא יודעים להתנצל.
עם הזמן הבנתי שיותר מכל סוגי אמנות הרחוב הגועשת – אני אוהבת את הגרפיטי הכתוב: לפעמים כתובים להם רק מילה אחת או משפט קצרצר ולפעמים מדובר בציטוטי שירים - מילים מילים מילים... חריתות צבעוניות שאנשים משאירים על קירות. מלוח ליבם – אל עיני הציבור הרחב.
בתל אביב רוב אמנות הרחוב מתרחשת בקו דמיוני (ממזרח-למערב) מרחוב פרישמן ודרומה. בצפון תל אביב – אין גרפיטי. ואם יש – אז העירייה דואגת להסיר מיד.
ברוב המקרים אין "חתימת אמן" לגרפיטאים האנונימיים ואין לדעת מי הם האמנים המיוסרים/מצחיקים/פילוסופים/מתחכמים שכתבו, ציירו, איירו, ציטטו, הגו או הבריקו - הזיהוי כמעט שאינו אפשרי, אבל ברוב המקרים – זה מציף בי מחשבות.
* * *
שרית סרי
בת 56. אמא של גל. תל אביבית.
במקור – שחקנית, קריינית, מדבבת.
בעשור האחרון – יוצרת / סופרת / מצלמת /תופרת / מרפדת.
שני ספרים בהוצאת "עם עובד" ("תהיו בקשר" וה"היוצר פינת החופר") - והשלישי בדרך.